חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

השנה בן חורין - בגליון השבוע

למה לא תבוא לישראל, נשאל עזרא לוי בבגדד על ידי נציג המדינה שהגיע עם הכוחות האמריקנים. באותו יום עלה עזרא בן ה – 82, מאחרוני היהודים בעיראק, על מטוס שלקח אותו לישראל. הוא עוד זוכר את ימי הפסח כשבעיראק חיו 500 אלף יהודים, אך בשנים האחרונות נותר לבדו ולא ערך סדר. השנה הוא ישב לשולחן הסדר ביחד עם בני משפחתו, שהקדימו לעלות ארצה 50 שנה לפניו.
01/04/04, 00:00
חגית רוטנברג

עזרא לוי בן ה-82 הוא היהודי הראשון שעלה מעיראק לאחר נפילת משטרו של סדאם חוסיין. מרגע שדרך על אדמת ישראל, לפני כשלושה חודשים, העיתונאים לא מרפים ממנו. כולם רוצים לשמוע ממנו על המלחמה וסדאם חוסיין. עזרא משתף פעולה, ואף נהנה מהראיונות והצילומים. הוא מקבל בשמחה את האורחים בדירתו הצנועה בבית האבות ברמת אפעל.

חג הפסח הקרב הביא אותנו אליו לשיחה מזווית קצת אחרת. רצינו לשוחח עם יהודי שראה במו עיניו יציאה משעבוד לגאולה מהי, ויהודי שבליל הסדר השנה, כשיאמר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", ירגיש שהגיע סוף סוף למימוש חלקו השני של המשפט – בניגוד ללילי הסדר הקודמים, שערך בלב בגדד.

זכר הימים הקדמוניים

העברית בפיו של עזרא רהוטה יחסית לעולה חדש כל-כך, ועם זאת – מליצית וספרותית משהו. "בימים הקדמוניים היינו הרבה יהודים בעיראק. הכל יעשו הפסח. הנשים בדקו את האורז, שלא יהיו בו שעורים. אישה אחרת היתה עורכת בדיקה נוספת אחריהן, לוודא שלא נשאר גרגר חמץ. בליל הסדר ישבו כולם וקראו בהגדה: 'הא לחמא עניא'. עכשיו אנו בישראל. בפעם הראשונה אנו אוכלים בפסח בישראל", אומר עזרא בשמחה. "כל היהודים חיכו ליום שיעלו לארץ ישראל, כל שנה חשבנו 'בשנה הבאה אנחנו בישראל'. זו ארץ שלנו, פה אנחנו בני חורין.

"בימים האחרונים לא כולם עשו סדר. היינו יהודים מעטים שנותרו בעיראק. מתוך 500 אלף יהודים שהיו בעבר, נותרו היום, אחרי המלחמה, רק 22 יהודים. כל אחד ישב בבית לבד. גם אני ישבתי לבד בבית ולא עשיתי סדר. עם מי אעשה? בעבר כל אחד עשה סדר עם כל המשפחה, כולם היו שמחים וצוהלים, באו אורחים.

"בימים האחרונים לא רואים את זה. אין מניין בבית הכנסת, בקושי 4-5 אנשים. בחמש השנים האחרונות קיבלתי על עצמי תפקיד של חזן ובעל קורא בבית הכנסת בבגדד, בחגים ובימים נוראים. בעבר היו 52 בתי כנסת בבגדד, מהם נותר רק אחד. מי שרוצה לומר קדיש – אומר אותו עם עוד ארבעה אנשים בבית כנסת. צריך מניין בשביל קדיש, אבל אין מניין, אז לא נאמר קדיש?"

עזרא מוסיף שמדי שנה, לפני פסח, חילקה הסוכנות היהודית לתושבים היהודיים חבילות מזון כשר לפסח, שיספיק לכל ימי החג. בחבילות היו מצות, ביצים ועוד. עזרא זוכר גם את ימי טרום-הפסח של נערותו: "בימים הקדמונים בדקו כל פינה מחמץ. כנער אני זוכר את אבא מחפש לאור הנר אם יש מקום שנשאר בו חמץ. בימים האחרונים היינו עייפים מזה. מה לנו ולחמץ? ממילא לא עשינו פסח, כי היינו יהודים מעטים ובודדים, כל אחד בביתו".

השנה עזרא לא יהיה בודד בסדר: הוא ישב עם אחיו ואחיותיו שעלו לארץ והשתקעו בה כבר בשנות ה-50. אווירת החגים בכלל היתה מורגשת היטב בעבר אצל יהודי בגדד: "כל החגים היינו שמחים. הביאו פירות, כל דבר טוב היו קונים לכבוד חג ושבת, קנו הכל. בשבת החנויות של היהודים היו סגורות. ביום כיפור לא ראו אנשים ברחוב, כולם היו בבית הכנסת והתפללו".

הערבים בלי דעת

עזרא אמנם לא חש על בשרו תחושה של שעבוד מצרים במהלך שנותיו בבגדד, אך הוא מדגיש את חוסר היציבות ביחסם של השליטים והאזרחים העיראקיים כלפי היהודים: "היו ימים טובים והיו ימים רעים. אנחנו התרגלנו להמשיך בחיים רגילים, ואף פעם לא ידענו מה יהיה היום. הם היו יכולים להוציא אותנו מהעבודה: עבדנו איתם באותו מקום, אבל הם רצו שנהיה עניים, ולכן הוציאו אותנו. אני עבדתי כארכיטקט, והיה לי חוזה ל-10 שנים. אחרי שנתיים העזיבו אותי. עבדתי כמנהל הקהילה היהודית בבגדד. היינו מחלקים אוכל ומעות לכל הצרכים של היהודים: בגדים, רופא, אוכל. נתנו כסף לשפץ בתי כנסת, ספריות. היהודים בעיראק היו עניים".

עזרא מגדיר את האנשים שם "בלי דעת", כלומר נטולי קו מחשבה ידוע מראש. הם יכלו יום אחד להיות חברים שלך, וביום אחר להלשין למשטרה. לעזרא היה דווקא חוג ידידים מוסלמיים נרחב, ביניהם משכילים ועיתונאים, ובדרך כלל מצבו היה טוב. אף על פי כן, הוא זוכר כיצד 10 יהודים שגרו בשכנותו נעלמו יום אחד, ולאחר מכן התברר שהוצאו להורג בידי השלטון.

את הספרים העבריים שהיו בבית משפחתו שרפו, וגם את 'עיתוננו', עיתון ילדים עברי שעזרא אהב לקרוא בילדותו, היה צריך להחביא מחשש שיושמד. יהודי עיראק למדו לחיות עם המציאות המעורערת: "זה היה כמו מזג האוויר; יש יום שמש, יום גשם, יום סערה. כל יום זה משהו אחר, וגם אצלם – כל יום חיכינו לראות מה יהיה, איך יתנהגו. אלה שפגעו בנו עשו את זה כדי להראות לעמים הערבים האחרים שהם גיבורים. כמו ילד שמראה לחבר שלו שהוא חזק כשהוא מכה מישהו אחר. היינו מעטים וחלשים, ולכן בדרך כלל לא התייחסו אלינו".

עזרא זוכר במיוחד את האווירה שהיתה בעיראק במלחמת ששת הימים: "בישראל אומרים את האמת, אבל בטלוויזיה וברדיו שם כל הזמן משקרים. אני זוכר שלילה לפני המלחמה אמרו הקריינים בטלוויזיה איך הערבים מנצחים את ישראל, ועושים להם ככה וככה. אמרו שהיהודים מתחבאים מתחת לשולחן. בבוקר התגלה לנו שהערבים בורחים, וישראל נכנסה לירושלים. היינו שמחים מאוד, אבל לא דיברנו על זה. לא ידענו מה יקרה לנו עכשיו, כי האנשים אין בהם דעת – מה יעשו איתנו? הערבים ידעו את הכוח של היהודים, אבל לא הפסיקו להגיד שהם החזקים בעולם".

לעזרא יש חלוקה ברורה של שתי קבוצות הערבים בעולם: "יש אלה שהם בני ישמעאל, בני דודנו. יש לנו אותו דם, והם טובים. אני לא ירא מהם, הייתי צוחק איתם הרבה. אבל יש את הערבים שהם מזרע עמלק, שרוצים להרוג אותנו, ואותם ציווה ה' להשמיד, להרוג כל נשמה".

המלחמה והשחרור

במלחמת המפרץ הקודמת, לא הבינו בהתחלה יהודי עיראק מה בדיוק קורה: "ביום הראשון של סדאם חוסיין בשלטון, הוא התיישב עם האנשים שלו בסלון גדול וציווה להרוג את ראש הממשלה הקודם. הרגו לו אותו מול העיניים, ואז הוא עשה את עצמו בוכה. כשהוא התחיל לזרוק טילים על ישראל, שמענו קריאות 'אללה אכבר' מהמסגדים, ופחדנו בהתחלה".

במלחמה הנוכחית היה מצבם שונה: "סדאם היה משוגע. כל פעם התנהג אחרת. לא היה לנו כוח נגדו, והוא יכול היה לעשות לנו מה שרצה. כשהוא היה עצבני, הוא פעל בלי דעת. במלחמה ישבנו בבית, לא היה לנו פורים, פסח ושבועות. לא יכולנו לעשות שום חג בהפצצות. לא יצאנו החוצה בכלל כל אותם חודשים, אלו היו שעות זעם.

"שאלו אותי אחר-כך: 'לא פחדתם?' לא היה פחד. ישבנו בבית וחיכינו לראות מה יהיה. היה לנו מספיק אוכל, למה לצאת החוצה? התורה אומרת 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. חיכינו שהפצצה תרד, ונוכל להיות שמחים. יצאנו מהבית בלילה שבו נהרגו הבנים של סדאם חוסיין. אי אפשר היה לראות את השמים. הכל היה מלא יריות שמחה באוויר – העיראקים ירו ללא הפסקה על הניצחון של האמריקנים. אי אפשר להאמין להם, התהפכו ברגע אחד. כל השנים היו כאילו בעד סדאם, ופתאום כולם שמחים שהוא נפל".

למחרת הלילה שבו נהרגו שני הבנים, הגיעו שליחי הסוכנות וביקשו מעזרא לעלות לארץ. "אחרי המלחמה כולם באו אל ביתי", מספר עזרא. "עיתונאים, חיילים אמריקניים. כולם באו לשאול על המלחמה. אחת העיתונאיות שהגיעה מאנגליה רצתה להביא לי מתנה, ושאלה מה אני רוצה. לא ביקשתי כלום, אבל היא הביאה לי מאנגליה ספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ואני קורא אותו".

ותודה לביאליק

"באותו בוקר הגיע אלי איש חשוב מישראל, עם קפטן אמריקני ושני חיילים, ושאל אותי למה אני לא בא לישראל. הוא גילה שאני מדבר עברית. בנערותי למדתי עברית בבית הספר היהודי. במשך 73 שנים קראתי ספרים בעברית, אבל דיברתי רק ערבית, זו היתה שפת הדיבור עם השכנים. פתאום, כשהגיעו הישראלים, חזרתי לעברית שלמדתי לפני 73 שנים, וכול התפעלו ממנה.

"ציטטתי לאותו שליח מישראל את שירו של ביאליק: 'שלום רב שובך ציפורה נחמדת'", וכאן מצטט באוזני עזרא את כל השיר בעל-פה, בהגייה המלעילית שהיתה נהוגה בזמן שכתב ביאליק את השיר. "האיש נישק אותי, ואמר: 'אפילו בישראל לא מכירים את השיר הזה טוב כמוך'. צילמו אותי ופרסמו את הקטע באינטרנט. היום מי שרואה אותי בישראל מכיר אותי בזכות השיר של ביאליק, ותודה לביאליק שחיבר את השיר", הוא מוסיף בחיוך.

עזרא הועלה על מטוס לישראל עוד באותו יום. בארץ הוא התקבל בכבוד מלכים, כאמור, והוזמן לטקסים שונים, כולל בבית הנשיא. הנשיא קצב התפעל מהעברית שלו, ועזרא אמר לו: "לא חלמתי שיהיה לי כזה כבוד". הוא נתן לו במתנה מגילת אסתר עתיקה שהביא איתו ועברה במשפחה. קצב הבטיח לקרוא בה בפורים.

הוא גם הלך לכותל בפעם הראשונה עם יו"ר הסוכנות היהודית, סלי מרידור. "שמחתי מאוד לעמוד ליד הכותל. בירכתי בקול 'שהחיינו', ו'ברוך מחיה המתים', וכל החכמים שעמדו סביבי ענו אמן בקול. האל כתב לי להיות בימי האחרונים פה. אני מודה לאל יתברך על זה שאני בישראל. טוב לי פה, ותודה לאל שאני יכול לשבת כאן ליד השולחן ולדבר, להריח את הריח הטוב של האביב. אין לי משהו טוב יותר לבקש מאשר לחיות במקום הזה".