חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 88ראשיהפצה

במקום שאין אנשים - בגליון השבוע

בעוד שווייץ הנייטרלית מפנה עורף ליהודי אירופה הנרצחים, קומץ יהודים במדינה מחוגים שונים פעלו ביחד ללא לאות להצלת אחיהם. רחה שטרנבוך, הרוח החיה מאחורי 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי', הקדישה את כל שנות המלחמה למפעל ההצלה, כשלא אחת היא מסכנת את חייה. היא הפכה את ביתה למקלט לפליטים, חצתה גבולות כדי לשחרר יהודים משבים, הנפיקה אלפי אשרות שהייה, ושלחה חבילות מזון לאירופה הכבושה. היא גייסה את עזרתם של דיפלומטים זרים, השיגה העלמת-עין מצד גורמים שלטוניים, ולא נרתעה ממשא ומתן עם בכירים נאציים. בתום המלחמה נדדה ברחבי אירופה וליקטה ילדים יהודים שנמסרו לשמירה אצל גויים. וכשסיימה את שליחותה חזרה אל שיגרת חיי המשפחה שלה, ולא סיפרה דבר על פועלה.
15/04/04, 00:00
רויטל שנור

בלילה חשוך וקר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנבוך השוויצרית. הגברת רחה שטרנבוך, יהודייה תושבת שוויץ, הרימה את השפופרת. על הקו היה אחד מאנשי הקשר שלה, שדיווח: "קבוצת יהודים, הכוללת אישה, גבר וילדים, נתפסה בנסותה לחצות את הגבול לתוך שוויץ והוחזרה אל שטח גרמניה. כעת נמצאים היהודים בידי הגסטאפו. לא ניתן לעשות דבר, אף אחד לא יכול אפילו להתקרב לתחנה של הגסטאפו". כעבור רבע שעה ניצבה רחה שטרנבוך על קו הגבול, שם המתין איש הקשר שלה, שהזהיר אותה: "את מסכנת את עצמך לשווא, אין סיכוי".

רחה שטרנבוך השאירה אותו ואת אזהרותיו מאחור, ונכנסה אל שטח ההפקר שבין שתי המדינות. היא שמעה סביבה יריות אזהרה אבל לא נעצרה, עד שמצאה עצמה מוקפת חיילים גרמניים: "לאן את הולכת?" שאלו אותה. רחה, בקול צלול וברור, השיבה: "אני צריכה לדבר עם המפקד שלכם".

מופתעים מגישתה הנחושה, הובילו אותה החיילים אל הביתן שבו נכלאה קבוצת היהודים.
כלב אימתני חשף שיניו לעומתה, והקצין הנאצי שישב ליד השולחן נראה כעשוי מקרח. אף על פי כן, לא נרתעה רחה, ואמרה: "אני אזרחית שוויץ. קבוצת היהודים שנאסרה פה הגיעה הנה ביוזמתי. אני אחראית לשלומם. אבקשך לשחררם, אני לוקחת אותם לשוויץ". הקצין הנאצי האדים, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן כשצרח: "אני אקרע את הפספורט השוויצרי שלך ואכלא אותך יחד איתם אם לא תיעלמי מעיני בזה הרגע".

רחה אמרה בקול שקט: "אני אצטרף אליהם מרצוני החופשי אם לא תשחרר אותם. אני אחראית לשלומם". אחרי רגע של שקט מתוח, אירע הבלתי ייאמן: "קחי את 12 היהודים שלך ולכו מפה", אמר הנאצי. "לפני שאתחרט". רחה נעלמה אל תוך החושך מלווה ב-12 יהודים שחייהם ניצלו, בדרך אל שוויץ החופשית.

הכנסת אורחים והצלת נפשות

הסיפור הזה הוא אחד מסיפורי הצלה רבים שבהם היו מעורבים הגברת רחה שטרנבוך ז"ל ובעלה יצחק ז"ל משוויץ. סיפורי הצלה שהתרחשו בזכות ועד ההצלה שהוקם בשוויץ על-ידי כמה יהודים שלא דימו בנפשם כי יוכלו להימלט מכל היהודים, והחליטו לסכן את עצמם למען אחיהם ולא לשבת שאננים בטח בשוויץ הניטרלית. עוד לפני שעסקו בהברחת הגבול, כבר לקחו חלק בפעילות בהיותם בית הכנסת אורחים לכל דכפין.

משנת תרצ"ח (1938) ואילך החלו להגיע לשוויץ פליטים יהודיים מגרמניה ומאוסטריה (ראה מסגרת). היה צורך דחוף לארח את היהודים הללו, עד שיצליחו להסדיר להם אשרות שהייה וימצאו מקום מגורים הולם. ההימצאות ברחוב היתה סכנת נפשות. יהודים שוויצרים רבים פתחו את דלתות ביתם ולבם אל הפליטים היהודים. בין מכניסי האורחים נמנו השטרנבוכים, שלא הסתפקו בהכנסת אורחים ודאגו לאורחים לבגדים, למזון ולעתים אף למקום מגורים ותעסוקה.

שרה שפירא, נכדתם של השטרבוכים: "היה להם בית מסחר לבגדים, ומספרים שפלא הוא שבית המסחר הזה עוד התקיים, כי יותר משמכרו שם בגדים ניתנו בגדים בחינם. בבית היתה מבשלת, ובישלו שם בלי הרף. אמא שלי, שהיתה אז בת ארבע, זוכרת את עצמה אומרת לאמה: יש עוד פינה של רצפה, אפשר לשכן שם מישהו. הבית היה מכניס אורחים עוד לפני המלחמה, כשמהגרים ממזרח אירופה הגיעו לשוויץ. הם לא תמיד היו אנשים אסתטיים, והעוזרת סירבה לנקות את חדרם, אז סבתא שלי ניקתה את חדרם, וזה היה מובן מאליו".

מסורת זו של הכנסת אורחים ירשו בני הזוג שטרנבוך מהוריהם. רחה מהוריה הרב מרדכי ודבורה רוטנברג, שביתם היה בית ועד לחכמים באנטוורפן, ויצחק מהוריו הרב נפתלי ודבורה שטרנבוך שאירחו בביתם שבסאן גאלן, שוויץ, רבים וטובים. בין אורחיהם היו הרב גרודז'ינסקי והרב קוק – שהגיע לביתם בשנת תרע"ד (1914) לביקור בן יומיים ונשאר שנתיים, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הם דאגו לו לדירה וסייעו לו בכל צרכיו החומריים.

השטרנבוכים לא הסתפקו בהכנסת האורחים שהגיעו אל ביתם. הם תרו אחר אורחים – יהודים שנתפסו על-ידי משטרת הגבולות וכמעט גורשו. אפילו בעיצומה של שבת בר המצווה לבנם היתה רחה מעורבת מעל לראשה בהצלת שלושה נערים. בזמן השמחה הפרטית שלה, בשבת קודש, היא טלפנה לכל מי שיכול היה לעזור, ולא נחה ולא שקטה עד שהעניין סודר.

אמא במעצר

רחה סייעה בהנפקת אשרות שהייה לפליטים רבים. אשרות השהייה כובדו על-ידי השוטרים בעזרת פאול גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, שהעלים עין ממסמכים מזויפים ומאשרות מפוקפקות ואפשר ליהודים להיכנס לסאן גאלן ולהציל את נפשם. הדברים נודעו לראש משטרת ההגירה השוויצרית, וזה הדיח את גרונניגר ועצר את רחה שטרנבוך בשל פעילותה הבלתי חוקית.

שלוש שנים נמשך משפטה של רחה שטרנבוך, אישה בשנות הארבעים לחייה, אם לשלושה ילדים. הגדול ביניהם היה כבן 14 והקטנה כבת 4. שלוש שנות חקירות, שבהן סירבה להסגיר את מי ששיתף עמה פעולה. רחה הודתה בכך שאירחה פליטים בביתה, ומאוחר יותר בבית הכנסת אורחים, אולם לא מסרה מידע מעבר לכך. כעבור שלוש שנים זוכתה מחוסר ראיות. בסוף המשפט נאמר לה: "קחי במתנה את היהודים שלך". הפרקליט ששימש כתובע מטעם המדינה התרשם כל-כך מאישיותה ומעמידתה הגאה בפני חוקריה, שבתום המשפט תרם לה מאה פרנק מכיסו לטובת ארגון ההצלה...

גרונניגר, ראש משטרת סאן גאלן, זכה רק בשנות החמישים להכרה על פועלו, בקבלו את אות חסיד אומות העולם מ'יד ושם'. בעדות כואבת על אותם ימים הוא מספר: "אני מצהיר שסאלי מאייר (יו"ר הג'וינט בשוויץ) לא הציל אפילו יהודי אחד... הוא סרב לסייע, למעשה הוא הקשה על העבודה... בשל הלשנתו הושעיתי מתפקידי וגברת שטרנבוך נעצרה. אם עבודת ההצלה היתה מקבלת יותר סיוע מפנים ומחוץ, ניתן היה להציל לפחות 10,000-20,000 יהודים בתקופת השלווה של שנת 1939".

ומה היה עם ילדי שטרנבוך בכל אותו הזמן? הם נשאו בעול עם הוריהם. לוטה אלזס, ניצולה שהתארחה בבית שטרנבוך, התנדבה לסייע בטיפול בהם. בעזרתה ובעזרת מבשלת ומנקה שהיו בבית האמיד, הצליחה רחה לנהל את ביתה בתוך קלחת הפעילות.

שפירא: " סבתא שלי היתה אמא מסורה וסבתא אוהבת ומפנקת. היא אף פעם לא חיפשה סיפוקים מחוץ לביתה, ועשתה הכל מתוך תחושה ש'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. לפני ואחרי המלחמה היא היתה בעיקר בבית, וגם בזמן המלחמה היא השתדלה לעשות את רוב הפעילות מהבית".

כל מי שיכול לעזור

משנעשה כמעט בלתי אפשר לצאת אל מחוץ לגבולות גרמניה, הבינו השטרנבוכים שיש לסייע להם באשר הם. הם החלו במשלוח חבילות עם דברי מזון וכסף ליהודי אירופה, וניסו להנפיק תעודות זהות זרות ליהודים אירופיים, בעיקר דרום אמריקאיות. פעילות זו היוותה המשך ישיר לפעילותו של ר' חיים ישראל אייז ז"ל, שהיה ממקימי רשת ההצלה השוויצרית (ראה מסגרת).

פועלם של השטרנבוכים, כמו זה של ר' חיים ישראל אייז, התאפיין ביצירת רשת תמיכה עניפה של קשרים עם יהודים וגויים בעלי השפעה בכל רחבי העולם. הם נרתמו לסייע לכאלף פליטים מלובלין, מיר וטעלז, שישבו בשנחאי כשפניהם מועדות לארצות הברית. היהודים בשנחאי נקלעו לקשיים, ולכן פנו בבקשת עזרה ליהודי שוויץ. השטרנבוכים הקימו אז את 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי' שבהמשך פעל להצלת יהודים מכל ארצות הכיבוש. ארגון זה נחשב לאחד הארגונים המשמעותיים ביותר בפעולות ההצלה. מאוחר יותר, באישור ועד ההצלה בארה"ב, הפכו השטרנבוכים לנציגי ועד ההצלה. ככאלה התאפשר להם לשלוח חבילות מזון ומכתבים ליהודים באירופה הכבושה.

הארגון מנה חברים מעטים, ובעיקר את מר הרמן לנדאו, מזכיר האירגון, מר חצקל ראנד, וד"ר ראובן הכט. ד"ר הכט היה יהודי מתבולל, רוויזיוניסט ציוני בעל קשרים בכל אירופה. בנוסף, הם קשרו קשרים עם שליח האפיפיור, פיליפ ברנרדיני. האחרון, התרשם כל-כך מאישיותה של רחה שכבר בפגישתם הראשונה העניק לה מכתב בו הוא מאשר את כל בקשותיה. כמו כן, הוא ביקש לכבד אותה כ-persona grata (אישיות מכובדת ורצויה) ולהיענות לכל בקשותיה.

רחה המופתעת אמרה לברנרדיני: "אבל אתה אפילו לא מכיר אותי", והוא השיב לה: "יש לי מיומנויות דיפלומטיות וכישרון להכיר אנשים. כבר עמדתי על טיבך, באופן שבו נכנסת לחדרי, באופן שבו ישבת לפני. אורחותייך הסגירו אותך". הגיבוי שקיבלה רחה משליח האפיפיור סייע לה רבות, והוא עצמו גם התערב משהועלה פקפוק לגבי תקפות האשרות הדרום אמריקאיות שהונפקו עבור יהודים, ועירב גורמים רבים שייאשרו את אמיתות המסמכים.

הארגון יצר קשר גם עם השגריר הפולני בשוויץ, אלכסנדר לאדוס, שסייע רבות, ועוזרו היהודי ד"ר קוהל, שזכה בזכות מעמדו של השגריר לבקר במחנות ולדאוג להעברת אינפורמציה ולשירותי דת מסוימים. ד"ר קוהל פעל רבות במהלך המלחמה ועמד בקשר רצוף עם השטרנבוכים. הוא גם עשה רבות למען הנצחת פועלם אחרי המלחמה. השטרנבוכים קיימו גם מגעים עם אנטישמיים, כשחשבו שתהיה בכך תועלת.

יצחק שטרנבוך שילם סכום כסף גדול לחברה שוויצרית על מנת שתמכור כלי עבודה לנאצים. תמורת כלים אלה שוחררה קבוצת יהודים שנשלחה כביכול לחופשי בעקבות עסקת קסטנר, אבל למעשה נתקעה בברגן-בלזן. מגעים משמעותיים במיוחד נוצרי עם ד"ר ז'אן מוסי, מדינאי שוויצרי שהכיר את איש הס.ס. הימלר, ותוצאת מגעיהם היתה שחרור רכבת ובה 1200 יהודים. לשיתוף פעולה זה לא היה המשך, כנראה כיוון שיצחק שטרנבוך לא הצליח לגייס די כספים ובשל הכשלת התהליך על ידי סאלי מאייר.

אישה אחת למען מיליוני יהודים

הפעילות העניפה של הארגון יצרה רושם שמדובר בארגון גדול, אבל באמת היה זה קומץ אנשים בעלי תעצומות נפש וגוף שנרתמו בכל כוחם למשימה. למרות שרחה היתה הרוח החיה מאחורי הארגון קטן-הממדים ורב-הפעלים, שמה מעולם לא פורסם בציבור, להוציא פעם אחת, שבה פרסם הארגון מודעות הקוראות ליהודי שוויץ לתרום למען פליטי שנחאי. שם היתה רחה חתומה כמזכירת הארגון.

כשקוראים את המסמכים רואים שבעלה לקח חלק מאד פעיל בארגון. מדוע חלקה של רחה מודגש יותר?

שפירא: "ועד ההצלה היה מורכב מגברים בלבד, ויצחק שטרנבוך, סבא שלי, היה מעורב בכל פעולה שביצעו. אל סבתא שלי הופנו הזרקורים כיוון שהיתה אישה יחידה בארגון והיתה כריזמטית מאוד. היא היתה אישה משכילה ושלטה בשפות רבות, וגם היתה לה הופעה מרשימה".

לכן היא נשלחה לרוב משימות הייצוג של הארגון?

"היא לא רק נשלחה. היא התנדבה לכך, וגם יזמה הרבה דברים. בעלה היה צריך לשמור עליה הרבה פעמים מפני נקיטת יוזמות מסוכנות מדי. היא באמת היתה מייצגת טובה מאוד במפגשים שונים, גם בגלל שהיתה אישה. נראה שבתקופת המשא ומתן עם הימלר היא רצתה לנסוע אליו, ואז סבא שלי עצר אותה".

פעולה חשובה נוספת שעשה הארגון היתה הודעה רשמית ליהודי ארה"ב על הנעשה במחנות ההשמדה, ניסיונות לעורר את דעת הקהל האמריקנית והעולמית לפעול, ניסיון להפעיל לחץ ציבורי על ממשלת ארצות הברית שתאיים על גרמניה לבל תפגע ביהודים, וניסיון לקדם את התכנית להפצצת שני גשרים סמוך לאושוויץ על-ידי בעלות הברית, יוזמה שנכשלה.

היו פעולות נוספות שנכשלו. הניסיון לערב את הצלב האדום נכשל פעם אחר פעם. הניסיונות להפעיל לחץ אמריקאי כנגד גרמניה או הפצצות מצד בעלות הברית על גשרים למחנות ההשמדה נכשלו.

המשא ומתן עם הימלר הציל רק 1,200 יהודים, ותעודות הזהות הדרום אמריקאיות לא סייעו ליושבי מחנה ויטל. רחה היתה מאוכזבת מכל יוזמה שנכשלה. "היו לה ציפיות מאד גבוהות" אומרת שפירא "ואולי רק מי שיש לו ציפיות כאלה יכול היה לפעול".

עזרה רוחנית מתוך הצרה

גם לאחר המלחמה לא נחה רחה ולא שקטה. הניצולים היהודיים באירופה הפצועה התקשו למצוא לעצמם קורת גג או מזון. רחה הצטרפה לארגונים שפעלו לשיקומם. פעילותה התייחדה בדאגתה למזונם הרוחני של הניצולים לא פחות מאשר למזונם החומרי. היא יצאה אל הארצות המשוחררות, ובאותה תקופה לא שבה לביתה ימים רבים. אפילו בימים הנוראים לא שבה הביתה, כיוון שהיתה כה עסוקה במפעל ההצלה.

היא נדדה בין מחנות העקורים, ובכל מקום שאליו הגיעה נפגשה עם נציגי הממשל הצבאי או עם ראשי אונר"א, וביקשה שידאגו לבתי כנסת ולמטבח כשר במחנות. היא סבבה ממחנה למחנה, מחזקת את רוחם של הניצולים. מעולם לא לנה בבית מלון, מתוך רצונה להזדהות עם צערם. היא נסעה בתכיפות רבה, ולא התעכבה כדי להשיג אמצעי תחבורה נוחים. היא יצאה אל המחנות במזוודות מלאות כל טוב, ושבה עם מזוודות מלאות מכתבים שהעבירה לעולם החופשי.

שפירא: "היא התייחדה לא רק במה שעשתה, אלא גם באיך שעשתה את הדברים. היא כאבה את כאב אחיה המתייסרים בבחינת 'עמו אנוכי בצרה, ואחלצהו ואכבדהו'. במשך כל שנות המלחמה היא לא עינגה את עצמה. היא לא רכשה בגד חדש לעצמה או לבנותיה למרות שבבעלות המשפחה היה מפעל לבגדים, ואמרה: כשיהודים אחרים סובלים כל-כך, אין זה זמן לפינוקים".

היא עשתה רבות להצלת ילדים יהודיים שהוסתרו אצל משפחות גויות או במוסדות גויים. יום לאחר שחרור צרפת כבר היתה שם, דופקת על דלתות זרים בשאלה "אולי יש פה ילדים יהודים?" דלתות רבות כלל לא נפתחו, דלתות רבות נטרקו בפניה, אולם היא לא אמרה נואש. אט אט החלה לאסוף יהודים ניצולים מבתי גויים. היא הצליחה לנסח הסכם בינה לבין ארגון הגג הצרפתי שהיה האחראי הרשמי לילדים הניצולים (COSOR). נוסח ההסכם העיד כי לארגונה של רחה, 'ארגון ההצלה לפליטי שנחאי', הזכות לדאוג לטיפוח הרוחני של הילדים היהודיים. להסכם הזה לא ערך ממשי רב, אבל היתה לו השפעה פסיכולוגית על אנשים שהסתירו ילדי יהודים, בביתם ואלה החלו לפתע להביא את הילדים לבית הילדים היהודי.

בפולין היה מצב היהודים קשה ביותר: מדיניות הממשלה הקומוניסטית לא אפשרה יציאה חופשית מפולין. רחה פנתה לרב הרצוג זצ"ל שיסייע בעניין, והרב אכן הצליח לשחרר קבוצה גדולה של ילדים שהוברחו לצ'כוסלובקיה. רחה היתה מעורבת בהצלה ובשיקום של יהודים מרומניה, צרפת, הולנד, בלגיה ואוסטריה. עבור חלק גדול מהיהודים השיגה אשרות שאפשרו את עלייתם לארץ או את הגירתם לארצות הברית.

גיבורת ההצלה מאחורי הקלעים

עם תום שנות הפעילות האינטנסיבית של רחה היא חזרה לשגרת חייה. קרובת משפחתה, גוטה שטרנבוך, מעידה עליה שהיא מעולם לא דיברה על עצמה ולא סיפרה סיפורים על פועלה. הסיפור המופיע בתחילת כתבה זו נודע לגוטה שטרנבוך בזכות ערב אחד שבו בתה של גוטה הפצירה ברחה לספר סיפור אחד בלבד מהקורות אותה. רחה, שלא נהגה לחשוף את פועלה, סיפרה סיפור אחד בלבד. נכדתה, שרה שפירא, מעידה שלאחר המלחמה רחה לא נהגה לדבר על שנות המלחמה. אפילו נכדיה לא ידעו על פועלה.

רחה שטרנבוך נפטרה במונטריי ונקברה בציריך בשנת תשל"א (1971). רק לאחר מותה פורסם הספר אודותיה 'Heroine of Rescue' – 'גיבורת ההצלה', ספר שמגולל רק מעט ממפעל חייה (הספר יצא לאור באנגלית בתשמ"ד, בהוצאת ArtScroll).

"סבתא שלי היתה סבתא רגילה", מספרת שפירא. "סבתא שהולכת עם הנכדים לטיול ונותנת להם ריבה מעשה ידיה. מעולם לא ידענו שסבתא שלנו היא כה מיוחדת. רק לאחר מותה נודע לנו סיפור חייה. חשוב לי להגיד שהיא היתה אישה עדינה ונשית, כזו שמפחדת להישאר לבד בבית. אבל כשהיה צריך לעשות – היא עשתה גם דברים שדרשו המון אומץ. הכל מתוך תחושה שזה רצון ה' וכך צריך לנהוג".


שוויץ – ספינת ההצלה מלאה

שוויץ של ימי מלחמת העולם השנייה היתה יכולה להוות מקום מקלט אידיאלי ליהודים רבים: למרות שהיא נמצאת במרכז אירופה, היא שמרה על נייטרליות לאורך כל המלחמה. שגרירים רבים מכל העולם שכנו בשוויץ, שהיתה בקשרים דיפלומטיים עם ארצות רבות, מה שאפשר להגיע לשוויץ כאל ארץ מעבר, שבה משיגים אשרת כניסה לארץ מפלט אחרת.

בראשית מלחמת העולם השנייה לא היה קשה ליהודים לצאת מגרמניה. להיפך, עם עליית הנאצים לשלטון, כחלק ממדיניות ה'יודנריין', חפצו הנאצים להיפטר מכמה שיותר יהודים ששהו בגרמניה ובאוסטריה. אולם, למרבה הצער, השוויצרים הערימו קשיים רבים על הגירה לשוויץ בכלל ועל הגירת יהודים בפרט. השוויצרים טענו שארצם היא ספינה מלאה, ולא רצו שהיא תוצף בזרים.

באופן רשמי הורשו פליטים פוליטיים למצוא מקלט בשוויץ, אולם למרות זאת סירבו השוויצרים להעניק מקלט ליהודים, בתואנה שהם אינם נחשבים פליטים פוליטיים. יתרה מזו, הם שיזמו את הטבעת האות J באדום על כל תעודת זהות גרמנית שנשאו יהודים, מה שהפך את מצב היהודים לבלתי נסבל. כך מצאו עצמם יהודים רבים מוחזרים אל המוות שהמתין להם באוסטריה ובגרמניה.

בתקופה זו החלו רחה ויצחק שטרנבוך לפעול על מנת להציל את המגורשים.

לא כל יהודי שוויץ נרתמו לעזרת המגורשים. חלקם העדיפו להמתין עד יעבור זעם, בזכרם היטב את האנטישמיות שחוותה הקהילה השוויצרית. בחששם מפני התפרצות אנטישמית, הם העדיפו להניח לדברים להתנהל כפי שהם. סאלי מאייר, ראש הג'וינט בשוויץ, אף טען שמחובתם של יהודי שוויץ לקבל עליהם את חוקי המדינה, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. הוא דאג קודם כל לבני הקהילה השוויצרית ולמעמדם, ולכן סירב לשתף פעולה.

רחה שטרנבוך התעמתה רבות עם סאלי מאייר. נכדתה, שרה שפירא, מספרת: "היא נמנתה עם אלה שסברו שבפני חוקי התורה, בעת סכנת נפשות, נמסים כל החוקים שבעולם. היא סברה שבמקום לדאוג לאנטישמיות צריך לדאוג ליהודים, והאנטישמיות תפחת מאליה".


ר' חיים ישראל אייז – מטוויה של רשת ההצלה השוויצרית

הרב אייז, מעסקני אגודת ישראל המרכזיים בשוויץ, נרתם למשימת ההצלה מתחילת המלחמה, ותרם את כל זמנו והונו להצלת יהודי אירופה הכבושה. הוא לא ידע מרגוע לנפשו, התקשה לאכול ולישון, ולמרות שהיה כבר כבן שבעים, עבד במרץ רב כדי להציל יהודים. הוא דאג בעיקר להנפיק תעודות אזרחות זרות ליהודים.

הרב אייז יצר קשר עם קונסול פרגאווי, מר היגלי, ועם קונסול אל סלבדור, ג'ורג' מנטלו, שהיה למעשה יהודי בשם יוסף מנדל. בעזרתם הונפקו עשרות אלפי תעודות דרום אמריקאיות חינם אין כסף. עד אז היו מעט תעודות כאלה שהונפקו תמורת הון רב, ורק העשירים יכלו לזכות בהן. המאמצים להנפיק תעודות ולשלוח אותן כללו דאגה גם לפרטים הקטנים, כמו השגת נייר משובח ששולם מכיסים פרטיים או אלתור תמונות פספורט על-ידי בקשה מקרובי משפחה שהתגוררו בארצות חופשיות בבקשה שישלחו תמונות משפחתיות. מן התמונות הללו הועתקה דמות הדיוקן של מבקש תעודות הזהות, ועוצבה מעין תמונת פספורט.

את התעודות עצמן שלחו לנמענים על-ידי קרובי משפחתם כביכול, על מנת שלא יזהו את הנמען האמתי, שהיה ר' חיים ישראל אייז. התעודות עשו את שלהן: היהודים שהחזיקו בתעודות כאלה נעצרו במחנות מיוחדים לנתינים זרים וזכו ליחס סביר. חייהם של חלק גדול מהיהודים הללו ניצלו, לפחות באופן זמני. למרבה הצער, בשנת תש"ד (1944) נלקחו רבים מהם (כמו יושבי מחנה ויטל) למחנות השמדה, כשהנאצים משקרים וטוענים שלנתינים הזרים שלום.

בין הנספים הללו היו כמה מבני משפחתה של רחה שטרנבוך שגרו באנטוורפן. אביה, שיכול היה להינצל בזכות קשריה של שטרנבוך, בחר להישאר עם בני קהילתו, באומרו שרב לא עוזב את קהילתו בעת כזאת, אבל אחיה ניצלו בכל זאת.

התעודות הדרום אמריקאיות היו יעילות במיוחד עבור יהודי הונגריה, שנכבשה סמוך לתום המלחמה. עשרות אלפי יהודים הונגריים ניצלו תודות לתעודות אלה, שכובדו על-ידי הנאצים סמוך לתום המלחמה. בנוסף למשלוח תעודות זהות נהג הרב אייז לשלוח מצרכי מזון עבור יושבי המחנות. חלקם היו מצרכים יקרי ערך שתמורתם ניתן היה להשיג כמויות גדולות של קמח או תפוחי אדמה.

שושנה גולדפינגר, נכדתו, מספרת: "הוא היה ממש חריף בדעותיו ובהתבטאויותיו נגד הציונות, והשתייך לזרם היותר שמרני של אגודת ישראל. אבל בשנות המלחמה הוא שיתף פעולה עם כולם, ומהמכתבים נראה שהיו יחסים חמים בינו לבין כמה מהפעילים הציוניים". הוא שיתף פעולה בין היתר עם נציג הרוויזיוניסטים הציוניים, כמו למשל יוסף קלרמן בקושטא, הסוכנות היהודית ונציגה ליכטהיים, נציגי הקונגרס הציוני העולמי כמו זילברשטיין וגופים ציונים נוספים.

בתקופה מסוימת ביקשו נציגי התנועות הציוניות להעביר כספים דרך ר' חיים ישראל אייז אל הרבי מסאטמר, וממנו הלאה. נציגי התנועות הציוניות ביקשו מר' חיים אייז שיארגן חוזה בינם לבין הרבי מסאטמר על העברת הכספים, ונענו: "עם הכספים לא תהיה שום בעיה, אבל להוציא מתחת ידי הסטמאר'ר חוזה חתום עם ציונים... אין סיכוי".

ר' חיים ישראל אייז, שנפטר לפני סוף המלחמה, המשיך בפעולות ההצלה עד לפטירתו, ממיטת חוליו בבית החולים.