חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

שירת חייה - בגליון השבוע

עשרים שנה מלאו לפטירתה של המשוררת הירושלמית זלדה, ששירתה ואישיותה שילבו אמונה ויראת שמיים עם רוחב דעת, פתיחות ופשטות הליכות. היא החליפה מכתבים עם בן דודה הרבי מליובאוויטש, והחזיקה קשרי משפחה חמים עם בית גיסה, ראש ישיבת כפר חסידים. במשך שנים רבות פיזרה את יצירותיה בין מכריה, ורק בגיל 53 נדפס קובץ השירים הראשון שלה. בתום עשרים שנות שתיקה שגזרה עליהם המשוררת, התאספו לאחרונה ידידיה ומכריה לספר על חייה ויצירתה.
01/04/04, 00:00
רויטל שנור

"לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים/ ונתנו לו אביו ואמו.../ לכל איש יש שם/ שנתן לו הים/ ונתן לו מותו".

השבוע מלאו עשרים שנה למותה של זלדה. המשוררת שכתבה את השיר הידוע הזה, ועוד שירים רבים. קורות חייה ידועים הרבה פחות משיריה, ונראה שכך רצתה. אף כי לא היו בחייה סודות, מספרים שזלדה ביקשה שלא יספרו פרטים הקשורים בחייה האישיים עד שיחלפו עשרים שנה למותה.

רבקה גולדברג, מבאי ביתה של זלדה, שגם התגוררה אצלה תקופה מסוימת, מסבירה: "אין משהו מיוחד, אין דברים מסוימים שהוסתרו. באופן טבעי אדם לא רוצה שיתחילו לחפור בחיים שלו. היא נורא לא רצתה שייכנסו לה לחיים, וכנראה היתה לה איזו הרגשה שעשרים שנה זה כבר מעבר לה".

מנהגים מבית סבא

זלדה נולדה ברוסיה למשפחת שניאורסון, והיתה נצר לאדמו"ר ה'צמח צדק' מחב"ד. היא הושפעה מאוד משנות ילדותה בבית סבה, הרב חיים דוד צבי חן (הרד"ץ חן), מהחשובים שבחסידי חב"ד, ומדמותו הייחודית של אביה, אדם אוהב שיר שכיהן כרב בעיר שירוקיה שברוסיה.

רובי קסל, מוסיקאי וידיד קרוב, מספר: "זלדה גדלה בעמקי חסידות חב"ד. היא ספגה גם את האווירה וגם את דברי התורה עד שהפכו להיות חלק מהווייתה, וזה משתקף בשירים. זלדה גם היתה בת דודה ראשונה של הרבי מליובאוויטש, והיה ביניהם קשר מכתבים רציף. מצד שני, היא לא אהבה להתהדר בייחוס. אפשר היה להכיר אותה שלושים שנה ולא לדעת שהיא בת דודה של הרבי".

גולדברג: "מה שהיה מאוד מיוחד אצלה, שמצד אחד היא היתה מאוד יראת שמים, מקושרת, מלאת אהבת ה', ומצד שני במחשבה היא היתה מאוד פתוחה. זה משהו שהיא תמיד אמרה שהיא הביאה אותו מהמשפחה. היא אמרה שבביתה קראו גם ספרות חול. על אמה ז"ל סיפרו שהיא היתה כמעט כל היום מתפללת ואומרת תהילים, אבל לעת ערב היא היתה יוצאת אל המרפסת וקוראת 'ידיעות אחרונות'. היתה בבית פתיחות כזו".

כשהיתה כבת 11 עלתה משפחתה ארצה והתיישבה בירושלים. זמן קצר לאחר מכן נפטרו סבה ואביה בזה אחר זה. זלדה, שנותרה בת יחידה לאמה, הלכה לומר קדיש בבית הכנסת יום יום במשך שנת האבל. הסב והאב מוזכרים לא אחת בשיריה, ודמות דיוקנם היתה לנגד עיניה עד זקנותה.

"ומתחת לריצפת הבית/ חי את חייו הטמירים,/ את חייו המיוחדים,/ העפר,/ וכל מה שטמון בתוכו–/ זרעים, שורשים, מעינות/ ארשת של סתמיות שפוכה/ על פני אבניו הכהות/ והרי זה כמעט בטחון..."

ערירית

את זיווגה הכירה זלדה בשידוך בהיותה בת שלושים וחמש. היה זה חיים מישקובסקי ז"ל, אדם רזה וגבוה שזכה לכינוי 'חיים ארוכים'. חיים וזלדה בנו את ביתם בירושלים. הם התגוררו ברחוב צפניה בשכונת גאולה בירושלים, ולעת זקנתה עברה זלדה לגור בשערי חסד.

חיים נולד בארץ, אך אביו נקרא לכהן ברבנות בעיירה בליטא, והאם וילדיה נותרו לבדם בארץ. אך האם נפטרה ממלריה, וחיים, שהיה אז ילד קטן, נסע עם ארבעת אחיו לאב שבגולה, שם נשא האב את אחות אשתו. משבגר חיים, הוא עלה לארץ לבדו, עם בחורי ישיבת סלובודקה. אביו עלה לארץ רק בתחילת מלחמת העולם השנייה.

חיים למד בישיבה כמה שנים, עד שיצא לעבודה כפקיד ואחר-כך כפועל בבית חרושת לקרח. אחרי שנים של עבודה שם הוא החל לעבוד במשרד לרואי חשבון. למרות שלא למד ראיית חשבון, היה מוכשר מאוד והצליח בעבודה זו. זלדה היתה נשואה לחיים 22 שנה.

אחיניתו של חיים, רותי אריאלי, מספרת: "היה ביניהם קשר מצוין. שניהם אהבו מאוד ספר, והיו קוראים הרבה. שניהם גם היו אנשי בית, ומיעטו לצאת. חיים היה גאה בזלדה ובשיריה. שלא בנוכחותה הוא היה מראה לנו שיר של זלדה שהתפרסם בעיתון".

לזלדה ולחיים לא היו ילדים. היא דיברה על זה?

גולדברג: "היא לא דיברה על זה, אבל היא מאוד אהבה ילדים. אני זוכרת אותה משחקת עם ילדים, זה היה חשוב לה. כל ילד היתה לו אישיות משלו בעיניה. היא ראתה ייחוד בכל ילד. היא היתה אומרת על ילד מסוים: 'הוא מאוד מעשי', ועל ילדה אחרת: 'היא מרחפת', ומדובר בילדים בני חמש ושמונה".

עזה צבי, ידידה קרובה של זלדה, מספרת: "בדרך כלל היא לא דיברה על זה, אבל יש שיר שהיא כתבה בגיל עשרים, שיר בשם 'עקרה'. פעם היא אמרה שהיא לא יודעת למה היא כתבה את השיר הזה, כנראה הצטערה שכתבה אותו".

חיים נפטר ממחלה כשהוא בן 64 והותיר את זלדה אלמנה בהיותה כבת חמישים ושבע. גולדברג: "קשה היה לה לדבר על זה אפילו שעברו שנים, זה היה פצע טרי. היה ביניהם קשר מופלא, מה שיש בשירים אומר הכל, זה בהחלט היה ככה".

בשיריה לאחר מותו היא כותבת לו ועליו: "כאשר חי המלך/ היה כבוד בת המלך/ פנימה/ בבית./ עכשיו הבית רסיסים רסיסים...". והיא שואלת: "האם געגועי בראו/ שושנה שחורה שנתת לי/ בחלום..."

ענווה מפליגה

"לזלדה הוענקו כמעט כל הפרסים הספרותיים החשובים, וספרי שירתה נפוצו באלפי עותקים ובכמה וכמה מהדורות", כותב זרובבל גלעד, משורר בן קיבוץ עין חרוד שהיה מיודד עמה. "בעיתונות הספרותית התפרסמו רשימות ומסות על יצירתה, ובבתי הספר ובאוניברסיטאות מלמדים את שירתה. זלדה קיבלה את אותות ההוקרה הללו בלא מעט אירוניה עצמית. היא היתה מתלוצצת ואומרת: 'רוצים להפוך אותי לכוכבת קולנוע'" (מתוך: שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה).

זלדה נהגה להגות את שיריה בעל-פה, ולאחר זמן של עיבוד במחשבתה היתה כותבת אותם. לעתים נדרש ממנה מאמץ רב כדי להעלות את הדברים מן המחשבה אל הנייר. את שיריה הכתובים היא נהגה לחלק למכרים ידידים וקרובים. מדי פעם התפרסמו שיריה בכתבי עת שונים. היא כתבה לעיתון 'דבר הפועלות' שיצא לאור על-ידי מועצות הפועלות של ההסתדרות, שערכה רחל כצנלסון, אשתו של שז"ר.

זלדה לא טרחה לקבץ את שיריה, וכנראה שלעולם לא היתה נרתמת למלאכת ההוצאה לאור אלמלא כמה ידידים, ובראשם עזה צבי, שעודדו אותה לכך וטרחו לאסוף את שיריה. עזה צבי מספרת: "ההורים שלי גרו בשכנות לזלדה, חצר ליד חצר, והיתה ידידות ביניהם. לאבא שלי היה סטודיו למשחק בירושלים, וזלדה לקחה פעם חלק בכתיבת מחזה עבורו. כילדה, מאוד אהבתי לבוא אליה. לפעמים ההורים שלי היו הולכים ומשאירים אותי אצלה, וזה היה הכיף הכי גדול.

"במשך שנים היא היתה קוראת לי שירים. יום אחד הבאתי אליה את יונה וולך, כי רציתי שיכירו את זלדה אנשים שהערכתי. זלדה קראה שירים בעל-פה, ויונה התרגשה מאוד ואמרה: 'מה זה? צריך להדפיס אותם'. התחלתי להדפיס את השירים במכונת כתיבה. היה צריך לאסוף את השירים מידידים ומכרים. שנתיים לקחו עד שיכולנו להוציא לאור את הקובץ הראשון".

צבי הביאה למערכת 'הקיבוץ המאוחד' את קובץ שיריה הראשון של זלדה, 'פנאי', שיצא לאור בהיותה בת חמישים ושלוש. בעקבותיו יצאו לאור עוד שישה ספרים: 'הכרמל האי נראה', 'אל תרחק', 'הלא הר הלא אש', 'שירים', 'השוני המרהיב' ו'שנבדלו מכל מרחק'. לאחר מותה קובצו כל הספרים הללו לספר אחד, שיצא לאור ב-14 מהדורות.

למה בחרת בהוצאת ה'קיבוץ המאוחד'?

צבי: "באופן טבעי חשבתי שהכי טוב להגיש את השירים לזרובבל גלעד מה'קיבוץ המאוחד', כיוון שהוא כבר הכיר אותה. כנראה שזה הלך רק מפני שהיא קיבלה באותו זמן פרס של 'דבר הפועלת' ע"ש רבקה אלפר, שהיתה ידידה קרובה שלה. זלדה אמרה שיש לה הרגשה שרבקה דואגת לה גם לאחר מותה".

למה זלדה חתמה על השירים בשמה הפרטי בלבד?

"היא לא אהבה את ההתייחסות לייחוס. בעצם היא ממש מגזע מלכים, ממשפחת שניארוסון, ויש איזו מסורת שמשפחת שניאורסון מגיעה עד בית דוד. אבל היא לא אהבה כיבודים ולא רצתה להתנאות בזה. אולי זה היה גם כדרכה של רחל, שזלדה אהבה את שיריה".

עזה צבי, מתרגמת, כותבת ועורכת ספרות, טרחה בהנצחתה של זלדה גם לאחר מותה. היא עוסקת כבר זמן רב בכתיבת ספר לזכרה. הספר כבר נמצא בשלבי כתיבה מתקדמים, אולם דרוש מימון על מנת שיגיע לגמר מלאכה. השנה, במלאות עשרים למותה, היתה צבי מהמושכים בחוטים בארגונו של ערב הנצחה לזכר זלדה, שיתקיים במוצאי שבת חול-המועד בבית הקונפדרציה בירושלים.

זלדה כציירת

למרות שציוריה מפורסמים הרבה פחות משיריה, זלדה עסקה רבות בציור וציירה מגיל קטן. בצעירותה למדה ציור אצל הצייר גליקסברג מתל אביב, עסקה מעט בקרמיקה והתכוונה להמשיך בלימודי הציור ב'בצלאל', ואולי אפילו ללימודים באיטליה. אך המצוקה הכלכלית שאיתה התמודדו זלדה ואמה אילצה אותה לעסוק במלאכה מפרנסת יותר, וכך החלה לעסוק בהוראה. באמנות עסקה רק לעתים.

על החלטתה לכבוש את יצר היצירה כתב ראובן קסל: "עם כל הצער והגעגועים שבוויתור על התמסרות לאמנות, זלדה הכריעה תמיד, חד-משמעית, לצד חיי היומיום, לצד המצוקות והשמחות הממשיות. העיסוק באמנות, ככל שהוא חיוני לקיומה, מצמצם עצמו מרצונו בשעת צורך בעזרה, ואם נוצרת התנגשות בין החיים לבין האמנות – עליונותם של החיים היא ללא עוררין".

זלדה ציירה תמונות מרהיבות במגוון חומרים, משמן על בד ועד לאיורים משורטטים בעט על גבי דף שנתלש ממחברת. לפעמים היה ציור מרהיב משני צדיה של פיסת קרטון. בשנות חייה האחרונות התמעטו ציוריה הרציניים והמקצועיים, והיא הרבתה לשרבט במהירות בלורדים.

בדומה לנוהגה בשיריה, נהגה בציוריה. זלדה לא אצרה את ציוריה, אלא חילקה אותם לאנשים שונים. גם אלה שהיו בביתה נתפזרו או נעלמו, במה שהיא נהגה לכנות 'התהום', כלומר, הונחו בקרן זווית, בארונה או בעליית הגג שלה. לאחר מותה אספו ידידיה את הציורים, ואף ערכו תערוכה מפרי ידיה.

על הדמיון בין התמונות לשירים כותב ראובן קסל: "הדמיון בין עולם השיר לעולם הציור של זלדה גלוי: הן השירים והן הציורים משופעים בצבעים, ובהם הזהב האהוב עליה. חלק מן הציורים – החלק המעמיק ביותר בעיני – מוקדש לדיוקנאות, מיעוטם של עצמה ורובם של קרובים וידידים ותיקים או מזדמנים. רבים משיריה גם הם דיוקנאות המשורטטים ביד מהירה: משפחת הקלפן, אשה שהגיעה לזקנה מופלגת, השכנה הרעה ועוד" (פורסם בעיתון 77, שנת תשמ"ז).

רגישות למוכי הגורל

את פרנסתה העיקרית מצאה זלדה בהוראה. היא למדה הוראה בבבית המדרש למורות 'מזרחי', שם לימדו באותה תקופה מורים בעלי שיעור קומה כפייבל מלצר ונחמה ליבוביץ, שעמה שמרה זלדה על קשר עוד שנים רבות. זלדה עבדה כמורה בירושלים ובחיפה, בעיקר בבתי ספר בשכונות מצוקה. על חוויותיה כמורה כתבה ב'רשימות מורה', שנדפסו בגיליונות שונים בכתב העת 'דבר הפועלת', חזרו ונדפסו במרוכז בכתב העת 'מבפנים' והודפסו לאחרונה בחוברת 'מסכת' בהוצאת 'מתן'.

ברשימות מתארת זלדה את תלמידותיה. ברגישות רבה היא מתייחסת אליהן אחת-אחת, מתארת את ביקורי הבית עצובים שביצעה במסגרת העבודה, את האווירה בכיתה ואת יחסי הרעות בין תלמידותיה.

ברשימה 'בימי חורבן' מימי מלחמת העולם השנייה, היא כותבת:
"קשה עד בלי נשוא ללמד כשהלב מת. כשאין אהבה, נובלות המילים עם צאתן מן הפה. פחדתי מקולי הנבוב, קול ללא אמונה וללא חיבה. הכל כבה בי. חיכיתי שתשאלנה אותי – למה באת? ופתאום ראיתי את יפה פורחת. נפלא היה מראה הילדה המלבלב בשמש. משהו טוב הקיץ בי. ראיתי את רינה – פרצוף עגום עיניים. ראיתי את כולן. הלב הואר והכיתה הוארה..."

לזלדה היו ידידים רבים מכל החוגים, ואנשים הרבו לבקר בביתה. היא הכירה רבים מבני הקיבוצים, כיוון שכמעט כל בנות כיתתה בבית המדרש למורות 'מזרחי' הלכו להתגורר בקיבוצים. ידידתה, עזה צבי, מספרת: "זלדה היתה מאוד קשורה לאנשי קיבוץ. היא היתה בידידות מיוחדת עם הבנות שעמן למדה בסמינר, שרובן הלכו לקיבוצים. היא אפילו חלמה ללכת לקיבוץ, אבל זה לא הלך, כנראה מסיבות דתיות".

גולדברג: "מי בא לבקר אותה? כל העולם ואשתו. אנשים מכל החוגים, מכל הסוגים. אני זוכרת ביקור אחד מאוד מרשים של יוכבד בת מרים. באו אליה כל מיני אמנים ומשוררים, וסתם אנשים מהמשפחה. היה גם אגף חרדי במשפחה שבא לבקר אותה. לעתים באותו הזמן באו גם אנשים חילוניים, ואצלה הם היו נפגשים. מפגשים של אנשים מסוגים שונים ומעולמות שונים".

בשירים היא מתייחסת לא מעט למוכי גורל. היא התייחסה אליהם גם בחיים?

גולדברג: "כל אדם היה אצלה אדם. היו כל מיני אנשים שבאו, והיא לא סתם נתנה להם כסף. היא הקדישה להם המון תשומת לב, כי היא ראתה את האדם שבהם. היתה למשל קבצנית שנהגה להגיע אליה, והיה ברור שצריך להכין לה את החביתה שהיא אוהבת ולא רק לתת לה צדקה".

הקפידה בקלה כבחמורה

יש לעתים ניסיון לצייר את דמותה של זלדה כפשרנית מבחינה דתית. זה נכון?

גולדברג: "ממש לא. אנשים חושבים שלא ייתכן שהיא היתה ממש דתית, כאילו לא ייתכן שמשורר גדול יהיה דתי. זה לא נכון, היא היתה מקפידה בהלכה. היא היתה מתייחסת לפרטים קטנים שאני בטוחה שיש אנשים שנדמה להם שהיא היתה מעל להם. אני זוכרת אותה למשל נוסעת להתארח אצל משפחה לשבת ואומרת: 'הם דתיים, אבל נייר חתוך לשבת אני צריכה להביא מהבית'.

"בהכנות לפסח היא היתה מקפידה על פרטים כפי שהיו מקפידים בבתים הישנים, כולל לשים קרשים על השולחן, כי 'ככה היה בבית סבא'. אחת מבאות ביתה נהגה לשבת על הרצפה, ובפסח זלדה היתה ממש מקפידה שהיא לא תניח את כוס הקפה על הרצפה, כי הרי את הרצפה לא הגעילו...

"כמה שבביתה היו פתוחים במחשבה, הם היו מחמירים בהלכה. למרות שהיא לא אהבה חומרות, היא הקפידה על חומרות שהיו מסורת בביתה. בית סבא היה ממש מקודש אצלה. היא נהגה לומר: 'סבא היה עושה את זה'. מצד שני, אני זוכרת למשל שבליל סדר שערכנו יחד החמרנו בשיעורי אכילת מצה, והיא לא הבינה את ההקפדה הזו. היא אמרה: 'בבית סבא לא נהגו כך'".

ידידה, זרובבל גלעד, כותב עליה: "בשיחה אחת שלנו על אמונה, אמרה: 'יש מי שחושב, כי אם האדם הוא דתי הרי אמונתו כמונחת בקופסה, ואין מבינים כי יום יום צריך המאמין לחדש את אמונתו'" (מתוך: שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה)

זלדה נהגה להתפלל מדי יום?

"היא לא נהגה להתפלל, אבל היא דיברה על זה הרבה. צריך להבין, זה דור שבו נשים לא התפללו. רוב הבנות שלמדו איתה בכיתה הלכו לקיבוץ והפכו לגמרי לא דתיות. היא אמרה: 'בדור שלנו בנות לא התפללו', והיא הסתכלה על זה בקנאה. לפני כן התפללו, אחרי כן התפללו, בדור הזה לא התפללו".

למרות זאת, התפילה מהווה חלק בלתי נפרד משיריה. כפי שמופיע למשל בשיר הבא: "...ואיך מחכים לזריחה/ החולים כאשר הם מתהפכים/ מצד אחד של הכאב/ לצד אחר של כאב.../ השמענה קולכן/ ברכות השחר האהובות..."

נר שבת ונר נשמה

גולדברג מציינת את הדלקת נרות השבת של זלדה כחוויה מיוחדת: "הדלקת נרות שלה היתה דבר מאוד מיוחד, בעל משמעות. היא היתה מדליקה 12 נרות. גם אמא שלה היתה מדליקה 12 נרות, זה מנהג קבלי. אחרי פטירתה היא קיבלה על עצמה להדליק את הנרות של אמא שלה. היא הדליקה נרות מאוד מוקדם, עוד הרבה לפני זמן כניסת השבת בירושלים. בזה היא היתה נורא סגורה שזה צריך להיות ככה וזהו. זה היה מאוד משמעותי".

החוויה הזו מוצאת את ביטויה במספר שירים, ובייחוד בשיר 'שבת וחול', שבו היא משווה בין חווית הדלקת הנרות המאירה, המרוממת, לבין קרירותו האפלה של יום החול: "להדליק נרות בכל העולמות–/ זו היא שבת./ להדליק נרות-שבת/ זוהי קפיצת נפש הרת נצורות/ לים נהדר/ שיש בה מיסתורין/ של אש השקיעה.../ לא שחותי מפני המבט הרואה/ בלחיי את קמטי התבוסות/ ואינו רואה את נפשי המשוטטת/ במלוא היקום ואינו יודע/ שנשמתי היא קרן של שמש/ לא תתפס בכף".

מוקירי זכרה ויצירתה אכן מתארים את דמותה כעין קרן של שמש. מאירה ומחממת את לב הסובבים אותה באישיותה המיוחדת. למרות שזלדה לא רצתה שידברו עליה, החליטו ידידיה לדבר עליה מעט, במלאות עשרים שנה למותה. לדבר דברים שאפשר ללמוד מהם, דברים המעשירים את הנפש. כפי שאמר רובי קסל לפני שבועיים, בפתיחת ערב לזכרה: "מצווה לספר בשבחם של צדיקים, וזלדה היתה צדקת".