גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

הוי ארצי - בגליון השבוע

01/04/04, 00:00
חגי סגל

ארבל בידינו

היה צריך לשפשף השבוע חזק את האוזניים כדי להאמין: מנהיגי ימין משבחים בפה מלא את עדנה ארבל. פתאום, אחרי כל-כך הרבה שנות איבה כלפי המוסד שארבל מייצגת, היא הפכה ליקירת נאמני ארץ ישראל. והכל, כמובן, בזכות טיוטת כתב האישום שהכינה נגד ראש-הממשלה בפרשת האי היווני. אם יש כתב אישום, אין נסיגה.

הבעיה היא שבכלל לא בטוח שבסוף אכן יהיה כתב אישום, ואז מה שיישאר מכל ארועי השבוע החולף הוא מחמאות הימין לארבל. הן יישמרו בכספת של הפרקליטות, ויום אחד יישלפו ממנה כדי להוכיח, כביכול, שאין שם משוא פנים או הטיה פוליטית. ח"כים ושרי ימין יתקשו אז לטעון שהפרקליטות מונעת על ידי אינטרסים פוליטיים,אחרי שהם עצמם שיבחו בפה מלא את גישתה המקצועית באביב תשס"ד.

מעבר לכך, יש בעיה מוסרית קשה בשידול היועץ המשפטי לממשלה לאמץ את המלצות ארבל בפרשת האי היווני. הראיות הלא נסיבתיות בתיק הזה קלושות למדי, והוא ינהג בהפקרות אם יגיש בכל זאת כתב אישום נגד ראש-הממשלה ויגרום להתפטרותו, רק כדי לגלות כמה חודשים אחר-כך שהנאשם זוכה בבית המשפט. חלילה לימין מלהיות שותף לתרחיש כזה שיאיץ את הפיכתה של מדינת ישראל לדיקטטורה משפטית, מדינה שלא הבוחר מחליט בה מי ישב בלשכת ראש-הממשלה, אלא קומץ משפטנים יהירים. אמנם הדחת שרון היא אינטרס לאומי ראשון במעלה, אבל לא בכל מחיר ולא בכל דרך.

חיבוק דב

דב ויסגלס הוא רל"ש גרוע. כך מסכימים כל העיתונאים שמסקרים את לשכת שרון. ניהול לוחות זמנים והפעלת צוות מזכירות, עוזרים ויועצים – זה ממש לא השטח שלו.

הוא גם לא מבין גדול בעניינים מדיניים, כפי שמוכיחה תוכנית ההינתקות שהוא מקדם ללא לאות, תוכנית אווילית אפילו יותר מהתוכניות הנוראות של השמאל. היא מציעה לתת לפלשתינים הכל, ולקבל בתמורה כלום.

אז מה הוא כן? לפני הכל הוא היה ונשאר פרקליט. המהות העיקרית של עיסוקיו בלשכת ראש-הממשלה היא מתן שרותי הגנה משפטיים לאריאל שרון. כלומר ויסגלס פשוט ממשיך להעניק ללקוחו הוותיק את השרותים שהעניק לו בעבר, אבל הפעם לא כעורך-דין פרטי אלא באיצטלת רל"ש. כל המהלכים הכאילו מדיניים שלו, כל הנסיעות התכופות לקונדוליסה, נועדו לחלץ את מרשו הסתבכות פלילית ומסכנת הרשעה. הצרה היא שהפעם כולנו משלמים את שכר הטירחה.

הצביעו ברגלים

רוח קרב עזה מנשבת בחודשים האחרונים במפרשי הימין בכנסת. ח"כים מהליכוד, מהמפד"ל ומהאיחוד הלאומי תוקפים בשצף קצף את אריאל שרון, נעדרים מהצבעות אי אמון, מפיצים הודעות נזעמות לתקשורת, מקיימים ביקורי הזדהות בגוש קטיף, ומבטיחים לעלות על בריקדות אם וכאשר.

אבל נכון לעכשיו ההשלכות המעשיות של האנרגיות השופעות הללו כמעט אפסיות. עובדה ששרון ממשיך לגלגל את תוכניות העקירה שלו כאילו כל הח"כים בקואליציה תומכים בהן. הוא פשוט לא סופר את המתנגדים. אולי מפני שבינתיים עיקר התנגדותם מתבטא בהצהרות בלבד, בהיעדר הזדמנות פרלמנטרית לממש אותה. אפילו הצבעות האי אמון, שאותן צלח בקושי, לא היו בעלות משמעות מעשית. גם אילו נמצא רוב נגד הממשלה, היא לא היתה נופלת.

והנה, ביום רביעי שעבר נקרתה לח"כים מתנגדי העקירות הזדמנות פז ראשונה לתת תוקף מעשי להתנגדותם. על שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק של יחיאל חזן מהליכוד, שלפיה מהלך של עקירת ישובים יצריך רוב של 61 ח"כים לפחות. ראש-הממשלה עצמו הצביע בעד ההצעה, למרבה זעמן של סיעות השמאל, אבל היא נפלה על חודו של קול בגלל היעדרות מאסיבית של ח"כים מהימין (43:44). הם פשוט לא נכחו בעת ההצבעה, ואיפשרו לשמאל ולשינוי להכשיל את ההצעה.

לפי נתוני מזכירות הכנסת, זוהי רשימת החכ"ים הימניים שנעדרו מההצבעה החשובה: ענבל גבריאלי, צחי הנגבי, אליעזר צ'יטה כהן, משה כחלון, דוד לוי, יצחק לוי, מיכאל נודלמן, דני נווה, מרינה סולודקין, מאיר פרוש וסילבן שלום. כמו כן נעדרו מיכאל איתן, זאב בוים, שלמה בניזרי, משה גפני, יצחק ועקנין, יעקב ליצמן, בנימין נתניהו ואברהם רביץ. מספיק היה ששניים מהם יטרחו להגיע להצבעה, כדי שחוק חזן יעבור בקריאה ראשונה לפחות.

תוצרת בית

כמו התנועה הקיבוצית, שהממשלה אישרה השבוע את תוכנית ההפרטה שלה וחתמה בכך על תעודת פטירתה, גם ההגדה הקיבוצית לפסח כמעט חלפה מן העולם. פה ושם עדיין נדפסות גירסאות עדכניות שלה, אך רובן ככולן מכילות את הטקסט העתיק, ורק מוסיפות עליו היגדים מודרניים, כפי שדיווח לפני שבוע יאיר שלג ב'הארץ'. המסורת ניצחה.

יותר מזה, דווקא מהתנועה הקיבוצית יצא בשנים האחרונות כתב סניגוריה נלהב לאחד הקטעים "הבעייתיים" בנוסח המסורתי של ההגדה, חד גדיא. ספרון מיוחד המוקדש לחד גדיא, בהוצאת ארכיון החגים של התנועה הקיבוצית, דוחה בתוקף השערות, כאילו מדובר ביצירה זרה שהולאמה על ידינו.

מאגר שירי עם עתיקים של תרבויות זרות מכיל אמנם יצירות דומות, אך כולן צעירות מהחד גדיא שלנו, אשר הופיע לראשונה בהגדת פראג משלהי ימי הביניים. "אוהב אני את חד גדיא ואיני מוותר על כבוד יצירתו", מצוטט בספרון אלחנן ליב לוינסקי, מראשוני חובבי ציון, "יאמרו מה שיאמרו לנו המבקרים החדשים, כי הוא זמורת זר, אגדה רומית או יוונית, ואנו אספנו אותו ותרגמנוהו ארמית, אין אני מאמין להם ואיני מסכים לדבריהם. ברור הדבר בעיני שהוא ילד בית, אגדה עברית מקורית".

התרעות ממוקדות

שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא, אבל בעיתונים אין מלה על יציאת מצרים או קרבן פסח, רק על בעיות העיכול של המצות או סכנת המתחים המשפחתיים בליל הסדר. בל"ג בעומר הם כותבים על סכנת הדליקות, בשבועות ובראש-השנה על בעיית הקלוריות, בערבי יום כיפור על מועקת הצום, בחנוכה על תופעת עודפי השמן בסופגניות, בט"ו בשבט על התולעים בפירות היבשים ובפורים על בעיית הקפצונים והפיקות. זהירות, חגים.