גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

על דעת עצמי - בגליון השבוע

01/04/04, 00:00
אבי סגל

העולם שייך לישישים

עוד לא יצא לי לברך את יוסי ביילין על שהפך ליו"ר המפלגה ההיא ששכחתי את שמה. אבל למען האמת, נצחונו של ביילין בבחירות אינו הישג גדול כל כך בהתחשב בגילו המופלג של יריבו, ח"כ רן כהן. כי אם לא ידעתם, רן כהן הוא אדם זקן עד מאוד. הלא אם אחמד יאסין מכונה "ישיש נכה" בפיהם של עיתונאים ואנשי ציבור רבים, והוא רק בן 66 במותו, ח"כ כהן בן ה-67 ראוי לא פחות ממנו לתואר הישיש.

למען הדיוק ההיסטורי, צריך להזכיר כי העיתונות העולמית חלוקה בדעתה בעניין גילו האמיתי של יאסין. יש טוענים כי הוא יליד 1938, ואחרים מקדימים את זמן לידתו בשנתיים. מצד שני, יאסין כונה "קשיש" כבר לפני שבע שנים, כששוחרר מהכלא הישראלי בסביבות גיל 60. כך שבכל מקרה, התדמית הזקנה של המחוסל הטרי מעמידה באור חדש כמה מהפוליטיקאים שלנו בעבר ובהווה.

למשל, בדומה לרן כהן, השר גדעון עזרא הוא בן 67. גם השר לשעבר עוזי ברעם בן אותו גיל, ואילו עמיתיו לממשלת השמאל, בייגה שוחט ופואד בן-אליעזר, הם כבר מקרים גריאטריים בני 68. ואם השייח' יאסין נחשב ישיש, מה נאמר על ח"כ אליעזר 'צ'יטה' כהן בן ה-70, או על השרים לשעבר דוד ליבאי ומשה שחל, שגם הם יחגגו 70 בחודשים הקרובים? שלא לדבר על הרב דרוקמן (72), השר טומי לפיד (72), והח"כים לשעבר - הרב בא-גד (72), אורה נמיר (73), זלמן שובל (74) ופלאטו שרון (74). והאם הזכרנו את ראש הממשלה שלנו (76) או את ראש האופוזיציה (80 וחצי)?

לפי אותו היגיון, יצחק רבין (73 במותו) ורחבעם זאבי (75) נפטרו בשיבה טובה, וההספד שנשא בכנסת אברום בורג על אמנון רובינשטיין (73) לא היה לגמרי מופרך. ואסור לשכוח גם את נשיא המדינה לשעבר, יצחק נבון, שבעת לידתו של יאסין כבר היה עסוק בלימוד לבגרויות. נבון בן ה-83 ממשיך לכתוב ספרים ומחזות ולהאמין כי הוא צעיר רק כי אין לו זקן לבן וקול צפצפה. האמת, לא אתפלא אם הפלשתינים יאשימו כעת את צה"ל בהריגת עוד ילד פלשתיני, כי יחסית לפוליטיקאים שלנו – אחמד יאסין היה צוציק.

ידעו ושתקו

בידיעה קטנה במעריב פורסם כי החייל אלירן גולן, החשוד בניסיון לרצוח ערבים, פנה אל שתי משפחות שכולות וביקש מהם אישור לנקמה. סיפר אריק הרפז, אביה של לירון ז"ל: "הוא סיפר לי על קבוצה שמתארגנת לפגוע בערבים, אבל אני סירבתי מיד ואמרתי לו שאנחנו חיים במדינת חוק. לפני שהוא עזב אמרתי לו: 'אל תעשה שטויות'". בני המשפחה השנייה, ששמה לא מוזכר בידיעה, טענו במשטרה כי זכרו את גולן כתמהוני, והסבירו כי לא ייחסו חשיבות רבה לדבריו.

אני מאחל לשתי המשפחות השכולות שלא יידעו עוד צער, ומקווה כי המשטרה והעיתונות יניחו להן ולא ינסו לנפח על חשבונן את "המחתרת היהודית" הכוללת בינתיים שני אנשים בלבד. רק המלצה אחת יש לי לאותן משפחות: כשיגיע יום הזיכרון ליצחק רבין, ובחוץ תישמע צפירת האבל, אל תשכחו לעמוד.

לא קל, פטריוטיות

הנה עמדה לא פופולרית: סירובן של קבוצות כדורסל אירופיות לבוא לישראל מוצדק לחלוטין. הלוקאל-פטריוטיות הטבעית שלנו השכיחה מאתנו את העובדה הפשוטה, שאנחנו מדינה שלא יודעת להיאבק בטרור. מבחינה זאת, החיסול הנדיר והמאוחר מדי של אחמד יאסין הוא רק יוצא מן הכלל המעיד על רפיסות הכלל. עם כל הכבוד לאמצעי המיגון ולשיטור הקהילתי שאנחנו מפעילים בערי ישראל, על האירופיים זה לא עושה רושם ובצדק. רק גירוש, כליאה וחיסולים מסיביים, מהסוג שיגרום לאו"ם לגנות אותנו פעמיים ביום, הם אלה שיבהירו לעולם כי ישראל היא מדינה המספקת ביטחון לאזרחיה ולמבקריה.

חמסה עלינו

א. האמריקנים עדיין לא קיבלו את תוכנית ההתנתקות של שרון. הם עדיין מנסים להבין למי יהיה שייך בסוף האי היווני.

ב. "הפסיון של ישו" פינה את המקום הראשון ברשימת הסרטים שוברי הקופות בארה"ב לטובת... סרט זומבים חדש. טוב, הקהל בטח חשב שזה סרט תיעודי על האפיפיור.

ג. קשה לי להתאפק: חיסולו של אחמד יאסין מוכיח סופית, כי במקרה שלו - השלם אינו עולה על סך חלקיו.

ד. עוד לא החלטתי מה מסובך יותר: להכין את סעודות הפסח, או למצוא מישהו שיארח אותנו ויחסוך לנו את הכנת הסעודות לשבת הגדול.

ה. פתרון החידה מהשבוע שעבר: חברו את שמות הח"כים מודי זנדברג ורוני בר-און, ותקבלו את מודי בר-און, המגיש והתסרוקת של הסדרה 'במדינת היהודים'. ולחידה החדשה: ענייניו הפליליים של שרון היו בידיעה של נתניהו (6,3) – התשובה בגיליון הבא.


יודע את מקומי

לאחרונה קצת נמאס ליורש העצר לשעשע את עצמו באכילת שטיח ובצפייה בטלטאביז (כמה פעמים אפשר לראות את טינקי-וינקי שופך פודינג על הרצפה), ולכן חיפשנו עבורו תעסוקה מבצעית חדשה ומרתקת. זה היה מעט מוקדם מכדי להביא את הפעוט להרצאות על תיאוריית המפץ הגדול, ולכן נסענו עמו למין מרכז להורים וילדים, שם נכנסנו לחדר משחקים גדול והתערבנו בתוך חבורה גדולה של פעוטות והוריהם.

בעצם, לכתוב שהיו שם "הורים" זה כמו לכתוב שאוכלוסיית סוריה מורכבת מאזרחים יהודים וערבים. באותו חדר משחקים נכחו, מלבד הפעוטות ומלבדי, עוד שלושה אבות ובערך 400000 אימהות. את האבות היה ניתן לזהות בקלות: כל אחד מהם תפס פינה בחדר, התיישב בה והחל לעשות קולות של תקרה. האימהות, לעומתם, הסתובבו ברחבי החדר כאילו היה זה מגרש ספורט, הפעילו את ילדיהם הקטנים ובעיקר שוחחו זו עם זו על ענייני הורות. לרגע אחד לא הפריעה להן העובדה שהן לא מכירות זו את זו כלל.

מכיוון ששלושת האבות לא יכלו לתפוס יותר משלוש פינות של החדר, התיישבתי אני על מזרן בפינה הרביעית ובחנתי את פניהם של האבות האחרים. שניים מהם הגיעו בחברת בנות זוגן, ולכן היו פנויים להשקיף עליי בחזרה. השלישי הגיע רק עם בתו הקטנה, שאותה זיהיתי לפי הבכי הרם שנשמע ממרכז החדר. האב ניסה להרגיע אותה בכל דרך שלא תכריח אותו לקום ממקום מושבו, וכשראה שזה לא עוזר – פשוט המשיך לשבת.

באותו רגע הגעתי לתובנה המעמיקה, שבמהלך השנים הראשונות לחיי ילדינו - אנו האבות פשוט מיותרים. עם כל הכבוד לנו, האימהות לא באמת זקוקות לעזרתנו. אין שום סיכוי שהבן שלי יבקש ממני עזרה כל עוד אמו נמצאת בסביבה. במקרה הטוב, הוא יבוא לבקש דמי כיס (רק שאם היתה לי פרנסה המספיקה לדמי כיס, לא הייתי מסתובב באמצע יום עבודה בפעילויות של הורים וילדים).

עוד אני מהרהר בעגמומיות במצבי הקיומי, ואחד מעשרות זבי החוטם הקטנים ניגש אל בני והחל משום מה לגרד לו את העורף. הצצתי לעבר אשתי, שבדיוק היתה שקועה בשיחה ערה עם חמש נשים לא מוכרות. אז קמתי ממקומי, ניגשתי אל מרכז החדר ובתנועת מלקחיים מרשימה הצלחתי לגרש את העולל התוקפן ולהרים אל על את יורש העצר. הוא מצדו נשא לעברי מבט מלא תודה, ובבת אחת התבטלו אצלי כל התובנות החדשות, ושוב חשתי כאבא גא ומאושר. בדיוק אז, בעת שהחזקתי אותו על ידיי בעדינות ובמבט אוהב, פלט ילדי יחידי את המילה השלמה הראשונה שלו. היא היתה מעט מגומגמת, מעט ממולמלת, אבל הצליל שבה לא הותיר שום מקום לספק, והיא הגדירה טוב יותר מאלף מילים את היחסים המיוחדים שנרקמו באותו זמן בין שנינו:
"איייייממממאאאא!!!"