גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

יציאת אמריקה - בגליון השבוע

חנוך אליעזר היה צוער באקדמיה היוקרתית של הצי האמריקני ('הנייבי') במסלול ישיר לקצונה, כשהחל לגלוש באתר של ערוץ 7. החיבור ליהדותו המודחקת של הצעיר מקליפורניה הלך והתעצם: הוא נועץ ברב דרך אתר הערוץ וחדרו התמלא בתמונות צה"ליות. הצעד הבא היה מתבקש: לפני 9 חודשים עזב אליעזר את הצי, אחרי שקיבל את ברכת מפקדיו ועלה ארצה בגפו. את הקריירה הצבאית הוא מתכנן להמשיך בצבא הישראלי והוא ממתין בקוצר רוח לגיוסו בקיץ.
01/04/04, 00:00
עדי גרסיאל

הצעיר שהגיע למשרדי מחלקת המודעות של 'בשבע' לא היה חריג בלבושו, פרט אולי לשרשרת עם מגן דוד גדול שנתלתה על צווארו. איש מרואיו לא יכול היה לנחש שלפני פחות משנה היה חנוך אליעזר צוער במדים הדורים באקדמיה של הצי האמריקני – מוסד יוקרתי בעל מסורת של יותר מ-160 שנה.

"לא הכרתי את העיתון", הוא מספר, "אבל חשבתי, בגלל השם, שזה אולי קשור לערוץ 7, ובסוף הראיון שאלתי אם באמת יש קשר. אז הבנתי שזה בעצם סגירת מעגל – בגלל אתר האינטרנט של הערוץ עליתי ארצה. לולא האתר הייתי בטח נשאר בצי".

כדי להתחקות אחרי המסלול שהביא אותו מעיר קטנה בקליפורניה לצי האמריקני, ומשם לארץ, נפגשנו בדירה קטנה ששכר במרכז פתח תקווה. בתוך החדר, שמהווה בעצם כל הדירה, מאוחסן רכושו המועט: משקולת כבדה, קצת בגדים, אלבומי תמונות וכלי תחבורה – אופניים.

החדשות המאוזנות מישראל

ספק רב אם מי שאחראי על המשמעת באקדמיה של הצי מודע לכך שאחת הדרישות הגחמניות שלהם – דקלום של כתבות מעיתונים – היא שהביאה את הצעיר החייכן ורחב הכתפיים לעלות ארצה בגפו. מסתבר שבצבא האמריקני, כמו כנראה ביתר צבאות העולם, המספר שלוש הוא בעל משמעות מיתולוגית.

חנוך אליעזר: "כל חניך באקדמיה של הצי צריך להיות מסוגל לדבר בזמן הארוחה במשך שלוש דקות רצוף, בלי גמגומים, על שלושה נושאים שקרא בעיתונות של אותו יום, מהתחומים הבאים: חדשות מקומיות בארה"ב, אקטואליה בינלאומית וספורט. המפקד לא באמת מקשיב למה שאתה אומר. הוא יכול בינתיים להמשיך לאכול. כל מה שאכפת לו זה שתדבר ברצף ושתשב זקוף על קצה הכיסא, כמו קצין וג'נטלמן".

ומה קורה למי שמתבלבל באמצע הסקירה?

"הוא מקבל משימה לארוחה הבאה: לקרוא עוד שלוש כתבות ולנאום עליהן. וזה קורה כמעט לכולם. אני למשל קיבלתי עונש לקרוא במשך שבועיים שש כתבות מדי יום.

"ואז", מספר אליעזר, "התחלתי להשתעמם מלקרוא מאמרים על נושאים בינלאומיים במדינות שלא מעניינות אותי, והתחלתי לחפש באינטרנט חומר על הנעשה בישראל. בהתחלה גלשתי לאתר של הסי-אן-אן, אבל הרגיזה אותי הגישה האנטי-ישראלית שלהם. למרות שזו היתה תקופה של פיגועים קשים בארץ, הם הציגו את ישראל כאשמה.

"חיפשתי חדשות מאוזנות יותר, ותוך כדי גלישה הגעתי לאתר של ערוץ 7 באנגלית. כך יצא שכל נאום שלי על נושא בינלאומי עסק בישראל, גם אם לא קרה באותו יום משהו דרמטי בארץ. המפקד שאל אותי אחרי כמה זמן: 'למה אתה מדבר תמיד על ישראל?' 'זה חדשות בינלאומיות, לא?' הייתי עונה לו. כל עוד דיברתי רצוף, זה לא הפריע לו במיוחד".

וכך בזכות האתר של הערוץ, החל התהליך שהביא את אליעזר כעבור פחות משנתיים לארץ.

זהות יהודית קלושה

חנוך אליעזר נולד בשנת 1983 בהוואי, ללארי ושארל לסינג ("עברתי את השם לאליעזר, כי 'לסינג' זה בעצם גרסה אמריקנית של 'לייזר' – השם המקורי של סבא שלי"). "גרנו שם כי אבא שלי אוהב לגלוש. הוא עבד שם בבית מלון, התחיל כמציל בבריכה ובהמשך התקדם לתפקידי ניהול. גרנו בבית קטן על חוף הים. היום הוא כבר לא קיים. למעשה, אפילו בית המלון איננו, סופות ההוריקן השמידו אותם. ככה זה בהוואי".

כשהיה בגיל ארבע עברה המשפחה לעיר סנטה מריה שבקליפורניה, הנמצאת במרחק של שעה נסיעה מצפון ללוס אנג'לס. בעיר, שבה מתגוררים כ-90 אלף איש, אין כמעט יהודים, ובית הכנסת היחיד פתוח רק בערב שבת ומתקיימות בו תפילות רפורמיות. ביום ראשון הוא משמש 'סאנדיי סקול' ליהודים.

היה לכם מניין?

"לא. למעשה, רוב המתפללים היו נשים, אבל גם לפי השיטה הרפורמית, שכוללת את הנשים במניין, לא היו עשרה".

הוריו, מספר חנוך, גדלו בשנות השישים בקליפורניה, בלי זיקה ליהדותם. הם אמנם נישאו בחתונה יהודית, אלא שזה היה פחות או יותר הביטוי היהודי היחיד בבית. את חג המולד אמנם לא חגגו, אבל העניקו מתנות אחד לשני וצבעו ביצים בחג הפסחא. ובכל זאת, אומר חנוך, ידענו שאנחנו יהודים.

כשסבא וסבתא, שהיגרו לארה"ב מרומניה ואוקראינה, באו לביקור בחנוכה, הם ביקשו שנדליק נרות.
חנוך למד בבית ספר ציבורי. "לא היה שם משהו אחר", הוא אומר. "אבל כשהייתי בערך בן שמונה התחלתי להרגיש רע עם המנהגים הנוצריים שאימצנו לעצמנו, וביקשתי מאמא שלי להתחיל ללמוד יהדות".

למה?

"אין לי הסבר. זה כנראה בא משמים".

אולי פגשת איזה יהודי ברחוב שהשפיע עליך?

"אין סיכוי שבסנטה מריה תלך ברחוב ותפגוש יהודי".

חנוך ואחיו, המבוגר ממנו בשלוש שנים, החלו ללכת מדי יום ראשון לסאנדיי סקול.

מה לומדים שם בעצם?

"לומדים את האל"ף בי"ת, קצת לקרוא בתורה וכמה דברים שקשורים ביהדות – מנקודת מבט רפורמית. חשבתי שזו היהדות היחידה שיש. למשל, כשמלמדים על פסח מסבירים שאסור לאכול לחם, אבל לא שצריך לנקות את החמץ. עד גיל 16 חשבתי שהמושג 'שומר שבת' מתייחס למישהו שלא הולך לעבודה בשבת, זה הכל".

תקרית אנטישמית בקליפורניה

איך הסתדרת בבית הספר הרגיל?

"הייתי תלמיד טוב, אלא שבעיקרון בתי הספר שם לא משהו. בתיכון, למשל, היו סמים בשירותים, תלמידים שבאו עם סכינים. באופן קבוע היתה ניידת משטרה אחת לפחות ליד שער בית הספר".

ידעו שאתה יהודי?

"כן, אבל לא עשו מזה עניין. חלק גדול מתושבי העיר עובדים בבסיס גדול של חיל האוויר שנמצא בסמוך, והם מטבע הדברים יותר 'מרובעים' ופחות מופרעים. ובכל זאת, פעם אחת ציירו צלבי קרס על קירות בית הכנסת, ומישהו שפך נפט ועמד לשרוף את המקום, אלא שאז המשטרה הגיעה והוא ברח. אני לא חושב שתפסו אותו.

"בכיתה ו' היה ילד בכיתה ששכח לעשות שיעורי בית, וחמש דקות לפני שהמורה היתה אמורה לקחת את העבודות הוא התחיל לשאול את כולם: 'מה היו השיעורים במתמטיקה?' אף אחד לא ענה. היות שהוא ישב בדיוק מאחורי, הסתובבתי והתחלתי לענות לו, ואז הוא הפסיק אותי ואמר 'לא שאלתי אותך, יהודי מסריח'.

"קמתי ממקומי ונתתי לו אגרוף בפרצוף. מעוצמת המכה הוא נפל על הרצפה ואפו נשבר. המורה שלי היתה בשוק – היא הכירה אותי כתלמיד שקט ולא אלים. היות שהיא לא שמעה את הדברים של אותו תלמיד, היא לא הבינה איך הפכתי פתאום לעצבני כזה".

איך זה נגמר?

"הלכנו למנהל וסיפרתי לו את הנסיבות. אולי בגלל שזה קרה בקליפורניה, שם המילים לא פחות חשובות ממעשים, אפילו יהיו אלימים, יצאתי בלי עונש. הבחור השני, לעומת זאת, קיבל הרחקה של שבועיים מבית הספר. המנהל רק אמר לי: 'אני מבין שכעסת, אבל אל תעשה זאת שוב'. המצחיק הוא שכשאותו בחור חזר לבית הספר, התחלנו להתחבר ונהיינו חברים. עכשיו הוא נתן לי כבוד".

כשחנוך החל להתחבר לשורשיו היהודיים, הוא דרש מהוריו לעשות לו בר מצווה. וכך הגיעו כמה עשרות קרובי משפחה בשבת לבית הכנסת היחיד בעיר: "זו היתה הפעם הראשונה שבבית הכנסת היה מניין", הוא נזכר. "השתמשנו במיקרופונים, כי אפילו לא ידעתי אז שזה אסור בשבת. כשלקחתי את המיקרופון לידיים כדי להתחיל את הטקס היתה הפסקת חשמל".

בדיעבד התברר שזו היתה הפסקת חשמל מהגדולות שידעה מערב ארה"ב – מדינות כמו קליפורניה, נבדה ואורגון נותרו ללא זרם כמה יממות. "לפני כמה חודשים חשבתי על זה", אומר חנוך, "והבנתי שרק בגלל ההפסקה שמרנו שבת באמת". זה היה היום האחרון שבו היה עדיין רב (רפורמי) בבית הכנסת. מאז טרם נמצא לו מחליף.

אחרי בר המצווה החליט אליעזר לשמור כשרות, וכיוון שלא היה באזור אטליז כשר, הפך לצמחוני. הוריו לא התלהבו, אבל גם לא התנגדו: "רק אמרו לי שאם זה הרצון שלי, הם מכבדים את זה". בתיכון הפסיק אליעזר ללכת לבית הכנסת: "לא היה רב ולא היה מניין, אז לא ראיתי סיבה ללכת". הוא גם לא התפלל בבית, כי "לא ידעתי שאפשר, ואפילו לא ידעתי שצריך להתפלל שלוש פעמים ביום, כולל ימי חול. אצל הרפורמים מתפללים רק בשבת, וזה מה שלימדו אותנו".

באקדמיה הצבאית היוקרתית

בגיל 16 פנה אליו מנהל הסאנדיי סקול, שהיה גם מורה בתיכון, וביקש ממנו ללמד שם, אחרת הסאנדיי סקול ייסגר. אליעזר לקח את האתגר, ולימד תשעה תלמידים עברית קלה ויהדות. כך המשיך עד סוף התיכון.

ואז החליט להירשם לאוניברסיטה של הצי. "רציתי ללמוד פיסיקה אטומית, ובחיל הים יש צוללות גרעיניות, וזה משך אותי". הוא ניגש ללשכת הגיוס, "כמו בארץ רק הרבה יותר יפה, כי שם הם צריכים לשכנע אותך לבוא", וכל אחת מזרועות הצבא הציעה לו את מרכולתה. "קיבלתי במבחן המיון של הצבא 98 מתוך 100, וכל נציג הסביר לי למה החיל שלו הכי מתאים לי. גם אחרי שהתחלתי את הלימודים באקדמיה של הצי, המשכתי לקבל בדואר פרוספקטים של חיל האוויר והנחתים".

התעניינת בלשכת הגיוס לגבי האפשרות לשמור על יהדותך בצבא?

"כן, ידעתי שיש בכל יחידה צבאית גדולה רב, וגם אמרו לי שאני יכול לשמור כשרות. זה סיפק אותי באותו זמן".

הלימודים באקדמיה של הצי שבמדינת מרילנד, בחוף המזרחי של ארה"ב סמוך לבירה וושינגטון, נמשכים ארבע שנים, והם כוללים לימודים אקדמיים רגילים וקורסים בתחומים צבאיים. האקדמיה של הצי נחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות ביותר במדינה, והקבלה אליה לא פחות קשה מאשר להרווארד. בתום ארבע שנים מקבל הבוגר תואר בהנדסה, ומתחייב לחתום לשבע שנים של שירות בצי. "רציתי להמשיך בקריירה צבאית לכל החיים, וגם היום אני מעוניין בזה. רק החלפתי את הצבא, זה הכל", מחייך אליעזר.

בדרך כלל אומרים שלצבא האמריקני הולכים אנשים שאין להם משהו טוב יותר לעשות..

"זה אולי נכון לגבי החיילים הפשוטים, אבל בוגרי האקדמיה מסיימים אותה כקצינים, ומדובר בחבר'ה ברמה. אתה צריך לדעת שכדי להתקבל לשם יש לעבור ועדת מיון, שבראשה יושב סנאטור או חבר קונגרס ולצדו כמה קצינים בכירים. הם מראיינים את המועמד, ורק אחרי האישור שלהם אפשר להתקבל.

"השנה הראשונה באקדמיה של הצי", אומר אליעזר, "היתה קשה מאוד. לוח הזמנים הצפוף כולל קורסים אקדמיים עד שעות אחר הצהריים, אחר-כך פעילויות ספורטיביות, ובערב לימודים בנושאים צבאיים. רק בלילה יש לסטודנטים מעט זמן פנוי".

המשמעת צבאית לכל דבר והסטודנטים הולכים במדים: לבנים בתקופת האביב והקיץ ושחורים (כולל עניבה) בסתיו ובחורף. המפקדים מקפידים בצורה כמעט חולנית על הופעה מסודרת: "הרס"ר המליץ לנו להתגלח פעמיים ביום, ואם למישהו יש איזה לכלוך או כתם קטנטן על הבגדים הוא נענש. לפני כל ארוחה צריך כל חייל לדעת לדקלם את לוח הזמנים של אותו יום ואת התפריט של שלושת הארוחות הבאות".

ואיך אתה אמור לדעת מה ייתנו לאכול, אתה מקבל את התפריט?

"מה פתאום. זו אחריות שלנו להשיג את זה".

הביקור באתר הוביל לביקור בארץ

בניגוד למשמעת הנוקשה, התנאים הפיסיים יכולים רק לעורר קנאה. הסטודנטים-חיילים גרים בפנימייה הנמצאת בקמפוס – אחת מהגדולות בעולם – יותר מ-4,000 איש, ולכל אחד מהם יש בחדר מחשב משלו המחובר לאינטרנט. אחרי שגילה את אתר ערוץ 7 המשיך אליעזר בזמן הפנוי המועט שהיה לו לקרוא כל חומר שיכול היה למצוא באתר. "זה פשוט תפס אותי", הוא מעיד. "קראתי גם פרשת שבוע ודברים תורניים".

ביום הזיכרון של אמו, שנפטרה לפני תריסר שנים, נהג אליעזר להדליק נר ולחבוש כיפה. באותה שנה, 2001, בהשפעת אתר ערוץ 7, החליט להמשיך עם הכיפה ולא להוריד אותה בסוף היום. "חשבתי ללבוש אותה עוד שבוע, וכשהוא נגמר, הרגשתי כל-כך טוב שהחלטתי להישאר איתה".

ואיך הגיב לכך הרס"ר?

"הוא אמר משהו כמו 'אני לא חושב שאתה יכול ללבוש את זה'. אבל אחרי שהראיתי לו תקדים שמצאתי מפסק דין של בית המשפט הצבאי שזה מותר, הוא הפסיק להעיר לי. אחר-כך למדתי מהאתר שבשבת אסור להתגלח, והרס"ר, שדרש שנתגלח פעמיים ביום, לא אהב גם את זה. בשבת הראשונה הוא הסתכל עלי ואמר 'אני לא חושב שמותר לך לעשות את זה'. אחרי שהוא דיבר עם הקצין, הוא עזב אותי".

בשלב זה החל אליעזר לפקוד את בית הכנסת בבסיס בשבתות. "היו כחמישים יהודים בבסיס, אמנם לא כולם באו כל פעם, אבל תמיד היה מניין".

גם ביקורו הראשון בארץ, בדיוק שנה לפני העלייה, החל כתוצאה ממודעה שראה באתר הערוץ. "פרסמו שם תוכנית שנקראת 'בירסרייט'. זו יוזמה פרטית שנועדה לאפשר לצעירים מצפון אמריקה לבקר כשבועיים בארץ, לסייר באתרים חשובים ולהתרשם. היו איתי 20 איש. היינו בירושלים, בגליל, במצדה ובמוזיאונים ברחבי הארץ. עשינו גם טיולים בחיק הטבע".

ואיך התרשמת?

"מאוד נהניתי. בתור יליד קליפורניה, הטבע ומזג האוויר לא היו חדשים לי במיוחד, אבל האווירה וההרגשה הקסימו אותי. התרגשתי לראות את סמל המנורה על בנייני הממשלה ואת הדגל מתנופף בכל מקום. גם בבתי כנסת בארה"ב יש דגל ישראל, אלא שזה לא אותו דבר".

כשחזר לאקדמיה הפך אליעזר ל'מורעל'. "שומר המסך שלי היה מלא בתמונות שהורדתי מהאתר של צה"ל: חיילים, טנקים, מטוסים. היו לי כל-כך הרבה תמונות, שיכולת לעמוד שעה מול המחשב שלי בלי לראות אותה תמונה פעמיים".

ומה אמרו החבר'ה בחדר?

"זה נראה להם קצת מוזר. מצד שני, החיילים האמריקנים הם בעד ישראל, כך שזה לא הפריע להם. אם הייתי מוריד תמונות של הצבא המצרי אני מניח שהם היו פחות אוהבים את זה".

משתחרר על סעיף אידיאליסטי

היה איזה רגע מיוחד שבו הבנת שזהו – אתה עולה?

"שבוע אחד הייתי אמור לשמור בשבת, ולא ידעתי אם זה בסדר מבחינה הלכתית, אז שלחתי שאלה דרך אחד המדורים באתר ערוץ 7 שנקרא 'שאל את הרב'. התשובה שהרב נתן לי היתה שזה בעייתי, כי אין כאן פיקוח נפש. ובסוף הוסיף הרב 'חבל שלא באת לצבא הישראלי'. הוא כנראה כתב את זה בהומור, אבל אני חשבתי לעצמי 'בעצם, למה לא?'

"היתה גם חיילת שראתה את המחשב שלי מלא בתמונות צה"ליות, ששאלה אותי מתוך סקרנות 'אז למה בעצם אתה לא נוסע לשם?' ולא ידעתי מה לענות לה. אלה היו כנראה שתי נקודות המפנה".

ואז, בסוף השנה השנייה ללימודים, עזבת את הצי.

"זה לא כל-כך פשוט. אתה לא יכול סתם להחליט שאתה קם והולך – זה צבא. היות שהיו לי ציונים גבוהים ולא היו לי בעיות משמעת, המפקדים שלי לא התלהבו לשחרר אותי. הייתי צריך למלא טופס בקשה ולהחתים את כל המפקדים שלי, מהסמל דרך הקצין ועד האדמירל שמנהל את בית הספר. הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא שומע נימוק כזה, ואמר שיש לו הערכה לרצון שלי. כנראה שהוא הבין שאין טעם לשכנע אותי להישאר".

ומה אמר אבא שלך?

"הוא לא התלהב. הוא היה מעדיף, כמו כל אבא יהודי, שאני אסיים את הלימודים ואת השירות (7 שנים) בקבע, ואז אעלה. הסברתי לו שאני לא יכול לחכות עד גיל 28 כדי לעלות. והוא דאג, אבל השתכנע".

אליעזר פנה לנציגי הסוכנות בלוס אנג'לס, מילא טפסים, הוזמן לראיון קצר וקיבל, אחרי כחמישה חודשים, כרטיס טיסה לארץ.

יש לך קרובים בארץ?

"רק כשהגעתי לכאן התברר שיש לי בן דוד מדרגה שלישית בירושלים, שמשרת בצנחנים".

אליעזר נקלט באולפן בקיבוץ יגור, יחד עם עוד כשישים עולים, כמעט כולם מחבר העמים. האולפן, שהבטיח אוכל כשר ולא קיים (אליעזר: "אחת הסיבות שבחרתי ביגור היתה כי הם ציינו במפורש שיש להם אוכל כשר. רק כשהגעתי התברר שזה לא נכון") עשה עבודה טובה בהנחלת השפה העברית. אליעזר, שהתעקש במהלך הראיון לענות על כל השאלות בעברית, מדבר באופן מרשים, יחסית למי שנמצא בארץ פחות משנה.

בתום חצי שנה באולפן שכר את הדירה הקטנה במרכז פתח תקווה, והוא רוכב באופניים מדי פעם לחבר מהאולפן שמתגורר בראש העין. בינתיים עבר בסופרמרקט ובנגרייה בעבודות חלקיות, והוא מחפש עבודה זמנית למספר חודשים עד לגיוס, במחזור אוגוסט. "מיד אחרי שעליתי, הלכתי ללשכת הגיוס וביקשתי להתגייס כמה שיותר מהר. קיבלתי תאריך לאוגוסט. כל החבר'ה מרוסיה שהיו איתי באולפן ולא ביקשו להתגייס, כבר בצבא. לך תבין".

הישראלים הם כמו משפחה גדולה

איזה הבדלים אתה מוצא בין הישראלים לאמריקנים?

"במבט ראשון נראה שלישראלים אין סבלנות ואין נימוסים. אחרי כמה זמן אתה מתחיל להבין שבארץ כל אחד רואה את עצמו כחלק ממשפחה גדולה. בארה"ב, אם תשאל מישהו ברחוב 'איך אני נראה?' הוא יענה לך בנימוס, אבל לא יגיד לך את האמת. בארץ, לעומת זאת, לא יתביישו לומר לך בפנים 'החולצה שלך מכוערת'. זה לא מתוך רשעות. פשוט ככה מדברים בתוך המשפחה. אם מישהו נופל ברחוב, בארץ מיד ירוצו כולם לעזור לו. בחו"ל אולי יהיה אחד שיתכופף לעזור. כל השאר יעמדו ויסתכלו – הם לא יירצו להתערב".

אתה מרגיש שעוזרים לך כאן?

"לפעמים אפילו יותר מדי. המנטליות האמריקנית היא דווקא לעשות את הדברים לבד. למשל, כשעבדתי בנגרייה וסחבתי משהו כבד, כל שאר העובדים רצו לעזור, אבל לא נתתי להם – רציתי לעשות את העבודה לבד.

לאיזה יחידה בצבא אתה רוצה להגיע?

"לסיירת דובדבן, כי זו היחידה הכי 'אנטי טרוריסטית'".

זו יחידה מסתערבת, ואתה לא נראה כמו ערבי.

"נכון, אבל ראיתי באתר של צה"ל שאחוז גדול מחיילי דובדבן הם עולים. אני גם מאמין שהניסיון שלי בצי האמריקני חישל אותי, ויאפשר לי להצליח בצבא. אני רוצה לצאת לקורס קצינים ולהמשיך בקריירה צבאית. הייתי רוצה לצאת לפנסיה מהצבא".

ואחר-כך?

"אולי אכנס לפוליטיקה".

בתור פוליטיקאי לעתיד, מה השקפותיך המדיניות?

"אני חושב שאם כדי לקבל שלום אנחנו צריכים לתת שטחים, זה לא נקרא שלום. הרי גם אם ניסוג ונוותר הם ימשיכו לשנוא אותנו ולרצות להרוג אותנו". אליעזר משתעשע בידיו בסטיקר 'עקירת יישובים – ניצחון לטרור', אבל חולק על המסר הביטחוניסטי שלו: "אסור לעקור יישובים. זה בכלל לא משנה אם יש טרור או אין. אם הטרור יפסיק, אז כן מותר לסגת?"

ואם תקבל פקודת פינוי?

"מה שהממשלה אומרת, אני עושה. לא אסרב פקודה. בכל זאת, יש לי מנטליות של חייל אמריקני".