גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

כמה זמן בודקים חמץ? - בגליון השבוע

בדיקת חמץ – כמה זמן זה אמור לקחת? ● הלכה כדברי המקלים שאין צורך לחפש פרורים קטנים ● דין בדיקת חמץ בספרים, ודינם של ספרים שלא נבדקו מפרורים ● מצד הדין, כשאחד מבני הזוג רוצה לעזוב התנחלות, יכול בן הזוג השני לעכב בעדו ● אך במקום שהדבר יביא לפירוק המשפחה מומלץ לוותר למען שלום בית
01/04/04, 00:00
הרב אליעזר מלמד

כמה זמן אורכת בדיקת חמץ

שאלה: כמה זמן צריך לבדוק מחמץ בית בגודל ממוצע? שמעתי שיש רבנים שבודקים את בתיהם במשך כמה שעות, האם כך צריך לעשות?

תשובה: שאלה זו תלויה בשתי סוגיות: האחת - מה אנו מחפשים בבדיקת חמץ; השנייה - האם ניקוי הבית לפסח לפני ליל י"ד מועיל לבדיקת חמץ.

לדעת רוב הפוסקים, החיפוש בליל י"ד בניסן נועד כדי למצוא חמץ בשיעור כזית, שעוברים עליו ב"לא יראה" ו"לא ימצא" ואם אוכלים אותו חייבים עליו כרת (שו"ע הרב תמו, קונ"א א'). ויש אומרים שיש לדקדק יותר בחיפוש, ולחפש אחר כל פירור של חמץ שראוי לאכילה, שיש באכילתו איסור תורה (ח"א קיט, ו).

בנוסף לכך נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מקום שנוקה באופן יסודי לפני הפסח צריך בדיקה. יש סוברים שהואיל והניקוי לא נעשה לאור הנר, כדין בדיקת חמץ, אין סומכים עליו כלל, ועדיין צריך לבדוק את כל המקומות היטב (דרך פקודיך). ויש אומרים שניקוי יסודי מועיל יותר מבדיקת חמץ, ולאחר הניקוי נחשב אותו מקום כמקום שאין בו חמץ ואינו צריך בדיקה (שע"ת תלג, א, דע"ת תלג, ב).

למעשה בשתי המחלוקות ההלכה להקל, מפני שחובת בדיקת חמץ היא מדברי חכמים, שהרי מן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול שבלב גם לבדוק את החמץ ולבערו. וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה.

יוצא אפוא שלהלכה הבדיקה נועדה לחפש חמץ בשיעור כזית, ומקום שנוקה היטב אינו צריך בדיקה יסודית. ומכל מקום גם לאחר ניקוי יסודי ישנה חובה לבדוק חמץ, מפני שעדיין יש לחשוש שמא בטעות לא ניקו פינה אחת שבחדר או מגירה בארון. וכן חוששים שמא אחר שגמרו לנקות נכנס לשם ילד או אדם אחר עם חמץ. ובמיוחד בסמוך למקומות שאוכלים בהם יש לחשוש שנפל שם חמץ. ולכן חובה לבדוק בליל י"ד את כל הבית מחמץ, ולהתבונן בכל פינות החדר, ולאורך הקירות, ובין הרהיטים, ולפתוח כל ארון ומגירה כדי לוודא שאכן נוקו ונשארו נקיים (למקורות והרחבה עיין בפניני הלכה הלכות פסח עמודים 44-49).

בפועל, בדיקת בית ממוצע שעבר ניקוי לפני הפסח אורכת כרבע שעה. ואם הבית לא נוקה, בדיקתו אורכת יותר זמן. ומה שהעידו על רבנים מסוימים שבדקו את ביתם במשך כמה שעות, זה מפני שהם החמירו בשתי המחלוקות שהזכרתי. אבל כאמור הלכה כמיקלים. וכן סיפרו לי בנים ונכדים של גדולי הדור, שבבית הוריהם בדיקת חמץ ארכה רבע שעה עד חצי שעה.

האם צריך לבדוק ספרים דף אחר דף

לדעת רוב הפוסקים, הסוברים שבדיקת חמץ נועדה למצוא חתיכות חמץ בשיעור כזית, ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית כזו בספרים, שהרי לא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כזית.
כל השאלה היא רק לפי דעת מיעוט הפוסקים, שסוברים שצריך לחפש בבדיקת חמץ פרורים קטנים.

יש אומרים שאכן צריך לבדוק את כל הספרים דף אחר דף, מפני שאולי בטעות נפל לתוכם פרור חמץ, ויבוא לאוכלו. וכך נהג בעל ה'חזון איש', שאת הספרים שרצה ללמוד בהם בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם (חזו"א קטז, יח).

ויש אומרים שאחר פרורים קטנטנים כמו אלו שעלולים להימצא בתוך הספרים אין צורך לחפש, מפני שאף אם יראם בפסח אין כל כך חשש שמא ירצה לאוכלם (ע' בס' בדיקת חמץ וביעורו פ"ב א').
ולמעשה, כיוון שכבר למדנו שדין בדיקת חמץ מדרבנן, אין להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, מפני שזו חומרה יתירה ואף עלולה לגרום לביטול תורה, וכן המנהג.

אלא שצריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם מחמץ במשך השנה, שמא יש בהם פרור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אבל ללמוד בספרים אלו על שולחן אחר מותר. ואם יניחם על שולחן האוכל שלא בשעת הארוחה, יזהר לנקות אח"כ היטב את השולחן שלא ישאר עליו שום פרור.

ומי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל הוא נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ - אף לדעה המחמירה אינו צריך לבדוק בתוך הספרים, שהם נחשבים בדוקים מחמץ.

שלום בית מול מגורים בהתנחלות

בשנים האחרונות נשאלתי מספר פעמים, כיצד נכון שינהגו בני זוג שהחליטו לקבוע את ביתם באחת ההתנחלויות שבקו הראשון, ובעקבות המתח הביטחוני התעוררה חרדה בלב אחד מהם, עד שהוא חש כי אינו יכול להמשיך להתגורר שם. ומנגד, בן זוגו אינו מוכן לעזוב את ההתנחלות: שם חבריו, שם הוא מאמין שיוכל לחנך באופן הטוב ביותר את ילדיו, לעיתים שם פרנסתו או מקום לימודו, וכמובן שהוא רוצה להשתתף במצוות יישוב הארץ. האם ראוי שזה שרוצה להמשיך לגור בהתנחלות יתעקש על ההישארות בהתנחלות עד כדי סכנת פירוק המשפחה, או שמוטב כי ינסו לחפש מקום שקט יותר בלב הארץ או באחד היישובים הקרובים יותר לקו הירוק.

ובאמת שמתחילה לא רציתי לפרסם שאלה זו, הואיל והתקשורת וגורמי שלטון שונים מנסים ליצור אווירה של פחד, חרדה ואי ביטחון בליבם של המתנחלים, הוריהם וקרוביהם, ועל ידי כך ליצור לחץ לבריחה מחבלי הארץ המקודשים. וכדי שלא להוסיף מורך לב, חשבתי שאין מקום לעסוק בשאלה זו בפומבי. אולם כיוון שחזרתי ונשאלתי עליה שוב, ובנוסף לכך הוכיחו השנים האחרונות את חוסנה של חברת המתנחלים, בהיותה המגזר היחיד בישראל שבו עלתה רמת רכישת הדירות בעשרים ושבעה אחוזים בשנה האחרונה, לעומת ירידה בשאר אזורי הארץ, ומאידך מדובר בשאלה שלעיתים קרובה לדיני נפשות - ראוי בכל זאת לעסוק בה מעט.

הדין עם הרוצה להישאר

מצד הדין, רשאי זה שרוצה להמשיך להתגורר ביישוב להתעקש על כך. ואם בן-הזוג השני ירצה בכל זאת לעזוב גם במחיר של גירושין, לפי כללי ההלכה אחריות פירוק המשפחה חלה על זה שעוזב. ולפיכך עליו לשאת בהפסדים שייגרמו עקב הגירושין: אם האשה עוזבת - תפסיד כתובתה, אם האיש עוזב - חייב לשלם כתובתה.

שלושה טעמים עיקריים לכך, ונזכירם בקצרה. א) אם סוכם מראש בין בני הזוג כי יגורו באותה התנחלות, מפני הרמה הדתית של המקום, או מפני החברה הטובה שבה - אזי ידו של הרוצה לשנות מהסיכום ולעבור משם על התחתונה. ב) גם אם לא סוכם ביניהם במפורש לגור באותו יישוב, אם יש לאותו המקום מעלות מיוחדות שטובות לאחד מבני הזוג, כגון שיש לו שם הרבה חברים, או שהוא יכול ללמוד שם יותר תורה, או שקל יותר להסתדר שם מבחינה כלכלית, אין השני יכול לכוף אותו לעזוב את מקומו. ג) מצד מצוות יישוב הארץ, שמתקיימת יותר בקו הראשון של ההתנחלויות, כדי שיהיה המקום בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה (עפ"י הרמב"ן).

ראוי לשמור על שלמות המשפחה

אך למרות שמצד הדין אם הרוצה להישאר בהתנחלות יתעקש, הזכות בידו, מכל מקום אם יבוא לשאול - נכון להמליץ לו לעבור למקום אחר. וכבר אמרו חכמים (גיטין פט, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ובמיוחד כאשר ישנם ילדים, שעלולים לסבול מגירושי הוריהם, וצריך לרחם עליהם. ומן הסתם אפשר למצוא מקום אחר בארץ שיש בו חברה טובה ורמה דתית נאותה.

אמנם לכתחילה יש לנסות בכנות לפתור את בעיית החרדה, ורק אם לאחר ניסיון רציני ואמיתי התברר שאכן אחד מבני הזוג סובל עד שחש כי אינו מסוגל להמשיך לגור באותה התנחלות, אז מומלץ לעזוב. וכך המלצתי למספר זוגות, שעם כל הצער שבדבר, מוטב שיעזבו את ההתנחלות, מתוך תקווה שחיי משפחתם יעלו יפה ויזכו לגדל דור ישרים.

מקורות

א) הסיכום מראש קובע, ואפילו אם לא נכתב בכתובה, כמבואר בתשובות הרא"ש כלל לג, ב, והובא בטור סו"ס עה, וכ"כ בחכם צבי קכד, וקל וחומר כשכבר התחילו לגור באותו מקום, שמוכח שאין התכחשות לתנאי שסוכם מראש.

ב) אין אחד יכול לכוף את בן זוגו לעזוב מנוה טוב לנוה רע (שו"ע אבן העזר עה, ב). ומקום יותר תורני נחשב כנוה טוב לעומת מקום פחות תורני, כמבואר בשו"ת ריב"ש סו"ס פח, וע' באוצר הגאונים סימן עה, כג, ב.

ג) הטעם שרשאי אחד לכוף את בן זוגו לעלות לארץ, כמבואר בכתובות קי, ב, מבואר בשלוש טעמים, מצד קדושת הארץ וחיבתה (ריטב"א, מהרי"ט ח"ב יו"ד כח), משום המצוות התלויות בה (תשב"ץ ח"ג ר) ומשום מצוות יישוב הארץ (עפ"י הרמב"ן, וע' בשבט הלוי ג, רא). ולפי הרמב"ן מקיימים יותר את מצוות יישוב הארץ כשגרים בהתנחלות, והרוצה להישאר יכול לטעון קים לי כדעת הסוברים כך.