חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 87ראשיהפצה

להחזיר את האידיאולוגיה לפוליטיקה - בגליון השבוע

שנתיים לאחר שכבש בסערה את ראשות המפד"ל והתמנה לשר, לאפי איתם עדיין קשה עם תככי הפוליטיקה. הנהגה פירושה להוביל אנשים סביב רעיון, הוא אומר, ובנקודה הזאת נראה לי שיש לי דיבור עם הציבור. "אני לא חושב במושגים של הנהגת יחיד, יש מקום לקבוצת הנהגה". לאחרונה הוא חוזר מסיור באמריקה, שם הבהיר למאזיניו שממשלת ישראל לא עומדת מאחורי תוכנית ההתנתקות. הוא מקדם הקמת יישובים בנגב ובגליל, ומגלה שהיסודות השמאלניים בפקידות מתנגדים גם לזה. ומה שמטריד אותו במיוחד זה איך מחזקים את ערכי המשפחה והקהילה.
01/04/04, 00:00
אריאל כהנא

אגוז קשה ונאיבי. לא במובן של טיפש, אלא נאיביות בטעם של פעם. תכונה כזו, לכאורה, אינה מתיישבת עם העוצמה והחוזק שמשדרים חזותו ודיבורו. תמיד נדמה שהוא עומד להתבקע ולפרוץ החוצה מתוך עצמו, כאילו גופו הרחב אינו מסוגל להכיל את ישותו. נאיביות שכזו גם לא מסתדרת עם תדמיתו כאדם כוחני.

עם תקיפות כמו שלו, אפשר היה לצפות שישלוט שלטון ללא מצרים במפלגה קטנה כמו המפד"ל. בפועל זה ממש לא מה שקורה. כשבוחנים את ההיסטוריה הפוליטית הקצרה שלו, כשמשוחחים עם אוהדיו וגם כשמאזינים למבקריו, כשלומדים את שפתו ואת הדימויים שלו וכשחופרים באישיותו, מגלים שיש ממש בהגדרתו העצמית כ"אדם די תמים בסך הכל". חכם ומפוקח, ובכל זאת תמים. לכן, עד היום, אפי איתם לא לגמרי נקלט בנוף המפד"לי.

המחייבים יאמרו שהוא ברבור בלהקת ברווזים צולעים. השוללים יעדיפו פיל בחנות חרסינה. כל הווייתו, כך נדמה, קרובה יותר לזו של בני ובנות הנוער בציונות הדתית מאשר לעולם של הוריהם. מרחב השאיפות והחוויות שלו, כמו אצל הצעירים, טרם נגרס אל תוך העסקנות המפלגתית. הוא עדיין מדבר על אידיאולוגיה טוב יותר משהוא עושה פוליטיקה. בקווים כלליים, זהו לב הפער בינו לבין המפלגה שלו, לטוב ולמוטב.

ואלה תולדות אפרים

את ציוני הדרך הבסיסיים בביוגרפיה של איתם יודע לשרוק כמעט כל מי שהוא משהו בעולם הציוני דתי. הוא נולד ובגר בקיבוץ עין-גב על שפת הכינרת. ההפגזות הסוריות מרמת הגולן והאופן שבו הקיבוץ התמודד עמן הם חוויות מכוננות בעולמו. דרכו הצבאית הארוכה החלה בקומנדו הימי, משם עבר לחטיבת גולני ולפיקוד על הסיירת החטיבתית.

השבר הרוחני של מלחמת יום הכיפורים הוליד אצלו שאלות רעיוניות נוקבות. בתום תהליך חיפוש ממושך הוא מצא מענה בישיבת מרכז הרב. במקביל למהפך האישי, הוא המשיך בקריירה הצבאית. הוא פיקד על חטיבת גבעתי במהלך האינתיפאדה הראשונה, ונקלע למשפט מתוקשר. בערך בתקופה זו סומן על-ידי אישים בשמאל הישראלי, שעשו כל מאמץ לעכב את קידומו – בהצלחה לא מבוטלת, צריך לומר.

את דרגת התת-אלוף קיבל באיחור יחסי, ואת האלוף מנע ממנו שאול מופז. אקורד הסיום הבולט שלו בצה"ל היה המאבק היעיל במחבלי החיזבאללה ברצועת הביטחון. הוא נשוי לעילית, ויחד הביאו לעולם 8 ילדים (שלושה מתוכם משרתים כיום כקצינים בצה"ל). את ביתם קבעו לפני שנים במושב נוב ברמת הגולן.

פרקי זמן ארוכים מחייו איתם הוא הגיע לבית הזה רק בסופי שבוע, וזה המצב גם כיום. "זה עניין של התארגנות נכונה וייעול העבודה", הוא מסביר, "ואז אצליח לעלות הביתה גם באמצע השבוע".

בינתיים, כיוון שלא רצה לחיות במלון, הוא מקבל דירה ששוכרת עבורו המדינה בירושלים. הפתרון הזה מוצלח יותר מאשר לינה בנישה הקטנה במשרד, כפי שנהג לעשות כשכיהן כשר תשתיות.

"הוא לא אוהב לבזבז כספי ציבור", מסביר יועץ התקשורת שלו, אבי לרנר, ולא שוכח להזכיר שאיתם כמעט שלא ניצל את תקציב הקשר עם הבוחר שהעמידה לרשותו הכנסת – תקציב שרוב הח"כים חגגו עליו לצרכים פרטיים. אל הראיון מגיע איתם טרוט עיניים מסוף שבוע בבית. כדי להיות בירושלים בשבע, כפי שקבעה לשכתו, צריך היה לעזוב את ביתו הרבה לפני חמש בבוקר. הוא לא חושב שסדר החיים שלו מטורף; זו השליחות, הוא יאמר אחר-כך.

חיצוני לפוליטיקה הפנימית

בדיוק לפני שנתיים הכתיר אותו מרכז המפד"ל פה אחד כיו"ר. בד בבד הצטרפה המפלגה לממשלת האחדות. הימים היו ימי מבצע 'חומת מגן'. "היה זה רגע נדיר של אחדות והתרוממות רוח", תיארו את המצב חברי המרכז ונבחריו. במסדרונותיה החורקים של המפד"ל נשבה לפתע רוח רעננה של תקווה והתחדשות. רבים חשבו וציפו שהמנהיג החדש יוביל תפנית מידית ודרמטית, שהנה בא האיש שיניע את הגלגלים החלודים של המפלגה הדתית-לאומית.

איתם מודה היום כי נכנס לעולם שהיה זר לו לחלוטין: "תוך תקופה קצרה אתה צריך ללמוד כמה תפקידים חדשים: שר, חבר קבינט, יו"ר מפלגה. זמן לא ארוך אחר-כך באה מערכת הבחירות, ואחריה הבחירות המקומיות. הכל קרה די מהר. לוקח זמן ללמוד את הדברים האלה". בכלל, הוא אומר, אני הייתי נכון לדרך ארוכה ואטית, לא למהפכות.

"מעולם לא התייחסתי לעצמי כאל גנרל עטור תהילה – זה הופיע בתקשורת, ולרגע לא התבלבלתי מהדיבורים האלה. אני גם ידעתי מראש שאין פריצות דרך מטאוריות. יש הרבה עבודה וצריך סבלנות. כל הפרומו שעשו לי לפני ואחרי שהשתחררתי זה סתם. אני רואה את עצמי שליח של רעיון, ואני רוצה לגבש כמה שיותר אנשים סביב הרעיון".

הרושם הוא שגם כיום זו לא הסביבה הטבעית שלך, שאתה לא נהנה מהפוליטיקה. אתה אולי עושה מה שצריך, אבל זה בניגוד לטבעך.

"מי שרוצה כומתה צריך לצעוד את המסע. כך זה עובד. זה נכון שנעשו שגיאות פה ושם. לקח לי זמן להכיר בחשיבות של טיפוח הקשר האישי, אבל מי שלא מתנסה לא לומד. כשנכנסתי הייתי טירון פוליטי".

ומה אתה היום?

"היום אני קצת פחות טירון".

וזו בעצם הנקודה. שנתיים אחרי שצלל למים הפוליטיים, אי אפשר שלא להתרשם שלאיתם טוב יותר מחוצה להם. כשהוא מדבר על ביטחון, על מדיניות ובעיקר על עניינים שבאידיאולוגיה, ניכר שהוא שח דברים מלבו. יש לו השקפת עולם מוצקה ועמדות ברורות, תשובותיו סדורות ובנויות אופן על אופן.

אך כשהשיחה מגיעה לעניינים הפנים-מפד"ליים, פניו מתכרכמים. "זה נכון שגם כיום אני חש זרות מסוימת", הוא מודה. הוא עדיין לא למד באיזה צד לחתום את שמו כשנשלחת הזמנה משותפת. הוא גם לא זוכר לשים על הבימה שישה ולא שבעה כיסאות, כדי למנוע מאדם לא רצוי לשבת בעמדת כבוד – תרגיל לפוליטיקאים מתחילים שעמיתיו כבר הספיקו לשכוח.

הוא כנראה יודע שהוא לא יודע, ולכן כשהוא שולח את ידו לעניינים האלה העסק פשוט מתבלגן לו. לעתים קרובות הוא משיג את התוצאה ההפוכה. מן גולמיות פוליטית, שהסובבים לו במפלגה לא יודעים איך לאכול אותה. איתם מתאר את המצב בשפה משופרת יותר. פה ושם אפשר לזהות נימה מרוככת יותר בהתייחסותו לנעשה בתוך המפד"ל ולמעמדו שלו בתוך המפלגה.

לומדים בדרך הקשה

"אני עדיין חדש במערכת הזו, יחסית לאחרים שנמצאים בה שנים ארוכות מאוד. סך הכל אני אדם די תמים. הקומבינה, הקריצה, הדו-משמעיות, האמירה של דבר אחד כשבאמת מתכוונים לאחר – כל זה קשה לי. יש אנשים שיש להם יותר כישרון פוליטי. לכן אני בכלל לא חושב במושגים של הנהגת יחיד. יש מקום לקבוצת הנהגה, שצריכה להתגבש מהדמויות הקיימות ומאנשים חדשים. אין לי רצון, ואני גם לא פועל בשום דרך להיות המנהיג הבלתי מעורער.

"מה שמנהיג באמת הוא הרעיון, והנהגה פירושה להוביל אנשים סביב רעיון. בנקודה הזו נראה לי שיש לי דיבור עם הציבור. בסופו של דבר, זה העיקר בפוליטיקה, ולא ההסתדרות עם עוד שניים-שלושה אנשים. אבל תראה, היום אני בן 51. בשנתיים האלה הספקתי להיות יו"ר מפלגה ושר. אם יתברר, עוד כמה שנים, שיש מי שעושה את המלאכה טוב ממני, אני אפנה לו את הדרך בשמחה".

הוא תולה תקוות רבות במפקד החברים, שאמור להביא לבחירת מרכז חדש. "המרכז הנוכחי ותיק מאוד. הוא קיים למעלה מעשר שנים, ואני מבין שמי שהתרגל למצב מסוים קשה לו לשנות. אין לי טענות למרכז הזה, הוא בחר בי. באופן טבעי מי שוותיק יותר ממני במרכז מרגיש בו טוב יותר. אבל כעת נצא למפקד, ואחריו ייבחר מרכז חדש, עם פנים צעירות. אני מאמין שהצעדים האלה יובילו לשינוי".

חוץ מהפוליטיקה, יש כמובן עניינים שבמהות. כאן איתם שוטח את דבריו בשטף. אם צריך עוד הוכחה לפער בין חוסר הסיפוק שלו מהזירה הפנימית לבין תחושת העשייה בזירה הכללית, בא איתם ומספק אותה בעצמו.

תן לי שני רגעים מהשנתיים האחרונות, האחד של סיפוק והשני של אכזבה.

איתם נענה; את האכזבה הוא רשם לפני חודשים ספורים במרכז המפד"ל, שדחה יוזמה שלו לרענון והתחדשות המפלגה: "זה בהחלט היה מאכזב, ומה גם שהשקענו עבודה רבה מאוד לקראת הישיבה. לצערי, היו חברים שהתחילו איתנו את הדרך ולא סיימו. כאשר מפלגה דוחה יוזמה להתחדשות – לא משנה מה הסיבות – זה משדר סימן לא טוב כלפי חוץ".

את רגעי הסיפוק הוא חווה בנגב, הכי רחוק שאפשר משדה המוקשים הפוליטי. "כשאתה עומד ליד נקודת יישוב חדשה בנגב, זה רגע של סיפוק. זוהי הפרחת הנגב על-פי חזון בן גוריון, לא בדיבורים".

פוליטיקאי מתוך אידיאולוגיה

אם כך, אולי מתאימה לך יותר העשייה מחוץ לעולם הפוליטי? אתה יודע הרי מה התדמית של פוליטיקאי בישראל.

"פוליטיקה בלי אידיאולוגיה לא מעניינת אותי" הוא מנמק. "והדגש הוא על המילה תדמית. הגיע הזמן להחזיר את האידיאולוגיה לפוליטיקה. הפוליטיקה בסופו של דבר משרתת רעיון. היא לא רק עניינים אישיים. אני רוצה להוביל רעיון. יכול להיות שאעשה זאת דרך הפוליטיקה, אבל אם זה לא יצליח – אז זה לא יצליח".

ההתיישבות היהודית בנגב היא הפרוייקט המרכזי שהוא מקדם בימים אלה כשר שיכון. סנסנה, גבעות בר, מרחבעם וכפר המדע ליד ירוחם הם רק חלק מהיישובים שמשרדו עוזר להקים. איתם אינו מסתיר את המטרה: אחיזה יהודית באדמות שהבדואים הולכים ומשתלטים עליהם. במחוזות אלה, הוא מזהיר, ערביי ישראל הולכים ומקימים לעצמם מוסדות, כאילו היו מדינה בתוך מדינה.

"ערביי ישראל מנהלים מערכה ממומנת ומונהגת היטב, כדי לתפוס כמה שיותר שטחים. ביש"ע מתעסקים בכל קרוון. כאן אנחנו מדברים על 60 אלף מבנים בלתי חוקיים. המימון למאבק שלהם מגיע מאותם מקורות שבסופו של דבר גם מממנים טרור. הכל בא במסווה של תרומות, צדקה והגנה משפטית. ערביי ישראל יוצרים לעצמם ממסדים אלטרנטיביים למוסדות המדינה בתחומי הרווחה, המשפט והתשתיות. יש אזורים שהמדינה לא נכנסת אליהם, וכך נוצרת שליטה ערבית דה-פקטו".

העניין הזה של התיישבות יהודית בשטחי ישראל הקטנה סיפק לו את ההפתעה הגדולה ביותר בחיי האזרחות: הוא לא שיער שעוצמת הניכור לערכים הציוניים הבסיסיים ביותר, כמו התיישבות יהודית בחבלי ארץ מוסכמים, תהיה גדולה כל-כך. הניכור, הוא מסביר, אינו נחלת החוגים השמאלניים-ליברליים בלבד, אלא "הממשלה והפקידות הם שני מנגנונים שאיבדו את ההכרה שעניינם הוא שירות המטרה של הקמת מדינה יהודית. יש הסתבכות עם הגדרות מבולבלות ומעורפלות, עם סברות ליברליות על שוויון וסובלנות בתוך פריזמה מעוותת, עד כדי שכחת המטרה של המדינה היהודית".

בישיבת הממשלה שאליה יצא מיד לאחר הראיון, למד איתם פעם נוספת על הניכור הזה. שרי שינוי, פורז ונאות, ערערו על החלטת ועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, בראשות איתם, שקבעה לוח זמנים מזורז להקמת כפר המדע בירוחם. מדובר ביוזמה של קבוצת אזרחים, ביניהם ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט, להקים יישוב לאנשי מדע סמוך לירוחם. בהמשך הדרך עתיד היישוב להתחבר לירוחם, וכך להביא לשיפור במעמדה ובמצבה של ירוחם. כפר ורדים בלב הנגב, אם תרצו.

איתם תומך ביוזמה בכל לב. שרי שינוי פועלים נגדה, והביאו את העניין לישיבת הממשלה. שר הפנים פורז טען שאסור להתערב בעבודת הוועדה הארצית לתכנון, ואסור שהממשלה תחליט על פרקי הזמן להקמת היישוב וחיבורו לירוחם. השרה לאיכות הסביבה נאות טענה לפגיעה בערכי נוף וטבע, וביקשה גם היא לפחות לעכב את היוזמה.

את הכף הכריע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהסתייג מהתערבות הממשלה בעבודת ועדת התכנון האזורית. הממשלה דחתה את עמדת איתם, והקמת כפר המדע תתעכב. המקרה הזה, ובכלל ההתנגדות בתוך המערכת להקמת היישובים בנגב ובגליל, הם רק סימפטומים של הבעיה כולה.

הציונות הדתית תהיה התשובה

החיבור בין היחלשות הערכים הציוניים, המערכה האזרחית של ערביי ישראל והנסיגה המדוברת מיש"ע, מדאיגים מאוד את איתם. "במצב הזה אני בספק גדול אם אפילו לאחר התכנסות אל גבולות הקו הירוק תתגלה נחישות להחזקת השטחים שממערב לו. מנהיגות אמתית תהיה חייבת להתמודד עם הבעיות האלה".

אך חרף האזהרות הנוקבות, הוא משוכנע שהתפנית "מוכרחת לבוא". ברור לו שהייאוש מן הליברליזם החילוני הוא רק שאלה של זמן. הציונות, הוא שוטח את יסודות תפיסתו, קיוותה שהקמת המדינה תשיג שלושה יעדים: המדינה תהווה מקלט בטוח ליהודים, תפתור את 'הבעיה היהודית' ותפסיק את האנטישמיות, ושעצם קיומה של המדינה יהיה אות לנורמליות של היהודים והיותם עם ככל העמים.
כשבוחנים זאת כיום רואים שאף לא אחד משלושת היעדים הללו הושג.

מדינת ישראל כיום היא המקום הכי פחות בטוח ליהודים. האנטישמיות לא רק שלא נעלמה, אלא מחריפה, והנורמליות מאתנו והלאה. איש בעולם לא מתייחס אלינו כאל מדינה רגילה לכל דבר. בעיות היסוד הללו, הוא צופה, יחד עם המשך הטרור (איתם מעריך שהטרור ילווה אותנו עוד שנים רבות), יעוררו בהכרח את השאלה מה אנו עושים בארץ הזו.

תנועת שינוי, הוא אומר, היא הביטוי הקיצוני ביותר של ההתנכרות לעניין היהודי. הם הלכו עם המגמה הזו הכי רחוק שאפשר. אלא שדרכם לא מספקת מענה לשאלה מה אנחנו עושים כאן, דווקא בארץ הזו, כי "יהודי-חילוני-ליברלי אפשר להיות גם בארה"ב ובקנדה. אני לא רואה בשטח גורם אחר, זולת הציונות הדתית, שיש ביכולתו לספק את התשובות לשאלות הללו, ומבחינה זו עתידה של התנועה הזו עוד לפניה.

"הציונות הדתית היא התנועה היחידה שמציגה כיום אנטיתזה לליברליזם החילוני. היא מציגה סינתזה של מדינה יהודית מודרנית, שמסוגלת מצד אחד להיות קשורה ליסודות המוסר היהודיים ומצד שני לקיים מדינה, חברה וכלכלה מודרניים. הציונות הדתית, באמצעות הסטרט-אפ הרבים שהיא מפעילה כיום בכל התחומים: החינוכי, הכלכלי, החברתי והפוליטי, בונה את התשתית ליום שבו כובד המשקל יועבר אליה".

הבעיה האמתית: התפרקות המשפחה

לא ההערכות החמורות שהוא מספק במישור הלאומי הן הנושא המרכזי שמטריד אותו בימים אלה. התפרקות התא המשפחתי, ובעקבותיו התפרקות המבנה החברתי והלאומי, הן בעיניו מוקד הבעיות של ישראל תשס"ד. הוא נעזר במשל הגשר השבור בחלם כדי לתאר את המשבר בחברה הישראלית:

"בעיר חלם נשבר אחד הגשרים. באי העיר עלו על הגשר השבור נפלו, ונחבלו. התכנסו חכמי חלם, והחליטו להקים בית חולים ליד הגשר, כדי לטפל בפצועים. ליד בית החולים הקימו חנות קטנה, כדי שהמבקרים יוכלו לרכוש שי לחולים. וליד החנות הקימו מרכז מסחרי, כדי שלמבקרים יהיה מקום לעשות קניות. וכן הלאה.

"הסיפור הזה מקביל למצב אצלנו. בשם ערכי הסובלנות, השוויון והליברליזם העניקו לכל פרט חופש מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו. החופש הזה הוביל להתפוררות המרכיבים הבסיסיים ביותר בחיי האדם, כמו משפחה וקהילה. האדם כל-כך עצמאי שהוא נשאר לבד. בישראל יש היום הרבה מאוד אנשים בודדים. או שאין להם משפחות או שחיים במשפחות חד-הוריות. אלו אנשים שאין להן קבוצות תמיכה והזדהות בסיסיות.

"משפחה היא מוסד שאוהב ללא תנאי וללא תמורה. מעל המשפחה באה הקהילה, שמספקת תמיכה על בסיס היכרות אישית. האהבה, החום, האחווה והאחריות הם נדבכים שחסרים. אלו דברים שהמדינה לא יכולה להעניק, אז היא בונה מעונות לנשים מוכות ומערכת רווחה, במקום לתקן את הגשר".

דווקא את הנושא הזה מוצא איתם כאתגר המידי החשוב ביותר שעומד בפני עולם התורה הציוני-דתי. "צריך להניח יסודות מחודשים למבנה המשפחה היהודית, לקשר שבין בעל לאישה, בין הורים לילדים ובין משפחה לקהילה. מי שנמצא במעגלי הקהילה הדתית חי את הדברים האלה באופן טבעי. זה נכון שצריך לבנות תודעה לאומית, והציונות הדתית עסקה בכך. אבל אי אפשר להשתייך לרובד הלאומי כשאין מרכיבים ראשוניים יותר, שהם משפחה וקהילה".

עניינים שבשגרה

את הדקות האחרונות אנחנו מקדישים לעניינים שבשגרה. ההינתקות? זו תכנית קשה, מסוכנת ובלתי מוסרית. פעם נוספת מוכחת הצביעות בגישה השמאלנית-ליברלית, שמתייחסת לכוונה לגרש אנשים מביתם כאילו מדובר במובן מאליו.

לעצם העניין, הוא חזר לפני מספר ימים מביקור בארה"ב ובקנדה, שם נפגש עם חברי קונגרס ועם קהילות יהודיות. אלה ואלה לא מבינים ומודאגים ממהלכי ישראל. איתם דיבר שם נגד ההינתקות, כדי להבהיר שהתכנית לא עברה בממשלה ושיש בישראל רבים המתנגדים לה. במצב הנוכחי, הוא אומר, מובן מאליו שהאמריקנים לא יספקו תמורה, ודאי שלא לפני הבחירות שם.

עמדת נתניהו? ה'לא' המהוסס שלו ביחס להינתקות בהחלט מאכזב. התנאים שהעמיד יעכבו את התכנית, וכל עיכוב מקטין את סיכויי הכניסה של העבודה לממשלה, ולכן את הסיכויים ליישם את התכנית. התמונה הכללית שניתן לעצור את התכנית בממשלה לא השתנתה.

בנייה ביש"ע? יש מכנה משותף בעייתי מאוד בין הנושא הזה לבין תכנית ההינתקות. בשני המקרים יש החלטת ממשלה שאומרת א', אך למעשה הדרג הפקידותי מבצע ב', בהסכמה שבשתיקה.
הממשלה לא דנה, וודאי שלא אישרה את ההינתקות. אף-על-פי-כן, דובי וויסלגס וגיורא איילנד משווקים אותה ברחבי העולם. יש כאן התנהלות בלתי תקינה.

לגבי הבנייה ביש"ע, התפרסם מסמך שישראל העבירה לארה"ב, ובו התחייבות שלא לבנות עוד ביישובים, אפילו לא בתוך גבולות היישובים, כפי שהיה עד כה. אין החלטה רשמית של הממשלה בעניין הזה. אני כשר שיכון לא יודעתי על העניין הזה; רק שר הביטחון, שהוא הממונה בשטחי יש"ע.

פניתי לשרון, והוא הכחיש וטען שאין הנחיה שלא לבנות ביישובים. בשורה התחתונה, אין החלטה רשמית אבל בקריצת עין כל הגורמים הרלוונטיים מבינים מה מצפים מהם, ומפעילים מדיניות עצמאית, הסותרת את החלטות הממשלה. יש כאן ריטואל שלטוני בעייתי וחמור.

מה לגבי המלצת הפרקליטות להעמיד את ראש הממשלה לדין? צריך להמתין להחלטה הרשמית והסופית, ולהתפלל שראש הממשלה חף מכל אשמה. "זה לא רק עניין אישי של שרון, אלא כבודה של מדינת ישראל". איתם שולל את הסיסמה 'עומק העקירה כעומק החקירה'. "צריך לתת לכל אדם ליהנות מחזקת החפות. אני, שסבלתי שנים רבות מעינוי דין, לא אהיה שותף למערכת השמועות. עד שלא יוכח אחרת, אריאל שרון הוא פטריוט וגיבור מלחמה".

נאיבי, כבר אמרנו?