חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

מכת דם - בגליון השבוע

מאז ימי הביניים היה חג הפסח ספוג בחרדה מפני עלילות הדם. הסיפור ידוע מראש: ערב פסח נמצאת גופה של גוי, ובעקבות הגילוי מואשמים היהודים שהשתמשו בדמה כדי לאפות מצות. עלילת הדם הראשונה התרחשה באנגליה של המאה ה –12 ומשם התפשט הסיפור לכל רחבי העולם. אבל לא רק בימי הביניים ולא רק בעולם הנוצרי: גם בסוריה ובטלוויזיה של החיזבאללה חוזרים כיום על אותן עלילות ממש
01/04/04, 00:00
שלמה בלס

לאורך השנים הפכה עלילת הדם עבור היהודים לכרוניקה של מוות ידוע מראש: אדם (לרוב נער) גוי נעלם או נמצא מת. מישהו 'נזכר' שהנ"ל נראה לאחרונה ברובע היהודי או בקרבתו, או לחילופין שחג יהודי ממשמש ובא. לפעמים 'מתגלה' הגופה ליד בית של יהודי. האשמות לא מאחרות לבוא, ועמם העינויים הקשים עד להודאה באשמה, הוצאות להורג גירושים וקנסות כבדים.

מקור האישום שלפיו היהודים משתמשים בדם לצרכי פולחן, ובעיקר לצורך אפיית מצות, וההתפשטות של האשמה בכל רחבי תבל זו אינם ברורים. השערה אחת מקשרת בין סמיכותו של חג הפסחא הנוצרי, בו מוזכרת אשמת היהודים בצליבת ישו, לחג הפסח, בצירוף האובססיה הנוצרית לכל הקשור לדם וחלקי גופות. כך או אחרת, החשש מעלילות דם, שהחלו להתפשט כמו סרטן באירופה של המאה ה-12, ליוו את היהודים במשך מאות רבות בשנים. בקרב נוצרים ניתן למצוא עד עצם היום הזה כאלו המאמינים כי היהודים עוסקים או עסקו בעבר בצורה זו או אחרת בשימוש בדם נוצרים לצרכי פולחן.

רווח כספי ופוליטי

עלילות הדם מתחילות במאה ה-12, באנגליה. עלילת הדם הראשונה המתועדת מתרחשת בשנת 1144 בנורוויץ', ועליה כתב הנזיר תומאס ממונמות כשלושים שנה לאחר האירוע. בחיבורו 'חייו ומעשי הנסים של וויליאם הקדוש מנורוויץ" מספר תומאס על ויליאם בן ה-12, שנמצא ללא רוח חיים סמוך לחג הפסח וש"עונה בכל העינויים שבהם עונה האדון", ולבסוף נתלה כאות לשנאה כלפי ישו.

לפי עדות המובאת שם מפי יהודי מומר ששינה את שמו לתיאובלד, היה ויליאם קורבן הפסח המסורתי של יהודים מעיירה מסוימת. אמנם בחיבור לא מוזכר כי מישהו נשפט במקרה זה, אך ויליאם הפך למרטיר ונכנס לקנון הקדושים הנוצריים, וסיפורו זכה לתפוצה רבה.

עלילות הדם פשטו תחילה באנגליה, אך מהר מאוד המשיכו מזרחה, ליבשת אירופה. במאה ה-13 נרשמו לפחות 15 מקרים, שהמפורסם בהם הוא סיפורו של הילד יו מלינקולן. עלילת הדם של יו מלינקולן, משנת 1255, זכתה לפרסום בעיקר בשל אזכורה בספרו של ג'פרי צ'וסר, סיפורי קנטרברי, המתאר את מסע העלייה לרגל של קבוצת צליינים ססגונית לקנטרברי . ספר זה של הסופר בן המאה ה-14, שנחשב לאחד מאבות האנגלית החדשה, זכה לתפוצה אדירה ונחשב ליצירת מופת אנגלית.

בסוף הסיפור המובא בספר בשם אם המנזר (המתארת רצח ילד נוצרי בידי יהודים באסיה הקטנה) חותם צ'וסר: "הו יו, אתה הילד, אף אותך/ המיתו לא מכבר היהודים/ בלינקן! לו תשא תפילתך/ עלינו, החוטאים והנודדים,/ שבחסדו אבי כל חסדים/ ירעיף עלינו חסדיו כפליים/ לכבוד מרים אמו שבשמים" (סיפורי קנטרברי, תרגום: שמעון זנדבק).

על-פי סיפור העלילה, יו בן השמונה, בנה של ביאטריס, נעלם בסוף חודש יולי של שנת 1255. גופתו של יו נמצאה ב-29 באוגוסט, כאשר היא מכוסה רפש, בתעלה השייכת ליהודי בשם יופין. איש כמורה בשם ג'ון לקסינגטון ממינסטר, שנוכח במקום במקרה, משכנע את יופין להודות בתמורה לחנינה שהנער (שככל הנראה פשוט טבע בבוץ) נצלב בידי יהודים שהתאספו מכל רחבי אנגליה לשם מטרה זו.

הרווח של לקסינגטון היה לא אחר מאשר קבלת גופתו המרקיבה של הנער, שזכתה בעקבות הודאת היהודי למעמד של קדוש. נטען כי הגופה כבר החל 'לחולל ניסים' ברפאה אישה חולה בדלקת עיניים. שרידי 'קדושים' היו בימי הביניים (אם כי גם בימינו) מקור ליוקרה ולהכנסה כלכלית.

המלך הבלתי משוחד

עלילת הדם שהחלה להתגלגל מסופרת בידי בן הזמן, מתיאו פריס, המתאר כיצד פוטם הילד התמים בלחם וחלב במשך עשרת הימים שקדמו לצליבה, וכיצד הוזמנו יהודים רבים מרחבי אנגליה להשתתף בטקס הצליבה עצמו. המלך הנרי השלישי, שעבר דרך לינקולן בדרכו חזרה מסקוטלנד כחמישה שבועות לאחר מכן, סירב לקבל את 'עסקת הטיעון' שנעשתה עם היהודי. יופין נתלה, לא לפני שנגרר ברחבי העיר קשור לזנבו של סוס פרא. 91 יהודים נוספים נשלחים לטירת הכלא של לונדון הידועה לשמצה, לחכות לגזר דינם. לבסוף מוצאים להורג 19 נוספים. השאר זוכים לחנינה לאחר שהות ממושכת.

ההיסטוריון וחוקר התרבות האנגלית ג'וסף ג'ייקובס (Joseph Jacobs) מגיע במחקר מפורסם למסקנה כי באותו זמן חגגו היהודים בלינקולן חתונה, שאליה הוזמנו אורחים חשובים ממקומות אחרים באנגליה – דבר שהקל על פרסום העלילה בגרסתו של פריס. המלך הנרי השלישי, ששנא את היהודים אך אהב את כספם, מכר את הזכויות לניצול היהודים לאחיו ריצ'רד כמה חודשים קודם לכן, אך המכירה לא כללה כספי קנסות שנגבו מפושעים.

מסיבה זו מיהר הנרי לנצל את ההזדמנות הכפולה שנקרתה לפניו: רצח יהודים ותאוות בצע. הגרסה של עלילת הדם ששרדה היתה זו ששירתה את הנרי בצורה הטובה ביותר. יהודים רבים, פירושו יותר אנשים להעניש ולקנוס. שחרור היהודים מהכלא התבצע לאחר חצי השנה שנותרה לתום החוזה שלו עם אחיו ריצ'רד. 35 שנה לאחר מכן מגורשים יהודי אנגליה.

בעקבות המסית הפרנציסקני

מאפיין מרכזי בעלילות הדם היה ההודאה שנגבתה בעינויים. לעתים נגבו מהיהודים הודאות מגוחכות משום שהם נתפסו בידי הנוצרים כמוסיפות לאמינות הסיפור. כך היה במשפט טרנט באיטליה, בשנת 1475.

היעלמותו של סימון, ילד נוצרי בן שלוש באה לאחר מסע הסתה של נזיר פרנציסקני בשם ברנרדו דה-
פלטרה בעיר טרנט כנגד הקהילה היהודית. אביו של הנעדר מיהר להפנות אצבע מאשימה לעבר היהודים, שללא ספק רוקנו את הדם מגופו של סימון לצורך אפיית המצות הפסח.

ראשי הקהילה נעצרו ואולצו להודות, לאחר שעברו עינויים קשים. 15 מהם הועלו על המוקד ונשרפו חיים. היהודים אולצו להודות כי הרצח בוצע משום שהיתה זו שנת היובל. למעשה היתה זו שנת היובל על פי הכנסייה הקתולית; מניין היובלות היהודי פסק עם חורבן הבית. בינתיים הפך סימון לקדוש מעונה, שרשם לזכותו 500 נסים(!) תוך שנה אחת מאז היעלמותו. מעריציו היו פרושים על-פני איטליה וגרמניה, והוא אף קיבל מהכנסייה את התואר הרשמי 'הפטרון של החטופים והמעונים'.

כמעט 500 שנה לקח לכנסייה הקתולית להודות ב'משפט' המביש והמחריד שנערך בטרנט. בוועידת הוותיקן בשנת 1965 שלל האפיפיור פול השישי את תואר 'קדוש' מסימון, ושמו נמחק מלוח השנה הנוצרי.

גם בעולם המוסלמי

למרות שמרבית עלילות הדם התרחשו באירופה במחצית השנייה של ימי הביניים, פרשה דומה, עם המאפיינים ה'קלאסיים' של עלילת דם, קרתה במאה ה-19 לא רחוק מאחת מבירות האנטישמיות של היום – סוריה. 'עלילת דמשק', שהיתה שילוב של מסורת של שנאה נוצרית וברבריות עותומאנית, השפיעה על העולם היהודי כולו, ולפי חלק מההיסטוריונים אולי אף סימנה את תחילתה של ההתעוררות הלאומית בעת החדשה.

הפרשה החלה בר"ח אדר שנת ת"ר בעיר דמשק, עם היעלמותו של נזיר קפוצ'יני בשם תומאסו, ועמו משרתו המוסלמי, אברהים עמארה. בקרב הנוצרים בעיר קמה צעקה כי השניים נשחטו על-ידי היהודים לצורך שימוש בדם להכנת מצות הפסח. ייתכן שפרשה זו לא היתה צומחת לממדים שאליה הגיעה אלמלא התערבותו של הרוזן דה רטי-מנטון, הקונסול הצרפתי בדמשק.

כיוון שהנעדר תומאסו (שחי מזה 32 שנה בדמשק) הגיע במקור מסרדיניה, הוא נהנה מחסותה של צרפת, והקונסול הצרפתי, שהגיע לדמשק זה לא כבר לאחר שורה של כישלונות בתפקידיו הקודמים, עט על ההזדמנות הכפולה להוכיח את אשמת היהודים ולפרסם את עצמו. לאחר כמה שבועות שבהם ניהל רטי-מנטון 'חקירה', הוא שלח לפריס דו"ח מפורט על "דרמה מזוויעה [ש]הכתימה זה עתה בדם את דמשק".

רטי-מנטון מתאר כיצד נכנס לעובי הקורה: "משנמסר לי על מה שקרה הלכתי למנזר; הרחוב המוביל אליו היה מלא נוצרים בני כל הכתות שצעקו כי האב תומאסו נטבח על-ידי היהודים". הקונסול מוסיף ומתאר כיצד פנה אל המושל הכללי של סוריה, שריף פחה, כדי לדווח על היעלמותם של השניים וללחוץ על חקירה אינטנסיבית כנגד היהודים. בהתבססו על השמועה שהפיצו הנוצרים, שלפיה נראו השניים לאחרונה ברובע היהודי, מסיים הקונסול בהבטחה: "לא יידרש זמן רב כדי לשים יד על האשמים".

הודאות שנסחטו בעינויים

רטי-מנטון, שלא סמך על יעילותן של הרשויות המקומיות בחקירת ההיעלמות, קיבל מידי שריף פחה רשות לנהל את החקירה. החיפושים האכזריים והפולשניים שניהל הקונסול בעזרת המשטרה המקומית בתוך בתי היהודים לא העלו דבר בשלב הראשון של החקירה. התפנית הראשונה חלה עם 'עסקת טיעון' שבה שוחרר פושע בשם מוחמד אל-תאלי מן הכלא בתמורה להבטחה שיעזור לעלות על עקבות הפושעים תוך זמן קצר.

ואכן, תוך זמן קצר נעצרו ארבעת היהודים הראשונים. החשוד המרכזי של רטי-מנטון היה הספר היהודי, שלמה חאלק, שהוחזק בקונסוליה הצרפתית למשך שלושה ימים רצופים של חקירה עקרה, ולאחריהם הועבר למשטרה המקומית ל'השלמת החקירה'. לאחר עינויים נוראיים מידי השריף פחה ופקודיו סיפר חאלק סיפור שהניח את דעת מעניו, ולפיו זומן אל ביתו של הסוחר דוד הררי, שם ראה את תומאסו הכפות מוקף באחיו ודודו של הררי, במשרתו ובשני הרבנים משה אבואלעפיה ומשה סלוניקלי. על פי ה'הודאה' סירב חאלק להוראה לרצוח את תומאסו בטענה שאין לו את האומץ הנדרש, ונשלח לדרכו.

השבעה נאסרו מיד, והחקירה נמשכה תחת ניצוחו של הקונסול הצרפתי, באכזריות שטרם נראתה כמותה. שניים מהזקנים שנעצרו, יוסף לניאדו ויוסף הררי, עונו למוות. אנשים מהקהילה היהודית עונו בעינויים קשים ומפלצתיים, לעתים לעיני נשותיהם וילדיהם הקטנים. אחד היהודים האומללים, שאפילו את משאלתו למות לא מילאו מעניו, 'הודה' לבסוף כי מסר את הבקבוק בו נאסף הדם לרב הראשי של דמשק, החכם יעקב ענתבי.

על-פי הודאתו פסק ענתבי כי "צריכים לדם ערל בשביל המצה", וציווה "גוזרני עליכם, אתם השבעה אשר בחרתי בכם, שתהרגו לערל אחד או שניים ותשלחו לי הדם בכלי". גם הספר היהודי, דיווח רטי-מנטון חזרה לפריס, 'תיקן' את עדותו והודה כי סייע ברצח, הוא "אחז בזקנו [של תומאסו] והרים את ראשו כדי שהדם יזרום לתוך מיכל נחושת; כי הסיר את בגדיו ושרף אותם", ואחר-כך, יחד עם משרתו של הררי, "ניפצו את הגולגולת וריסקו את העצמות על גבי אבן השיש שבחצר. לבסוף, בחסות החשיכה, הם אספו את כל שאריות הבשר והעצמות והשליכו אותם לאחת התעלות שברובע".

גילויים של עצמות באחד מביבי השופכין של הרובע היהודי הביא לגל חדש של מעצרים, לאחר שרופאים מוסלמיים ונוצריים קבעו כי המדובר בעצמות אדם. אלו נקברו במנזר הקפוצ'יני בטקס הלוויה מפואר. לימים עתידים לקבוע רופאים איטלקים כי היו אלו עצמות בעל חיים.

לאחר גילוי העצמות נראה כי הותר הרסן לגמרי. אכזריותם של הקונסול הצרפתי ושלוחיו של פחה לא ידעה גבול. בגל זה של המעצרים הושלכו לכלא גם 63 ילדים יהודיים, בני 12-5, שנכבלו והורעבו על מנת לסחוט הודאות מאמותיהם.

התעוררות הלאומיות היהודית

עלילת דמשק פרצה את גבולות סוריה. דמשק היתה אחד ממרכזי ההתעניינות של המעצמות באותה תקופה, בשל חוסר יציבותה של סוריה והאימפריה העותומאנית. הסיפור על הרצח שביצעה הקהילה היהודית פשט והתקבל כאמת לאמתה בעיתוני אירופה. מפלצת השנאה הימי-ביניימית הגיחה שוב, בגל של עלילות דם והאשמות חדשות-ישנות בדבר שימוש פולחני שעושים היהודים בדם נוצרים.

התפנית החלה עם מעצרו של יצחק פיג'וטו, יהודי נתין אוסטריה. בעקבות הפנייה של משפחתו חילץ הקונסול האוסטרי את פיג'וטו ומסר את דיווחו לממונה עליו, הקונסול אנטון פון-לאורין שישב במצרים. הלה הצליח לגרום להפסקת העינויים והחל בדרישה למשפט חוזר.

את הלחץ של רטי-מנטון, שכבר הספיק לגרום למותם של ארבעה יהודים, חשב להפסיק באמצעות לחץ נגדי ישיר על ממשלת צרפת. לשם כך פנה הקונסול האוסטרי (תוך עקיפת סמכות) אל הקונסול האוסטרי בצרפת, הברון ג'יימס (יעקב) דה רוטשילד. רוטשילד ופרקליטו אדולף (יצחק) כרמייה פתחו במסע פעילות חובק ארצות למען יהודי דמשק, שנוהל מלונדון ובראשו הועמד מונטיפיורי.

על אף הססנות מקומית, רבים טוענים כי היה זה המקרה הראשון שבו התגייסו יהודי העולם לפעילות משותפת בעלת מאפיינים לאומיים מודרניים. לבסוף, בתחילת חודש ספטמבר, הוענקה חנינה ליהודים שנותרו בחיים. מונטיפיורי, שלא הסתפק בחנינת השלטון התורכי, ניסה ללא הצלחה להיפגש עם האפיפיור ברומא, על מנת לשכנעו למחוק את הכיתוב שהוטבע על מצבתו של תומאסו, המאשים את היהודים ברצח. באופן כללי, מסע ההתגייסות הוכתר כהצלחה, אם כי מעולם לא הוברר מה באמת עלה בגורלם של השניים ואם בכלל מתו.

בימים ההם בזמן הזה

אך מי שחושב שפרשת עלילת הדם בדמשק תמה ונשלמה, ורק פינתה את מקומה לפרשות חדשות –כדאי שיחשוב שוב. בעוד שבמרוצת הזמן הוחלפו ברוב העולם עלילות הדם הפרימיטיביות בגרסות עדכניות ומשוכללות יותר של אנטישמיות, נראה שבסוריה החליטו שסוס מנצח לא מחליפים.

שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס, שעשה את הדוקטורט שלו בסורבון, פרסם את גרסתו לעלילת דמשק בשנת 1983 בספר שנשא את השם 'המצה של ציון'. הספר, שדן באריכות בעלילת הדם של 1840, מסביר את האקטואליות של המקרה, ומגיע גם למסקנות אופרטיביות: "אל לה לאף מדינה לחתום על הסכם שלום עם ישראל". הספר מתייחס גם למשגה של נשיא אנואר סאדאת, ש"מכר את נשמתו לשטן".


סדרה תיעודית לרמדאן

נראה שהיה מי שהחליט כי יש צורך 'להזרים דם חדש', תרתי משמע, להאשמה הישנה. בשיתוף עם בן הברית הנאמן לרצח יהודים, ארגון החיזבאללה, הוחלט להפיק סדרת טלוויזיה חדשה לכבוד חודש הרמדאן של שנת 2003. התוצר של שיתוף פעולה היה שילוב של אנטישמיות חולנית וברבריות, שהתאימו לעולם הערבי כמו חגורת נפץ למותניו של מאמין מוסלמי.

הסדרה, שנקראה 'אל-שתאת', ('הגולה') שודרה בערוץ הטלוויזיה 'אל-מנאר' של החיזבאללה במהלך כל ימי חודש הרמדאן. שלושים הפרקים שלה, שעלותם היתה מעט יותר מחמישה מיליוני דולרים, התיימרו לגולל את סיפורה של הציונות, החל משנת 1812 ועד להקמת מדינת ישראל.

בסדרה זו, שחלקים ממנה פורסמו על ידי המכון לחקר המזרח התיכון (ממר"י), 'נחשפת' מזימתם הזדונית של היהודים בראשות משפחת רוטשילד להשתלט על העולם. היהודים נאשמים בין השאר במלחמת רוסיה-יפן, במלחמות העולם הראשונה והשנייה ואף ברצח של עצמם בתקופה זו, על מנת להשיג הון פוליטי ולהתעשר מכספי פיצויים.

בפרק עשרים של הסדרה מופיע גם ה'מתכון' היהודי המסורתי לאפיית המצות (על-פי תרגום של ממר"י):

סצנה 1:

רב: ובכן, קבלנו משימה מההנהגה ועלינו לבצע אותה במהירות.

נער יהודי: מה המשימה?

רב: שמע, אנחנו רוצים את הדם של ילד נוצרי לפני פסח בשביל המצות.

רב: אל תחשוב יותר מדי... יוסף, בנה של הלן השכנה שלך.

נער יהודי: יוסף? למה דווקא יוסף?

רב: "אני אסביר לך אחר כך. עכשיו תלך.

סצנה 2:

רב: נתן מאחר מאוד.

בחור יהודי: אמת, אני מתחיל לדאוג.

רב: אם מישהו יתחיל לחשוד אנחנו מבטלים מיד את המשימה, ותגידו לנתן לומר שהוא הביא את יוסף לפה לטיול.

נתן: הלו.

בחור יהודי: הלו.

בחור יהודי: מישהו ראה אותך?

נתן: לא.

בחור יהודי: אתה בטוח?

נתן: כמובן.

רב: בואו נתחיל מיד.

יוסף: נתן, אני רוצה ללכת הביתה.

נתן: כמובן, יקירי. אנחנו הולכים עוד מעט.

(היהודים מובילים את הנער במורד המדרגות למרתף חשוך)

יוסף: נתן, לאן אתה לוקח אותי?

נתן: אל תפחד, יוסף. אל תפחד.

יוסף: נתן, תחזיר אותי!

נתן: אל תפחד יקירי, אל תפחד.

יוסף: נתן! תעזור לי! אמא!

(הגברים אוחזים ביוסף שעה שגרונו משוסף וקילוחי הדם הטרי נאספים לגיגית מברזל)

סצנה 3:

בחור יהודי: הלו.

רב: הלו.

רב: פסח שמח.

בחור יהודי: פסח שמח.

רב: זה לא טעות לחגוג את פסח מבלי להזמין את הרב?

בחור יהודי: לא משנה רבי, אתה מכיר אותי, אני לא דתי.

רב: זו הסיבה שאני מחפש אותך. אני רוצה לתת לך לטעום את המצה הקדושה של פסח. אחר-כך אולי תשוב לחיק היהדות.

בחור יהודי: לא תודה, אני לא מעוניין.

רב: לא, לא. אתה מוכרח לאכול את זה, אם לא בשבילי אז לפחות בשביל אלוהים.

בחור יהודי: תודה.

רב: איך זה? טעים?

בחור יהודי: טעם רגיל. כמו כל מצה בעולם.

רב: לא, אל תטעה. זאת טעימה וקדושה יותר, משום שהיא נילושה בדם טהור, הדם של יוסף.

במציאות, טוענים חוקרים, רוב מקרי הרצח היו תוצאה של פשעים סדיסטיים או אלימות בתוך המשפחה. כלומר, האויב הנוצרי יצר את הקורבן על מנת שיוכל לתפקד כתליין.

הפורמט הישן של עלילת הדם אולי כמעט בטל ועבר מן העולם נדמה כי ניתן למצוא הדים לו במציאות של היום. דוגמה מובהקת לכך היה ניתן למצוא בהאשמות שהוטחו כלפי ישראל בידי הערבים לאחר תפיסתם של המתאבדים הצעירים בחווארה, כאילו זו המדיניות הישראלית ולא רשות הטרור הפלשתינאית או האסלאם הקיצוני היוצרים את המתאבדים. שוב חוזר היהודי לעמדת מגננה מפני יוצרי הקורבנות והשאהידים למיניהם המשתמשים בסבל שהם עצמם יצרו כעילה לתקוף את היהודי.