חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 88ראשיהפצה

המאבק על הבית הישן - בגליון השבוע

"מדינה שנבנתה על בסיס זכות היסטורית צריכה לגלות יותר התחשבות בעבר" ● כך אומר יו"ר המועצה לשימור אתרים הנלחמת על כל אתר היסטורי בכרישי נדל"ן חמדניים ● במועצה מתגאים בשיחזור המדרחוב בזיכרון יעקב, המוכיח שהשימור משתלם אפילו כלכלית
15/04/04, 00:00
דוד חרמץ

זו היתה חוויה די מאכזבת לשמוע את טיעוני המכירה של יוסי פלדמן, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים. האיש ממונה על גוף, שכל מהותו מצהירה על כך שלשמר בתים היסטוריים זהו ערך, שכל חברה תרבותית המחוברת לשורשים שלה, אמורה להיות קנאית לו. ובמקום לדבר פשוט על ערכים, מעדיף פלדמן לשים את מרכז הכובד על כדאיות כלכלית בנוסח: "אם תישמרו על הנוף האותנטי אזי ערך הדירות שלכם יעלה". במחשבה שנייה, אם פלדמן מעדיף להשתמש בטיעונים הכלכליים דווקא, אולי זה מלמד משהו על החברה הישראלית כיום, שהדרך העיקרית להשפיע עליה עוברת במשעולי שטרות הכסף.

שתי דוגמאות בולטות היו לו להמחשת טיעוניו: בית חולים שערי צדק הישן מחד, וזיכרון יעקב מאידך.

בית החולים שערי צדק נבנה בשלהי המאה ה-19 ע"י ד"ר וולך, והפך לאחר מבתי החולים הבולטים ביישוב היהודי בארץ ישראל. המוניטין המקצועי שלו יצא אמנם למרחקים, אבל גם לאסתטיקה המיוחדת של המבנה היה משקל לא מבוטל בדימוי היוקרתי של המוסד. לפני כ-20 שנה הועבר בית החולים למקום חדש, והבית הישן נעזב. וכמו בובת שלג מרהיבה שעם צאת השמש מאבדת רגל ודקות מאוחר נושרת גם יד וחיש קל גם אף הגזר שלה צונח לאדמה - כך החל המבנה הנטוש לאבד מיופיו. אבל הפעם לא ניתן להאשים את איתני הטבע; לוונדליזם היו אבות אחרים - הישראלים המכוערים. בתוך חודשים ספורים נבזזו מהבית אריחים דקורטיביים, סורגים מעוטרים, וילונות, ברזים ומרצפות. פלדמן מספר שלפי אומדן נזקים שהם ערכו נעשה לבית נזק בשיעור של 3 מיליון דולר. אם היו לוקחים שומר שגם יטפח את המבנה, מוסיף פלדמן, היה לוקח עשרות שנים עד שהיו מגיעים לעלות הנזק שנעשה.

זוכרים את זיכרון

אל מול כסילותם של קברניטי ירושלים באותה עת יודע פלדמן לשבח את תבונתו של ראש מועצה נידחת, היושבת על שיפוליו הדרומיים של רכס הכרמל – זיכרון יעקב.

בשנת 1987 תכננה המועצה המקומית של זיכרון יעקב לפתח את הרחוב המרכזי של המושבה. באותה עת, מעיד פלדמן, הרחוב היה מוזנח והמסחר שהתנהל בו הזכיר את האווירה הקיימת ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב: חנויות ניקיון, כלי בניין, בדים ותבלינים. חשבה המועצה המקומית להגדיל את השטח הבנוי באותו רחוב. בתים בני שתי קומות יוסיפו עוד ארבע, חמש, ולמה לא שש קומות. בכל קומה ייבנו ארבע דירות חדשות ומפלי הארנונה החדשה יגיעו לבריכת הקופה המקומית, לשמחת לב המתרחצים. מה רע? אבל במועצה לשימור אתרים ידעו שיישום התוכנית יביא קץ לרוח הישנה של המושבה ההיסטורית. הם ארגנו הפגנות מרשימות במקום, ובמקביל ניסו ללא הרף להסביר לפרנסי המקום שאם תוכנית הפיתוח תלך בדרך של שימור אזי הרווח הכלכלי שלהם יהיה גדול עשרות מונים.

ואז קרו שני דברים, משחזר פלדמן: "כשהסתובבתי במושבה רדפו אחרי בעלי הנכסים במקום וזרקו עלי אבנים". אבל באותם ימים לראש המועצה, ישי שיבובסקי, נפל האסימון והוא עשה דבר נדיר בקרב פוליטיקאים ישראלים – הוא קם ואמר שהוא השתכנע שהדרך של המתנגדים נכונה יותר. ראש המועצה שינה מדיניות ב-180 מעלות, הפך את זיכרון לפנינה של שימור היסטורי והשאר היסטוריה – ערך הנדל"ן במדרחוב זינק והקרין על היישוב כולו.


נחישות במקום שיניים

"קשה להבין אותנו", אומר פלדמן, "מצד אחד התנועה הציונית הגשימה את הקמת המדינה דווקא בארץ ישראל משום זיקה היסטורית לעבר, אבל מצד שני בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה לא היתה למנהיגיה שום בעיה לפגוע באתרים היסטוריים מראשית ההתיישבות הציונית".

כך, למשל, החריבו את הבניין ההיסטורי של גימנסיית הרצליה בדרום תל-אביב, ובנו על חורבותיה את מגדל שלום.

"במדינות אחרות", מדגיש פלדמן, "זה לא היה קורה. ושלא תחשוב, חלילה, שאני מתכוון רק למדינות מערביות שמרניות עם מורשת תרבותית עתיקה כמו אנגליה או גרמניה, גם במזרח אירופה החוק עומד לימין מגיני מבני העבר".

המחוקק הישראלי, לאחר מאבקים ממושכים בכנסת, המליץ על הקמת המועצה לשימור אתרים, בשנת 1984. נכון להיום זהו גוף, שאולי אין לו הרבה שיני חוק, אבל זהו ללא ספק גוף שלחבריו ולנאמניו הפזורים ברחבי הארץ יש – גם יש – הרבה ציפורני נחישות.

ואת הנחישות הזו הם המחישו, למשל, בעתלית. שם עמדו להם צריפים רעועים שכינסו בתוכם את אחד הפרקים החשובים של תקומת מדינת ישראל. באותם צריפים הושמו חלק מהעולים הבלתי ליגאליים, שעלו בתקופת המנדט לארץ. וכך עמדו להם הצריפים במחנה המעפילים שבעתלית שנים רבות. ואולם, במחזוריות קבועה חמדו את המקום גופים שונים: פעם חשבו שאין ראוי מהמקום הזה לשכן בו עולים חדשים. פעם אחרת הפכה רשות מקומית ברעיון להפשיר את האדמה ליזמי נדל"ן.

אנשי המועצה חששו שסופו של האתר הלאומי הזה יהיה כסופו של בניין הגמנסיייה. "ובשנת 85'",
משחזר פלדמן, "החלטנו לקחת את היוזמה לידיים. הגענו למקום סגרנו את המחנה בשער ואספנו אגורה לאגורה כדי לטפח את חזות המחנה. פשוט קבענו עובדות בשטח. מאז, למרות שעדיין האתר לא מוגן בחוק, הוא משמש כמקום לימוד והנצחה לפרק ההיסורי רב החשיבות".

יוצאים מהפרדס

אנשי המועצה מרושתים ברחבי הארץ עם אלפי נאמנים, שמדווחים להם בזמן אמת על כוונה לפגוע, במה שנראה להם כאתר היסטורי לאומי. כך היה גם סיפורו של 'פרדס מונטיפיורי'. סיפורו של הפרדס החל בשנת 1840. יהודי היישוב החדש בתל-אביב שייוועו לפרנסה, ואחיהם הירושלמים החליטו לסייע.

ואמנם, הקהילה הוותיקה שלחה את רבי יהודה הלוי מרגוזא, כדי שייטע פרדס ובו למעלה מ-5,000 עצי הדר, במקום שייקרא לימים שכונת מונטיפיורי. יום אחד מגיע טלפון בהול למשרדי המועצה.

עיתונאי מקורב מדווח להם כי עומדים לעקור את העץ האחרון מאותו פרדס. פלדמן וחבורתו נזעקים, פונים לדרגים גבוהים ומצליחים להעביר את העץ ל'גני יהושע'. גם פלדמן מודע לכך שעל סיפור הצלה מעין זה עוד לא חיברו שירי תהילה, אבל מה שחשוב פה זה העיקרון – אם יידעו שנלחמים על כל עץ עם עבר, ייזהרו שבעתיים כשמדובר במבנים בעלי ארומה ונוכחות היסטורית מרשימים יותר.