חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 86ראשיהפצה

משמעת פנימית ובגרות חיצונית - בגליון השבוע

נשירת בני נוער מישיבות תיכוניות ומאולפנות מדירה שינה מעיניהם של הורים ומחנכים. אחת המסגרות הבודדות שקמו כדי לתת מענה לבעיה היא קבוצת הנוער 'צור ישראל' בפסגות. בני נוער שלא הסתדרו במסגרות לימודיות לומדים שם לקחת את עצמם בידיים, לעבוד ולהשלים בגרויות. המסגרת החופשית והיחסים הפתוחים עם המורים מוציאים אותם בשלים, בוגרים ועצמאיים יותר (ובהרבה מקרים גם דתיים יותר).
25/03/04, 00:00
חגית רוטנברג

את איציק אמוצקין אני פוגשת בשעת צהריים, כשהוא שקוע עמוק בעבודה. חדר העבודה של איציק שוכן בקרוון קטן שסביבו ערימות של גרוטאות תעשייתיות ומשטחי עץ. קולות המסגרייה הסמוכה משלימים את אווירת אזור התעשייה הקטן במקום. איציק, בחור בן 19, שיערו ארוך בהיר ולראשו כיפה שחורה סרוגה, מדבר בנעימות ובשקט. המבטא העדין שעוד נותר מעיד על מוצאו ממדינות חבר העמים.

תוך כדי צביעת פניו של סוס מתכת שעומד לשמש כמתקן שעשועים בגינה ציבורית, מספר איציק את סיפורו, שממחיש בעליל את הרבגוניות המעניינת של נוער 'צור ישראל'. איציק נמצא כחצי שנה ב'צור ישראל' – מסגרת אקסטרנית לנפלטי תיכונים בבנימין. משפחתו מתגוררת כעת בתל ציון. לפני כן הם גרו בחיפה, והמשפחה החליטה לחזור בתשובה. איציק נשלח ללמוד בישיבה החרדית 'אור גאון' בבני ברק.

לא רק מסגרת לימודית

"בתקופה שלמדתי בישיבה נהניתי מאוד, וניהלתי אורח חיים חרדי לחלוטין. אבל יום אחד התעוררתי, והחלטתי שאני רוצה להיות שחקן כדורגל. עזבתי את הישיבה בגיל 16 והתחלתי להתאמן. התקבלתי לקבוצת הפועל מבשרת ציון. הסתדרתי מצוין עם הכדורגל, והפסקתי את אורח החיים החרדי. ברגע שעזבתי את הישיבה היה ברור לי שאסע בשבת. באחד המשחקים נפצעתי פציעה ספורטיבית קשה בברכיים, ונקרעו לי הרצועות. עברתי ניתוח ונאלצתי להפסיק לשחק. המשכתי לעבוד קצת, ובמקביל ללמוד בישיבה שב"בניקית חצי יום, כדי לקבל פטור מהצבא.

"בתקופה שישבתי בבית אחרי הניתוח החלטתי שאני לא מחפש רק לבלות ולעבוד. אני רוצה מקצוע, בגרויות וצבא. כשעברנו לגור בתל ציון פניתי לעובדת הסוציאלית שם, והיא סיפרה לי על 'צור ישראל' שביישוב פסגות הסמוך. עשו לי ראיון, והתקבלתי".

איציק, שגדל בחברה חרדית, חשש מהמפגש עם חבר'ה 'מזרוחניקים'. הוא אמר לעצמו שיעבור את הבגרויות בחירוק שיניים ויברח משם. בימים הראשונים הוא ישב בכיתה בצד, בשקט, ולא תקשר עם אף אחד. את שיעורי הבית הכין כבר בהפסקות. הוא סירב להזמנות החבר'ה לצאת איתם, וכל תרבות החיבוקים והצ'פחות היתה זרה לו.

"בחברה החרדית אין את כל הסחבקיות הזאת, והופתעתי לגלות אותה. אבל קיבלו אותי בכזה חום שלאט לאט התרגלתי. המקום הזה גרם לי להיפתח מאוד, למרות שמטבעי אני אדם סגור. אני, שבהתחלה אמרתי שאני בא רק בשביל הבגרות, אומר היום: זה מעליב לומר שבאים ל'צור ישראל' בשביל הבגרות. במסגרת הזאת, באופן פרדוקסלי, הבגרות היא לא העיקר.

"זו מסגרת שנותנת הרבה יותר מבחינת בניית האישיות ומבחינה חברתית. יש כאן מעין כור היתוך שמגיעים אליו צעירים מרקעים שונים מאוד: דתיים וחילוניים. יש כאלה שמגיעים עם שיער ארוך ופירסינג. בהתחלה יש הלם מסוים, אבל תוך זמן קצר המקום הזה פועל על כולנו כמו קסם. אי אפשר להסביר איך זה קורה; אם זה המקום, התנאים או בועז (קאשי, ממייסדי 'צור ישראל'), אבל אנחנו הופכים לקבוצה מגובשת באופן בלתי ניתן לערעור, ממש כמו משפחה, וכל אחד מוכן לעשות הכל בשביל השני.

"כשעברנו דירה, הביאו רכב גדול ועזרו לנו להעביר רהיטים. כשמישהו בדיכאון, הוא יכול להתקשר באמצע הלילה לחבר והוא יגיע. היה צפוי שדווקא בגלל שזו מסגרת פתוחה יהיו הרבה מחלוקות, אבל קורה בדיוק ההיפך". איציק מנתח בצורה אינטליגנטית ומעמיקה את מה ש'צור ישראל' נותנת, בניגוד למסגרות החינוך הפורמליות:

"מה שמייחד אותנו הוא הגישה למושג מסגרת, כללים וחוקים. כשלון מערכת החינוך הסדירה הוא בחוסר היכולת לגרום לתלמיד להבין שהלימודים חשובים בשבילו, שהוא צריך להיות אחראי ולא ההורים צריכים להכריח אותו לכך. הכשל הזה בהבנה גורם לצורך ביצירת מערכת כללים נוקשה, שתגרום לתלמיד לרכוש את החומר הנלמד.

"אצלנו אין כללים. אנחנו קובעים לעצמנו את הדרך, ויודעים שאם לא נלמד נהרוס לעצמנו את המסגרת. אנחנו גם קובעים את האווירה שנוצרת פה. כל אחד מרגיש אחריות, הוא שותף חשוב ביצירת המסגרת. הדבר הזה מבגר אותך; אתה יודע שאם אתה חסר – זה פוגם. אני משתדל לתת מעצמי את המקסימום. גם כשאני חוזר עייף מהעבודה, אני מתיישב ללמוד. יש עלי חובה לשמש דוגמה אישית לצעירים ממני".

נקודה נוספת שמייחדת המקום, כפי שמציינים כל התלמידים, הוא יחס המורים השונה, לדבריהם, מיחסי מורה-תלמיד שהכירו במסגרות הפורמליות: "היה תלמיד שעזב באמצע וביקשנו ממנו שיחזור. בועז התקשר אליו ושכנע אותו, והבחור הסכים. הוא חזר כמה ימים לפני הבגרות במתמטיקה. בועז ישב איתו כל יום עד שלוש לפנות בוקר, והבחור הוציא ציון מעולה. לפני אותה בגרות נסענו למורות הביתה, ללמוד. אנחנו בקשר טוב איתן עד היום. יש גישה חברית, זה כיף".

צוות עם מסירות ללא גבול

את איציק באופן אישי הצילה המסגרת הזו גם מבחינה דתית: "הייתי בסביבה חרדית, שם הכל שחור-לבן: או שאתה חרדי או שאתה חילוני, אין אמצע. כשהגעתי לפה ראיתי שיש אמצע, יש דברים שאני יכול לשמור עליהם ולהמשיך להישאר במסגרת דתית. היום אני בהחלט מגדיר את עצמי דתי. אם לא הייתי פה, הייתי ללא ספק חילוני".

איציק אמור לסיים את הבגרויות הקיץ. יש לו פער עצום להשלים, כי הוא מתחיל עם ידע ברמה של כיתה ד', אך זה לא מרתיע אותו. יש לו יכולת לימודית טובה, לדבריו, בתור אחד שלמד גמרא מהבוקר עד הערב. אחרי הצבא הוא מתכונן לעשות תואר בפסיכולוגיה.

איך מקבלים ההורים והחברים את המעבר שלך?

"ההורים מרוצים. הם רואים שטוב לי ושאני עושה בגרויות. החברים החרדיים שלי לא מקנאים בי, כי מבחינתם ירדתי, אבל מפרגנים לי שמצאתי מסלול ושומרים על קשר".

מי זה בועז בשבילך?

המילים החמות זורמות מפיו של איציק ללא מעצור: "בועז הוא אדם ששינה ועיצב לי את החיים. הוא פתח לי את העיניים, אב רוחני. הוא הכל בשבילי. בכל רגע משבר אפשר לפנות אליו, והוא יודע לומר את המילה הנכונה. רק לדעת שאדם כזה קיים נותן לך ביטחון. הוא מקדיש לנו את כל הזמן שלו, למרות שיש לו גם משפחה וילדים. הוא מלמד אותנו בבוקר ובערב ונותן בשבילנו את כל החיים.

"אין אדם בעולם שיכול לעמוד בתפקיד של בועז. הוא משהו מיוחד – קליעה בול למטרה מבחינת ההתאמה שלו לתפקיד". בביתו של בועז נערכת מדי שבת סעודה שלישית לכולם, וחלק מגיעים ברגל מכוכב יעקב. גם הרב חנניה צור משמש כבית שני לחבר'ה. בשנה הראשונה שימש ביתו כפנימייה – כולם ישנו אצלו. אשתו היתה אם בית, ועד היום מי שאין לו איפה להיות הולך לרב צור.

בלי דיסטנס

הרב חנניה צור, ממייסדי 'צור ישראל', הוא גם אביו של אחד התלמידים הראשונים – חגי צור. חגי, כיום בן 18.5, עומד לקראת גיוסו לצה"ל ומתכונן לגיבוש מטכ"ל בעוד חודש. בחור גבוה וג'ינג'י בעל חזות קשוחה, שהופכת לביישנות מסוימת תוך כדי שיחה.

את כיתה ט'-י' הוא העביר בישיבה תיכונית בכפר בתיה, שם לא ניגשים לבגרויות. 'העביר' היא ההגדרה הנכונה מבחינתו, כי הוא אמנם נהנה שם, אך הרגיש שבעצם הוא לא עושה יותר מדי. יחד עם חברים נוספים, הרב צור ובועז קאשי, התגלגל הרעיון ונוסד המחזור הראשון של 'צור ישראל'. חגי מתאר את המציאות שגרמה לו להיפלט מהמערכת:

"הנקודה המרכזית כאן היא שבאים ללמוד מרצון. הלימודים עצמם לא מלחיצים אותי, אבל לא הסתדרתי עם שיטת הלימודים, יחס המורים והמערכת כולה. הדרך הזו עדיפה לי: לעשות מה שאני רוצה, ללמוד בכיף, יש לי עבודה בנגריה שאני נהנה ממנה. בישיבה התיכונית לא עשיתי עם עצמי כלום, למדתי מתוך סבל. המורים רק גרמו לי לשנוא אותם עם כל מילה נוספת שאמרו.

"פה אין דיסטנס ועונשים, המורים הם חברים שלנו ומלמדים אותנו פשוט כי הם יודעים יותר, ולא מרגישים מעלינו. מי שמגיע לפה מתוך קושי לשבת וללמוד – כאן זה עוד יותר קשה, צריך המון משמעת עצמית להושיב את עצמך כדי ללמוד". חגי מעיד על עצמו שהבגרות לא ממש מזיזה לו, למרות שהוא דווקא נהנה ללמוד והוציא בגרות טובה.

אם לא הסתדרת בישיבה התיכונית, איך תסתדר עם המסגרת בלוחצת יותר של הצבא?

"לא יהיו לי בעיות במסגרת הצבאית. יש פה אנשים שהשתלבו במקומות מובחרים בצבא. בתיכונית הבעיה היתה היחס של האנשים".

מה גרם לנערים כאן להיפלט מהמסגרת?

"רובם לא הסתדרו עם המסגרת הפורמלית. יש כאלה שעזבו מסיבות דתיות. אחד התלמידים הראשונים התחיל ללמוד בישיבה במצפה יריחו, עבר ל'מקור חיים' והיום הוא לא דתי. הבחור גאון, אין לו בעיה בלימודים, הוא פשוט לא הסתדר מבחינה דתית. אבל יש כאן גם בחורים תורניים מאוד. שני בוגרים הולכים לישיבות: אחד לשבי חברון והשני לעתניאל". גם חגי חושב ללמוד בישיבה אחרי הצבא, אך כרגע הוא לא רואה את עצמו לומד יום שלם, למרות שלימוד התורה חשוב לו.

דרישות דתיות? לא בבית ספרנו

איך מגיבה החברה סביבכם למסגרת הזו?

"בשנה הראשונה שהסתובבנו ביישוב אמרו שאנחנו נוער מנותק, מצוקה. הסברנו לאנשים מי אנחנו, והיום בפסגות אף אחד לא יגיד עלינו נוער מצוקה. חברים שלי מהישיבה רוצים לבוא לכאן. מי שמכיר ושומע על המקום מתלהב ורוצה להצטרף".

איך מקבלים ההורים את המעבר ל'צור ישראל'?

"רוב ההורים רואים בזה דבר חיובי. לא מפריע להם שזו לא מסגרת רגילה. הבחור שהגיע ממצפה יריחו, אבא שלו לפני שנתיים לא התלהב, אבל היום הוא יגיד לך שזו המסגרת הטובה ביותר לבן שלו. מי שלומד כאן אין לו בעיה לימודית אלא בעיה במסגרת".

השאלה אם 'צור ישראל' היא מסגרת דתית היא שאלה מורכבת. אין דרישות דתיות מהתלמידים, מלבד לחבוש כיפה ולהתלבש בצניעות בשיעורי הקודש. החילוניים לא מסתירים את היותם כאלה, אך הם מכבדים את הדרישה המינימלית הזו. העשרה תורנית לא מתקיימת באופן מסודר. חגי היה נוסע פעם בשבוע עם כמה חברים ללמוד בישיבת עטרת כהנים, ולמד בחברותא עם אביו.

במחזור הנוכחי רק כמחצית התלמידים דתיים. החבר'ה החילוניים לא עושים מעשים חריגים, ובסך הכל שוררת אווירת התחשבות וכבוד הדדי. קשר עם בנות כמעט ולא קיים, והדתיים משתדלים להקפיד על שלוש תפילות ביום, אם כי לא בהכרח במניין. חגי אומר שהחילוניות כאן היא דבר יחסי: "יש לי הרבה חברים חילוניים שהלכו ללמוד במכינות. דתל"ש מעדיף בכל זאת להישאר עם הדתיים, ולא ללכת עד הסוף ולהתחבר לחילוניים ממש".

מה תרם לך המקום הזה?

"אלו היו השנתיים הכי טובות בחיים שלי", אומר חגי. "אתה חי לפי מה שאתה רוצה ולא לפי מה שקובעים לך, ולי היה טוב עם זה. בתור עצמאי יכולתי גם לפנות לאנשים שמתאים לי שיחנכו אותי".

גם חגי מדגיש שהעיקר פה הוא העניין החברתי, והגיבוש שנוצר בין חבר'ה חילוניים לנפלטי ישיבות נחשבות כמו בית אל, ישל"צ, מעלה אדומים ועוד. "הקשר נשמר גם אחרי סיום הלימודים. כשיש מסיבה כולם מגיעים, מבקשים שחרור מהצבא. כולם נוסעים לטקס סיום מסע כומתה של בוגר. אנחנו לא נוער זרוק, אנחנו נוער איכותי".

את יחסה הדו-ערכי של הסביבה לתלמידי 'צור ישראל' ניתן להמחיש באמצעות מקרה מגרון. חגי מספר, ובקולו ניתן לחוש את התסכול: "לפני כשנתיים עלינו שלושה חבר'ה עם איתי הראל, שהיה רכז נוער במתנ"ס, למגרון. היינו הראשונים שם, גרנו במכולה, ולאחר חודש הביאו לנו 3 מגורונים.

כשהגיעו המשפחות עזבנו וחזרנו לפסגות. בינתיים עלה רעיון להעביר את 'צור ישראל' למגרון, כדי שנוכל לקבל תקציב, בניינים והסעות.

"למרות שהיישוב הוא רק שליח של המועצה, החליטו לבקש את הסכמתם לרעיון. הם הצביעו, וסירבו להקמת בית ספר. המתנגדים היו בעיקר המשפחות החדשות שלא הכירו אותנו. החליטו לתת רק לשניים לגור שם, לפי כללים שלהם, והתושבים עשו להם בעיות. היום נשאר שם רק אחד. הגישה שלהם מאוד מכעיסה. כל מי שלא מכיר אותנו חושב שאנחנו נוער שוליים במצוקה. לחבר'ה פה בסך הכל אין בעיות מיוחדות".

היית שולח את הילדים שלך לכאן?

"הייתי נותן להם ללכת לאן שירצו. מצדי שילמדו כאן בכיף, אבל קודם שיבדקו תיכון רגיל".

חינוך לעצמאות

כיתת הבנות של 'צור ישראל' גם היא רבגונית ומלאת המולה וצבע. ניכר שקשרי החברות בין הבנות חזקים, למרות שאלה הולכות במכנסיים ואלה בחצאית. הן יושבות בשיעור מתמטיקה, ובועז מסביר בקולו העמוק איך לפתור משוואה ריבועית. הקולניות של ההפסקה הופכת למצח מקומט בריכוז ומוחות המוגיעים את עצמם בפתרון התרגיל. הן מסייעות זו לזו, תוך כדי זריקת הלצות ואמרות שפר.
בינתיים יוצאות לשוחח איתי כמה בנות.

טלי בלומהוף, בת 17 משילה, למדה באולפנת כפר פינס ועזבה: "המקום לא התאים לי. לא אהבתי שמרחו הרבה זמן על לימודים, והיה לחץ גם מבחינה דתית. עברתי לאולפנת עפרה. שם אמנם היה יותר טוב מבחינה דתית, אך הלחץ הלימודי לא פחת. לא היה לי כוח לעומס הזה, והפסקתי להיכנס לשיעורים. עזבתי את האולפנה, ואז היתה לי תקופה שהסתובבתי בכל הארץ. גרתי אצל חבר'ה, נדדתי בין אנשים. החופש היה לי טוב, אבל מהאולפנה איימו עלי שאם לא אחזור יכניסו אותי למוסד.

"הזמינו את אמא שלי, וברחתי משם. חיפשתי בית ספר שיתאים לי, ושמעתי מחברה על 'צור ישראל'. הצטרפתי למחזור הראשון שהתחיל השנה, וכולל כעת 7 בנות. אני מצליחה עכשיו ללמוד הרבה יותר, בזכות היחס של המורים. כיף לי עם החברות ועם זה שאני בוחרת לעשות מה שטוב לי. אין כאן כללים ועונשים, אבל יש משמעת עצמית".

שרה הרוש, בת 18 מעלי, הגיע מרקע שונה לחלוטין; היא למדה בפנימייה החרדית 'בית עולות' בירושלים. "הפריע לי התקנון, כללי הצניעות. סגרו אותנו יותר מדי. העומס הלימודי לא הפריע לי, הייתי מהבנות החרוצות והשקעתי בלימודים. באמצע י"א התייאשתי ועזבתי. ישבתי חצי שנה בבית.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך אתחיל מסגרת עיונית חדשה, חברות חדשות, לחזור ללמוד מחדש. נפגשתי עם אירית צורף, רכזת נוער בבנימין, שהציעה לי את 'צור ישראל'. היססתי בהתחלה, אבל נפגשתי עם בועז, והלימוד הממוקד, החברה, האווירה הטובה וחוסר הכללים שכנעו אותי לבוא. אני עושה פה בשנתיים מה שבבית ספר רגיל עושים בארבע שנים".

גם אחותה הצעירה של שרה, רבקה, למדה באותה פנימייה חרדית, ועזבה בעקבות שרה ל'צור ישראל'. רבקה אומרת שבמסגרת הקודמת החליטו בשבילה כל דבר, ולכן חיפשה דווקא לעשות נגד: "בגלל שאסרו עלינו, רציתי לעשות מאחורי הגב. הידרדרתי בכמה דברים. ברחתי עם חברות לעיר לקנות גופיות ומכנסיים. בעצם זה היה מנוגד לשאיפה שלי לחיים דתיים. כאן, בגלל שלא דורשים ממני כלום אני לומדת על עצמי, מה אני באמת רוצה, ולא מחפשת לעשות דווקא. יש מסביבי חברות עם מכנסיים, אבל אף אחת לא הולכת כך כדי להכעיס, ולכן אני לא נגררת אחריהן".

אחרי הלימודים הן משתדלות להשתלב בעבודה: ניקיון בבתים, מלצרות ועבודות מזדמנות נוספות. "חשוב שנרוויח כסף ונעשה משהו מועיל. אנחנו דורשות הרבה דברים מההורים בגיל הזה, והכסף שלנו מקל על ההורים. חשוב גם שנפרנס את עצמנו ונתרגל להיות עצמאיות", אומרת שרה.

במקום ללכת לכיכר

מה חושבים עליכן בסביבה הקרובה?

"שמענו שמעריכים אותנו על זה שאנחנו הולכות ללמוד ולא נושרות ומסתובבות. בנות אחרות מהיישובים שנושרות לא מוצאות איפה לגור, מסתובבות בלילות ולא מצליחות לשמור על עצמן. החברות שלנו מקנאות בנו, ואומרות 'הלוואי שיכולנו גם ללמוד אתכן'".

אז למה הן לא מצטרפות?

"יש להן את החברה והלימודים שלהן באולפנה. יש גם עניין של מה יגידו ההורים. לאקסטרני יש תדמית שלילית של כאלה שנפלטו מהלימודים, וחלק מההורים לא רואים את זה בצורה חיובית. הם מחפשים בית ספר עם חינוך, דרשות של רבנים, ולא רק בגרויות".

ואצלכם לא חסר הצד החינוכי?

"זה בהחלט קיים, אבל זה בא מעצמנו. מסבירים לנו דברים בנועם. לא יאיימו על מישהי שתתפרע, ידברו בגובה העיניים, וזה מלמד אותנו הרבה יותר כשמבינים את הדברים מעצמנו".

טלי נזכרת בימי האולפנה שלה, ומבקרת אותם בחריפות: "כל השיחות ודברי התורה של הרבנים לא היו קרובים באמת, כי ברגע שמשהו לא מצא חן בעיניהם הם היו אומרים 'תעופי מפה'. כאן כולם חברים שלנו, מבינים שכולנו בני אדם ועושים טעויות, וזה ממלא אותי יותר. אין כאן היתקלויות בענייני צניעות. מרשים לנו ללכת במכנסיים, ואנו מכבדות את הדרישה לגבי שיעורי קודש".

הקשר עם הבנים מצומצם. מי שרצתה, ישבה ללמוד איתם בערבים שלפני הבגרויות, אבל בעקרון הפעילות נפרדת. הרב חנניה צור מנחה את הבנות בשאלות הלכתיות ואמוניות.

איך ההורים מרגישים עם המסגרת הזו?

שרה: "אמא שלי שמחה, מרגישה שאנחנו נושמות. כשיועצת בית הספר אמרה לה שחבל שעזבנו, היא אמרה 'לא חבל. עד עכשיו הן היו סגורות ולחוצות, כאן הן התחילו לראות עולם'. בכל זאת היה חשוב לה שלא נישאר בלי בגרות, ולכן היא שמחה שמצאנו מסגרת".

טלי, לעומת זאת, מרגישה שלמרות שההורים שמחו שהשתלבה הם לא מעריכים את המקום עד הסוף, ועדיין חושבים שאולפנת עפרה עדיפה. היא ממשיכה להסביר להם את מעלותיה של 'צור ישראל'.

יכולת לימודית גבוהה

לשיחה מצטרפת ליאת אברהמי, בת 18 מכוכב השחר. היא מדברת בקול שקט ומתנסחת בצורה אינטלגנטית ומעמיקה להפליא יחסית לגילה הצעיר. גם היא למדה בעפרה, אך נזרקה מהאולפנה מסיבות דתיות: היא נחשבה למעין כופרת. ליאת חזרה בתשובה עם משפחתה, אך היא ממשיכה להתעניין בספרים והוגים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האמונה היהודית. היא למדה במסגרת אקסטרנית בגוש עציון ולבסוף הגיעה ל'צור ישראל'.

הוריה של ליאת נותנים לה חופש מוחלט, ולכן לא התפלאו כשנפלטה. הם רק בקשו ממנה להוציא תעודת בגרות טובה כיאה לכישרונותיה, לא משנה באיזה בית ספר. ליאת מודעת לחסרון של בית ספר אקסטרני: "הפסדתי מבחינה מסוימת, כי אני לא יכולה לעשות את מקסימום היחידות לבגרות כמו שרציתי. אבל הרווחתי את החופש האישי לקרוא ולהתעניין במה שאני רוצה. ברור שאם היה פה יותר תקציב יכולתי לגשת ליותר יחידות. אם זה היה כך, המקום הזה היה האידיאל מבחינתי. הייתי אומרת לכולם לבוא לפה".

הבנות מדגישות כי 'צור ישראל' היא מסגרת שמיועדת רק למי שלא נותרה לו בררה והדרישות של משמעת עצמית מתאימות לו, אך לכתחילה ודאי שיש לעשות כל מאמץ להישאר במסגרת רגילה.

התכניות לעתיד שלהן מגוונות: ליאת חושבת על רפואה, אדריכלות או כלכלה. בשנה הבאה היא מתכננת ללמוד במדרשה, ואולי גם תתגייס לצבא. רבקה צופה עתיד בתחום הקוסמטיקה, שרה חושבת על מזכירות או קורס מקצועי אחר, ורננה גליק מכוכב השחר מטפחת חלום קטן של מוכרת בחנות ספרים.

מה תרמה לכן המסגרת של 'צור ישראל'?

ליאת: "עזרה להתפתחות העצמאית שלי. אני יכולה לקרוא מה שאני רוצה, כולל ניטשה ושפינוזה. אני שואלת מה שאני רוצה ויענו לי בגובה העיניים. אני עצמאית לעשות ככל העולה על רוחי, וכיוון שחונכתי לעצמאות מגיל אפס המקום הזה טוב לי. בנוסף למדתי לאהוב את כל הבנות על סגנונותיהן השונים. בהתחלה הייתי מאוד ביקורתית כלפיהן, אבל עכשיו שוררת רוח אחווה חזקה".

רננה: "טוב לי פה. בלי שטוב קשה לאדם להתפתח בכל מובן. ההיכרות עם אנשים מוסיפה לאישיות. למדתי לא לשפוט לפי חיצוניות. הכרתי פה אחת לפי מראה חיצוני שגרם לי להירתע ממנה, והיום אני הכי אוהבת אותה".

טלי: "אני פחות מבולבלת נפשית. אני מרגישה נוח לדבר עם אנשים כאן. מעריכים אותי, אני לא מישהו דפוק, נחות. הצוות המיוחד כאן מקסים אותי כל פעם מחדש".

כעת עומלות הבנות על פרוייקט מיוחד למען הקהילה, שכולו ביוזמתן: הן רוצות להקים בית קפה טיפולי לנוער במצוקה מיישובי בנימין. בבית הקפה תהיה שתייה חמה במחיר סמלי, עובדים סוציאליים, בני נוער יוכלו ללמוד שם, תהיה עמדת מחשב, ויוכלו להפנות בני נוער לאנשים שיעזרו להם. ליאת מתנדבת כבר עכשיו למען נוער כזה. היא מוסיפה שהן רוצות שהמקום ישמש גם כבית תרבות ומרכז אזורי לנוער. המכשולים העיקריים כרגע בדרך למימוש התכנית הם מבנה מתאים ותקציבים. הן מבקשות לציין שכל תרומה לעניין תתקבל בברכה.

אחד בשביל כולם

בועז קאשי, נשוי + 3 מפסגות, הדמות הדומיננטית ב'צור ישראל', מספר כי 'צור ישראל' פועלת זו השנה השלישית. היוזמה להקמת המסגרת התעוררה מהשטח. בפסגות נוצר גרעין קטן של שלושה נערים שישבו בבית לאחר שעזבו את הישיבה. הם פנו לבועז, שאותו הכירו בעבודתו כמאמן כדורסל ביישובי בנימין. בועז הפנה אותם לנאוה ון לובין, הקב"סית בפסגות, והיא אמרה שאם תתארגן קבוצה של חמישה יוכלו לסדר להם שעות הל"ה – שעות לימוד פרטיות שמקציב משרד החינוך לנוער ללא מסגרת.

הם הרימו את הכפפה והביאו עוד שני נערים שנשרו, מכוכב יעקב. בועז: "הם פשוט רתמו אותנו לזה. ישבנו עם נאוה, והיא אמרה שנקבל שלוש שעות שבועיות לתלמיד. אספנו את כל השעות, וכך יכולנו לפתוח כיתת לימוד לבגרות. הרב חנניה צור, ראש ישיבת 'אהבת חיים' בכוכב השחר, ואני, שהייתי סטודנט לעבודה סוציאלית במכללת אריאל, החלטנו לקפוץ למים. חילקנו את ההוראה כך שהוא לימד לימודי קודש ואני מקצועות חול".

בועז משלב כאן את סיפורו האישי: הוא עצמו כנער נזרק מתיכון לתיכון, נשאר כיתה ומצא את עצמו בלי בגרות אחרי הצבא. הוא השלים אותה סמוך לתחילת לימודיו האקדמיים, מה שגרם לחומר להישאר טרי במוחו ואפשר לו ללמד לבגרות.

מהר מאוד שולבו הנערים בעבודה בשעות היום, והלימודים התקיימו בשעות הערב, בשיטת הקורסים: לימוד מרוכז של מקצועות מסוימים לקראת מועד הבחינות הקרוב. בועז מעיד מניסיון קודם שמיקוד במקצוע מסוים יותר קל לחבר'ה עם 'קוצים'.

הסיפוק וההצלחה לא איחרו לבוא, הן במישור הלימודי והן במישור החינוכי: ממוצע הבגרויות ב'צור ישראל' גבוה מאוד יחסית ללומדים האחרים במסגרת הל"ה. למועד החורף האחרון ניגשו 20 מתוך 23 תלמידים. הציונים המתקבלים הם מעל הממוצע, וכל תלמיד יוצא עם בגרות מלאה או חלקית. בועז אומר שלא ציפה שיגיעו להישגים כאלה, אבל התלמידים היו חדורי מוטיבציה.

צוות המורים הקבוע מורכב מבועז והרב צור, ולפני הבגרויות מצטרפים מורים מקצועיים. מורים מהסביבה מתקשרים ומבקשים ללמד למרות התנאים הקשים וחוסר התקציב. אגב תקציב, 'צור ישראל' הוכרה כעמותה לאחרונה, ובועז רומז בעדינות שכל סיוע כלכלי יתקבל ברצון. התלמידים משלמים 2,500¤ לכל השנה, בנוסף לתקצוב של משרד החינוך.

המסגרת לקחה את הביטחון העצמי

את עיקר ההצלחה רואה בועז בצד הערכי: "מבחינתנו, הבגרות היא ערך מוסף. לא ידענו אם נצליח להוציא אותם עם בגרות מבחינת היכולת שלנו ללמד. אבל החשוב הוא ההזדמנות שניתנה להם להיות שווים. חבר'ה שמשחקים אותה קשוחים, עם ג'ינסים, סיגריות ושיער צבוע, פתאום נחשפת העדינות שבהם. מדהים לראות כמה הביטחון העצמי שלהם עולה בזכות העובדה שהם חלק ממשהו ושמקבלים אותם כמו שהם. הם מגלים רצון עז לתת לחברה, להכיר טובה על מה שקבלו, הכל מתוך יוזמה שלהם.

"הגישה שלנו היא שבחור צריך לתפוס את עצמו. בעיקר הבנים, שמגיעים באגרופים קמוצים ורוצים לכסח את כולם, וכאן אין להם את מי לכסח. צריך לראות כדי להבין את האווירה: לפני כל שיעור כולם מחבקים את כולם, כולל המורים. גם העבודה שלהם מטילה עליהם אחריות, ובמקום לישון עד הצהריים רואים אותם קמים מוקדם, מפתחים משמעת עצמית, משקיעים המון בעבודה". בועז גם משתדל שכל חודש יהיה טיול ופעילויות נוספות.

בועז גאה מאוד בבוגרים שלו: שניים ביחידות קרביות, שניים בישיבות גבוהות, אחד במכינה, אחר עבר גיבוש לקורס טיס, ובוגר בן 16, שהגיע במצב זרוק במיוחד, עושה היום סטאז' בליצנות רפואית. הוא מציין בגאווה את הבוגרים שהתנדבו בעמותת 'זכרון מנחם' עם ילדים חולי סרטן. משפחת ארנטל, מייסדת העמותה, מחזיקה מהם מאוד ונותנת להם אחריות רבה.

בועז מתקשה לתאר במילים מה עושה לו הקשר עם הנוער הזה. הוא מרגיש שלא במקרה התגלגל לכאן, שיש לו תפקיד, בתור אחד שהיה שם ועבר בגרות בסוף, להראות להם שאפשר לחיות את הנעורים וגם לעבור בגרות. בועז הוא עובד סוציאלי ונושא בתפקידים רבים עם נוער. הוא לא יודע איך יש לו זמן לעשות הכל, אך הוא מבקש להדגיש שהרבה מהעשייה שלו נזקפת לזכות אשתו, שתומכת בו ומעודדת אותו בכל צעד.

היית מגדיר את 'צור ישראל' כמסגרת דתית?

"בכיתה זה לא ממש נראה כך, אבל בשיעור תנ"ך יושבים עם כיפות. אנחנו משתדלים לכוון לכיוון מסוים. מניסיון, דוגמה אישית משחקת תפקיד. הם באים אלינו הביתה בשבתות, לומדים עם הרב חנניה. הם הגיעו עם הרבה אנטי מהישיבות, פרקו כל עול. אנחנו משתדלים דרך שיעורי תנ"ך והיסטוריה להחדיר בהם את הערכים מחדש.

"בגלל רמת הקשר בינינו הדברים מקבלים אופי של דיון פתוח, והם מוכנים לשמוע. אין אצלנו כפייה, אנחנו נגד כללים והלחצות, והדרך מוכיחה את עצמה. הם מקבלים דברים בדרך של חיבוק, סופגים את האווירה המשפחתית". בועז מספר על תלמיד שהגיע אליו מישיבת חב"ד ועבר לקצה השני. הוא התגייס לצבא, וסיפר לבועז שעכשיו הוא לומד כל יום משניות.

לחנך על-ידי הטלת אחריות

איזה תגובות אתה שומע מהסביבה על הנוער שלך?

"יש בקהילה שתי מגמות. הקהילה מסוגלת לבנות אותם על-ידי שילוב והטלת אחריות, אבל יש כאלה שאומרים לי 'כל הכבוד על מה שאתה עושה עם העבריינים האלה'. הקושי לתמוך בנו נובע מהראייה בשחור-לבן: נוער דתי צריך להיות רק בישיבה תיכונית. פנו אלי הורים שהרגישו שהבן שלהם מתחיל לפזול החוצה מהישיבה, ואמרו שאם הוא יפנה אלי שלא נקבל אותו. יש פחד, גם במערכת החינוך מפחדים שזה יהווה תחרות לישיבה תיכונית.

"אני ממש לא מסכים עם זה. בעיני זה כמו הדיון על המכינות, שכאילו פוגעות בישיבות ההסדר. זה לא נכון, מי שבא לכאן לא היה הולך לתיכונית בכל מקרה. אין לנו מגמה לנסות להתחרות בישיבות או לשווק את עצמנו. תהליך הקבלה הקפדני אצלנו כולל מיון דרך הקב"סית, שמעבירה אלינו רק כאלה שאין שום סיכוי לשלב אותם במסגרת אחרת".

בועז גם מבקר את המערכת הפורמלית: "החבר'ה מגיעים לכאן פגועים, לא מאמינים ביכולות של עצמם. הכניסו להם לראש שהם אבודים. אני גם עפתי מהמערכת, חשבתי להסתדר בחיים בלי בגרות, ואני מכיר את התחושות האלה. לא התחברתי להישגיות בתיכון. כאן יש תופעה מרתקת: כולם אוחזים אחד בשני, לא נותנים ליפול". חגי המחיש זאת למחזור החדש על ידי העמדת פירמידה של כדורי שוקולד. הוא שלף אחד מתוכה, וכשהפירמידה התמוטטה אמר להם: "תגיעו, גם כשאין לכם מצב רוח. אם אחד חסר הכל מתפורר".


לא ילדים רעים

נחי אייל, מזכ"ל תקומה ואביו של אמוץ אייל, הלומד ב'צור ישראל', מרוצה מכך שבנו עבר למסגרת הזו. אייל עוסק בנושא ההתמודדות עם מצב הנוער הדתי, ואומר כי 'צור ישראל' נותנת מענה לצורך שקיים היום, שהמודעות אליו נמוכה. ב'צור ישראל' מחדירים ערכים תוך כדי לימוד שוטף, בצורה המתאימה לנוער שאינו מוצא את מקומו.

"אחוז הנפלטים גדול והמענה בשוק קטן. יש כמה יוזמות פרטיות, אך צריך לעורר מודעות. נער בגיל ההתבגרות מתחיל לשאול שאלות, רוצה עצמאות ועושה פעולות חיצוניות שגורמות לישיבה לזרוק אותו. הוא יושב בבית, וההורים צריכים להתמודד עם המתח של ההתבגרות וגם עם הפסקת הלימודים. לילד אין עם מי לדבר, הוא מתחיל להסתובב בחוץ, מקבל סטיגמה של פושטק, ואז נוצרות חבורות כמו בכיכר ציון והידרדרות עד לסמים.

"צריך להבין שאלה לא ילדים רעים, שצריך לנתב אותם. ב'צור ישראל' רואים איך הם משתלבים במשימות התנדבותיות עם מוטיבציה אדירה. מי שדוחה אותם גורם להם להידרדר עוד יותר. תופעת הנפלטות הולכת וגדלה היום באחוזים מבהילים, בגלל הפיתויים והגירויים שמתגברים ברחוב. לכן יש חשיבות עצומה למסגרות מעין אלו", אומר איל.