חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 88ראשיהפצה

שישים וארבע שנים על הגבעה - בגליון השבוע

הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר הרא"ה, הוא ככל הנראה המחנך הוותיק ביותר המערכת החינוך בישראל. בקיץ ת"ש (1940) הוא הוזמן לסייע לרב נריה בישיבה החדשה שהקימו חניכי בני עקיבא, ומאז הוא שם. לפני שהגיע לבני עקיבא התחנך בישיבות המוסר מזרם נוברדוק,וישב כתלמיד לפני הרב קנייבסקי – ה'סטייפלער'. ובשנה הבאה, אם ירצה ה', הוא צפוי ללמד בישיבתו את הנין הבכור שלו.
15/04/04, 00:00
עתיה זר

"על עצמי אין לי הרבה מה לספר". כך פותח הרב צוקרמן את הראיון איתו, בחדרו בישיבת כפר הרא"ה.

הרב אברהם צוקרמן עומד בראש מרכז ישיבות בני עקיבא, וחבר הנהגת בני עקיבא מזה שישים שנה. בשנות השלושים התוודע הרב לרב משה צבי נריה, והם נקשרו בקשרי רעות עמוקים. מאז הם הלכו יחד. בשנת ת"ש הוקמה ישיבת כפר הרא"ה, שמתוכה יצאו ישיבות בני עקיבא רבות. מאז פטירתו של הרב נריה לפני שנים, מכהן הרב צוקרמן במקומו כראש הישיבה ומרכז ישיבות בנע עקיבא.

"אם את רוצה לשמוע על ענייני חינוך – זה משהו אחר. על כך יש לי הרבה מה לומר", מתרצה הרב צוקרמן ומספר על מה שהביא אותו עם הלום.

ישן וחדש בבית הספר הציוני

"נולדתי בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו, להורי בני העיירה זבדוב. באותה שנה הם היו פליטים במינסק, בתוככי רוסיה. כשנגמרה המלחמה חזרנו לעיירה שלנו, שם גדלתי מגיל שלוש ואילך. באותה תקופה חל בעיירה שלנו שינוי גם מבחינה חינוכית: לפני המלחמה הילדים למדו בחדר, ואגב, אצלנו בעיירה היה גם חדר מיוחד לבנות, אך כשהגעתי לגיל בית ספר כבר היה בית ספר מסודר.

"בית הספר הזה היה שייך לזרם הציוני בפולניה, והוא היה מיוחד במינו. היה בו הרבה מן החדש, אבל נשאר בו הטוב והיפה מן הישן. כל האווירה של בית הספר היתה ציונית. דיברו על ארץ ישראל, התרימו לקרן קיימת, שוחחו על ארץ ישראל. היינו יוצאים לחיק הטבע, ובטיולים האלה תמיד היו מדברים על ארץ ישראל, על בניין הארץ, וזה השפיע. ילדים קטנים שגדלים באווירה הזו מושפעים ממנה.

"במסגרת בית הספר היה גם רבי, כך קראנו לו, רבי מרדכי. הוא היה אברך מישיבת וולוז'ין. כשהישיבה נסגרה קבוצת אברכים גדולה באה לעיירה שלנו וישבה בה ולמדה. האברך הזה לימד אותנו במסגרת בית הספר תורה, נביא, גמרא, ובקיץ היה אוסף אותנו בשבתות ומלמד אותנו פרקי אבות. הוא בעצם חינך אותנו. כך למדנו בבית ספר שבו המורים לא היו דתיים, אבל את החינוך העיקרי קיבלנו מהרבי הזה.

"בזכותו גמרנו את כיתה ח' ונסענו לישיבה קטנה בעיירה אושמינה. שם הייתי שנה ועוד שנה, ואחר-כך עברתי לישיבה הגבוהה בפינסק. הישיבות הללו השתייכו לרשת ישיבות 'המוסר', הידועות בשם 'נוברדוק', או 'בית יוסף'. בראש הישיבה עמדו שני גדולי תורה וגדולים במוסר: הרב שמואל ויינטרוב, שהיה הרוח החיה בישיבה והנושא בעולה מבחינה כלכלית תקציבית, והרב ישראל יעקב קנייבסקי, ה'סטייפלר'. אצלו למדתי מגיל 14.

"בגיל עשרים חששתי שיגייסו אותי לצבא הפולני. אחת הדרכים להתחמק מהגיוס היתה לבקש סרטיפיקט – אישור כניסה לארץ ישראל, וזאת עשיתי. קיבלתי סרטיפיקט והגעתי לארץ, לישיבה של 'המוסר' שהיתה בבני ברק, שהסטייפלר עבר אליה ועמד בראשה. למדתי בישיבה הזו עד גיל 22, כי התחייבתי תמורת הסרטיפיקט ללמוד בישיבה שנתיים".

למען החיים הדתיים בקיבוץ

החינוך שקיבל הרב בבית הספר היה המשפיע העיקרי בדרכו בהמשך חייו. בבית ספר זה נרכשה אהבת ארץ ישראל שלו ואהבת הציונות, "אם כי ברוח דתית". עוד בפולניה היה קשור לתנועת השומר הדתי, שהפכה לימים לתנועת בני עקיבא. במהלך לימודיו בישיבה בבני ברק, ביקר הרב צוקרמן במפגן גדול של בני עקיבא בעיר. באותו מפגן פגש את הרב נריה, ומאז כאמור הם נקשרו בקשר עמוק.

כתוצאה מקשרים אלה התבקש הרב צוקרמן, עוד בהיותו תלמיד בישיבה, לרכז את סניף בני עקיבא בבני ברק. עם תום לימודיו בישיבה התבקש על ידי הרב עמיאל, רבה של תל אביב, לעבוד לישיבת 'היישוב החדש' שהקים בעיר זמן קצר קודם לכן:

"הרב עמיאל לקח עשרה בחורים צעירים שלמדו כבר שנים בישיבה, וביקש שנלמד ליד ישיבת היישוב החדש, שהיתה ישיבה לצעירים. הוא רצה שנלמד חלק מהזמן עם התלמידים, ונשפיע על הישיבה. הרב עמיאל קיווה שנשפיע על הישיבה גם מהרוח הציונית. בראש הישיבה עמדו הרב ראובן טרופ, בנו של ראש ישבת ראדין בפולניה, והרב יואל קלופט, שהיה המשגיח הרוחני.

"הציונות בישיבה לא הורגשה כפי שהרב מאיר חשב וקיווה שתהיה. לאחר שנת לימוד בישיבת היישוב החדש, והודות לקשרים שהיו לי בבני עקיבא נתבקשתי ועברתי לרכז את סניף בני עקיבא בחיפה". המושג 'קומונר' עוד לא הומצא אז, אך הרב צוקרמן תפקד למעשה כקומונר של סניפי בני עקיבא באזור חיפה: נווה שאנן, קרית מוצקין וקרית שמואל, וסניף חיפה המרכזי. לאחר שנת עבודה בסניף חיפה עבר הרב לעבוד במסגרת ההנהלה הארצית של בני עקיבא.

בסמינריון למדריכים שהתקיים במושב כפר הרא"ה השתתף שליח של הקיבוץ הדתי, דוב קנוהל. הוא היה חבר בקבוצת ששכנה בכפר פינס, שהקימה זמן קצר אחר-כך את קיבוץ כפר עציון. בשיחה בפני החברים הוא עורר שאלה: "עד עכשיו הציבור הדתי שעלה לארץ היה בוגר ישיבות, ליטאיות או חסידיות. למדו תורה, ספגו תורה, וכשהקימו קיבוץ או מושב הם הקימו על רקע החיים התורניים שהיו להם בישיבה בחוצה לארץ, כך שהם יכלו לתת וליצור אווירה דתית במושב או בקיבוץ.

"כיום, הנוער הדתי בארץ אמנם לומד בבית ספר דתי, אך רובו הגדול לא ממשיך לתיכון. מה נוער כזה יוכל לתת במסגרת שהוא יקים? אם הוא יקים קיבוץ, איזו אווירה דתית תהיה, אם הוא בעצמו חסר חינוך בסיסי עמוק בתחום החיים הדתיים?" דוב קנוהל סיים את דבריו באומרו שהוא סבור שצריכה להיות שאיפה ללכת לישיבות לפני שבאים לקיבוץ או למושב.

הגרעין הראשון

דברים אלה היוו בעצם תחילתו של מהפך. בעקבות השיחה של דוב קנוהל החלו בחורים לחשוב על הקמתה של ישיבה. נוצרו שלושה גרעינים בשלושה סניפים שונים, שהיה קשר ביניהם, והם החלו לפעול להקמת ישיבה. בני עקיבא כתנועת נוער לא היתה מוכנה להקים מוסד ישיבתי, כיוון שהדבר דרש הוצאות גדולות מדי.

"בני התורה בישיבות החברים בבני עקיבא לא היו מרובים. הרב נריה היה הרוח החיה בבני עקיבא, והוא היה תלמיד מרכז הרב. היו עוד בחורים בודדים, כמו צבי קפלן מירושלים, שסביבו התקבצו בחורים צעירים שהקימו אחר-כך את הישיבה. נרקם אותו חלום של הליכה לישיבה, והם חיפשו דרך איך הם, כקבוצה, יוכלו ללמוד כישיבה ולהתפתח ממנה.

"ואז הרב עמיאל הזמין את הרב נריה, וביקש ממנו להיכנס לישיבת היישוב החדש, לעבוד עם הנוער בישיבה ולהכניס לשם את הבחורים מבני עקיבא שרוצים להקים ישיבה. קבוצת הבחורים ביקרה בישיבה, ולא התרשמה שתוכל ליצור שם מסגרת מיוחדת של בני עקיבא. גם הרב נריה נפגש עם ראשי הישיבה ושאל בצורה ישירה אם הם יהיו מוכנים שהוא יפעל במסגרת הישיבה באווירה של בני עקיבא, והם אמרו שהם לא יתנו לו לעשות את זה. על כן הרעיון להצטרף לישיבת היישוב החדש ירד מן הפרק.

"ואז הבנים הללו עשו מעשה: הם נסעו בקיץ תרצ"ט לכפר הרא"ה והקימו מחנה עבודה. מחצית היום הם עבדו במשקים של חברי המושב, ומחצית היום הם ישבו ולמדו עם רבה של כפר הרא"ה, הרב ישראלי. השיעורים של הרב ישראלי מצאו חן בעיניהם מאוד, וגם השיחות שלו, כך שהם החליטו שהם באים לכפר הרא"ה ויהי מה.

"ואז הופעל לחץ על הרב נריה ועל ההנהלה הארצית של בני עקיבא בכלל, שהרב נריה יצא איתם להקים את הישיבה; וכך היה. ב-י' בחשוון ת"ש הוקמה הישיבה. באותו זמן עבדתי בהנהלה הארצית של בני עקיבא. בקיץ הצטרפה קבוצה די גדולה של תלמידים לגרעין הראשוני של הישיבה, אני נתבקשתי לתת שיעור לתלמידים שנתווספו, ומאז ועד היום הזה אני כאן בישיבה".

מה עלה בגורל המשפחה שנותרה בפולניה?

"אמא ואחות אחת נשארו שם בפולניה, ומה שקרה לכל היהדות גם קרה להם. אח אחד עלה לפני והקים כאן משפחה. עוד אחות גם זכתה לעלות, אך נפטרה בדמי ימיה".

נטועים בכפר הרא"ה

בראשית שנותיה של הישיבה הגיעו שתי עובדות למטבח, בוגרות 'בית צעירות מזרחי' בירושלים, תלמידותיה של נחמה ליבוביץ. נחמה ליבוביץ עודדה אותן לעבוד במקום שבו תוכלנה גם להרחיב את השכלתן התורנית, ופנתה לרב צוקרמן, שאותו הכירה קודם, בבקשה שילמד עם השתיים. עם אחת הבנות הללו בנה הרב צוקרמן את משפחתו הענפה.

למה דווקא כפר הרא"ה?

"התלמידים הושפעו משיחותיו של הרב ישראלי ומשיעוריו, והם רצו שהישיבה תקום כאן. בחמש השנים הראשונות הרב ישראלי היה מבחינה לימודית ראש הישיבה. הרב נריה היה ראש הישיבה דאג לכל התוכן הפנימי של הישיבה מבחינה חינוכית, והוא זה שדאג לתקציב של הישיבה, ובעצם הוא היה זה שנשא על כתפו את כל הישיבה, והרב ישראלי היה האישיות הלימודית, האדם שנתן את הכיוון לדרך הלימוד.

"משום כך בשנים הראשונות שלה הישיבה לא למדה את המסכתות שלומדים בדרך כלל בישיבות בגולה וגם בארץ, מסדר נזיקין או מסדר נשים. הרב ישראלי, כיוון שהתלמידים צריכים לצאת אחר-כך לחיים בארץ ישראל, אם במושב ואם בקיבוץ, רצה שהתלמידים ידעו את הדברים שזקוקים להם בחיים: אז למדנו בישיבה מסכת ביצה, שעוסקת בהלכות יום טוב, מסכת שבת, מסכת פסחים, מסכת ברכות; כל המסכתות הקשורות לחיי יום יום. למדנו גם משניות סדר זרעים, כדי להכיר את דיני החקלאות".

בעשר שנותיה הראשונות היתה הישיבה ללא תיכון, כמו כל ישיבה. בשבת היתה אווירה של שבת, עם שולחן שבת מרכזי של שירי שבת, ושיחות של בני עקיבא, כמו סניף בני עקיבא. הלימודים היו ללא בחינות בגרות ובחינות בגמרא. היו בחינות פנימיות, אבל לא בחינות של משרד החינוך.

השינוי חל בקום המדינה. ההורים התחילו ללחוץ שילמדו לימודים תיכוניים, ובבני עקיבא התקיימו דיונים אם להענות לדרישת ההורים. הוחלט להיענות לה, כיוון שהיה ברור שאם לא יוכנסו לימודים תיכוניים תלמידים רבים יפסיקו את לימודיהם בישיבה כעבור שנה או שנתיים, וילכו ללמוד בתיכון.

הדרישה הזו הציבה את הנהלת הישיבה בפני מצב שחייב אותה לשנות את צורת הלימוד, כיוון שהיו למשרד החינוך דרישות שהיו חייבים לעמוד בהם, כמו אופן לימוד התנ"ך, אופן הבחינות, וגם בגמרא היתה חובה ללמוד את המסכתות שלמדו בדרך כלל בתיכונים הדתיים בארץ, אותן המסכתות שלמדו קודם לכן בגולה.

ישיבה לזיכוי הרבים

מתי קמו ישיבות נוספות של בני עקיבא?

"בעולם הישיבות בדרך כלל לא מקובל שישיבה אחת הולכת ומייסדת ישיבה שנייה. כל ישיבה דואגת להתפתחותה ולקיומה. בישיבות נוברדוק הדבר היה שונה: שם דאגו לזיכוי הרבים. לכן תמיד היו לוקחים קבוצת תלמידים מישיבה אחת ומעבירים למקום אחר. כך מתחיל גרעין להתפתח, והופך להיות ישיבה. ישיבת נוברדוק הפכה לרשת שלמה בפולניה, שהתפתחה וגדלה והגיעה גם לארץ.

"ישיבת חברון לא הלכה להקים ישיבות אחרות. עץ חיים, שהיתה ישיבה ותיקה ותיקה בארץ, לא הלכה להקים ישיבות אחרות. כל ישיבה דאגה לעצמה. בישיבות בני עקיבא, אולי בגלל שהרב נריה חי בבני עקיבא ודאג להקים עוד סניף ועוד סניף, כשהישיבה התחילה להתפתח דאגו להקים עוד ישיבה ועוד ישיבה.

"מירושלים היתה באה כל שנה קבוצת תלמידים לכפר הרא"ה ללמוד בישיבה. אמר הרב נריה: אם לכפר הרא"ה באים עשרים תלמידים, הרי אם נקים ישיבה בירושלים יבואו חמישים! יבואו מאה! אז לקחנו קבוצת תלמידים ואת אחד הר"מים, הרב בינה, והבאנו אותם לירושלים, וכך נפתחה ישיבה בירושלים. לקחנו קבוצת תלמידים, הבאנו אותה למירון, וכך נפתחה ישיבה במירון. לקחנו קבוצת תלמידים, הבאנו אותה לנחלים, וכך נפתחה ישיבת נחלים.

"אותו הדבר בשדה יעקב, אותו הדבר בנתניה, הישיבות הוקמו על ידי כפר הרא"ה, ועל כן כפר הרא"ה רואה עצמה כאם הישיבות, כי היא במו ידיה פיתחה אותן. ודאי שלא בשנה אחת, אלא תמיד כשראינו שיש קבוצה גדולה של תלמידים חדשים שבאים לישיבה מאזור מסויים, במודע לקחנו אותם ודאגנו להקים ישיבה באותו אזור.

"כך קרה שהדרך שהיתה שהתחלנו בבני עקיבא, להקים עוד ועוד סניפים, היתה השאיפה בישיבה, להשתדל להקים עוד ישיבות. ברוך ה' זכינו, איך לומר, שמרכז ישיבות בני עקיבא שהוקם אחר-כך פתח רשת עניפה של ישיבות, ואחר-כך גם של אולפנות".

אחד הר"מים בישיבה, פרופסור יצחק גילת, שהיה גם גיסו של הרב נריה, יצא בהשפעת הישיבה עם קבוצת בנות לכפר פינס, להקים אולפנה נסיונית. בתחילה הניסיון לא עלה יפה, כיוון שהיה זה לא רגיל באותה תקופה להוציא בנות מהבית לפנימייה, אך כעבור מספר שנים, בעקבות לחץ מצד בנות רבות, נעשה ניסיון נוסף להקים מסגרת לימודית מיוחדת כמקבילה לישיבות, ואז קמה האולפנה הראשונה בכפר פינס.

אחריה קמה אולפנת 'אמנה' בכפר סבא, אולפנת 'סגולה' בצפון, "וכך, במקביל להתפתחותן של הישיבות, התפתחו האולפנות. הבנות בבני עקיבא, אם לומר כך, קינאו בבנים. הן אמרו – ובצדק – שלבנים יש מסגרת חינוכית מיוחדת, ישיבה, ולמה שלא תהיה מסגרת מיוחדת לבנות? וכך קמו האולפנות".

בזכות כיבוש הארץ

היה לרב קשר עם ישיבת מרכז הרב?

"באופן פרטי היה לרב נריה קשר הדוק עם ישיבת מרכז הרב. בשנותיה הראשונות של המדינה היינו חוגגים כאן את יום העצמאות לא באותה צורה שהיו חוגגים במרכז הרב, אבל במתכונת דומה: הוא היה מוקדש אצלנו ליום עיון בהלכות מדינה. הבאנו פעם את הרב צבי יהודה לישיבה ביום העצמאות, והוא נתן שיחה לתלמידים על ממלכתיות דתית; אבל ההשפעה היתה בעיקר דרך הרב נריה, שהיה תלמיד מרכז הרב והיה קשור לרב צבי יהודה מאז בואו לארץ.
אני באתי ארצה מעולם ישיבות אחר, שאינו באווירה של מרכז הרב. הקשר שלי עם מרכז הרב ועם הרב צבי יהודה היה רק בעקיפין".

בקשר לבני עקיבא, מה ההבדל העיקרי בין בני עקיבא בראשיתה לבני עקיבא של ימינו?

"בכלל, יש שינוי גדול מאוד בהלך המחשבה של כולם מלפני שקמה המדינה ולאחר הקמתה. לפני קום המדינה האווירה ביישוב כולו היתה ערכית. לא חיפשו את החיים הקלים, חיים של הנאה, אלא חיפשו חיים יצירתיים. היתה אווירה חלוצית. אנשים הלכו למקומות נידחים בארץ כדי לכבוש את הארץ וליישב אותה, כך שהאווירה היתה של בניין, של יצירה.

"מאז קום המדינה חלה, קשה לומר איך, רדיפה אחרי הנאה מהמדינה, רדיפה אחרי חיפוש חיים נוחים וטובים. הצד הערכי ירד בהרבה. בני עקיבא בשנים ההן היתה מסגרת ערכית חינוכית. היום בני עקיבא אמנם עושה הכל כדי לחנך לערכים, כי גם היום השאיפה היא להדריך ולכוון את הנוער להתנדבות ולערכים, אבל האווירה ביישוב משפיעה".

בדברו על תפקידה של תנועת בני עקיבא היום, מדגיש הרב צוקרמן שוב ושוב את עניין השליחות: "קודם כל, התפקיד של בני עקיבא הוא לחנך את הנוער במסגרת ציבורית, שיהיה קשור עם הציבור, שלא יחשוב רק על עצמו אלא יחשוב על הציבור, על הכלל. וכשהוא מתבגר אחר-כך, שכל החיים שהוא בונה יהיו במטרה להשפיע, לשנות.

"תפקידה של בני עקיבא להקים מסגרות יישוביות בחבלי הארץ חדשים, אבל יחד עם זה, אנחנו צריכים לא לשכוח את המסגרות הפנימיות: אנחנו צריכים לשוב ולייהד את הגליל ואת הנגב. אסור להזניח את הגליל ואת הנגב, כי לצערנו אחרים לא עושים שם מספיק.

"אמרתי את זה כבר כמה וכמה פעמים: אם יש ציונות, זה בציבור הדתי ובציבור החרדי. לאומיות יש גם בציבור החילוני. בשביל מי שחושב רק על מדינה, בשביל שמעון פרס למשל, יכול להיות שחבל דן, שפת הים, הוא גם כן מדינה. ליכטנשטיין היא מדינה, מונקו היא מדינה. ישנן מדינות קטנטנות, אז מי שמחפש מדינה מסתפק בזה. אבל מי שמחפש ציונות ושואף לציון, ציון כוללת את הכל. אין שטח פנוי.

"בשביל הציבור הדתי, וגם הציבור החרדי – שאמנם איננו הולך כמונו למקומות אבל אוהב את ארץ ישראל, נכון שבשבילו לא המדינה היא העיקר אלא ארץ ישראל השלמה. אמנם לצערנו יש ביהדות החרדית זרמים קטנים שלא מוכנים אפילו להקים מסגרת מדינית בארץ ישראל, אבל אנחנו בשבילנו ארץ ישראל כולה, ואנחנו צריכים לדאוג להיות שם. במיוחד במקומות שאחרים רוצים שאנחנו לא נהיה שם, ולכן יחד עם הדאגה לארץ ישראל בשלמותה צריכה להיות אצלנו דאגה לייהוד הגליל וליישוב הנגב.

ההשפעה העיקרית היא המחנך והבית

לאור הנסיון של הרב, מהם הדברים שהכי משפיעים על החינוך של הילדים והנוער?

"קודם כל הדוגמה האישית של המחנך. ילד נמצא בישיבה ארבע שנים. לפעמים הוא תחנך אצל ר"מ אחד אפילו שלוש שנים. הוא רואה אותו, את חייו, את אהבת הארץ שלו, את אהבת העם, את אהבת התורה, זה מחנך אותו. מהדוגמה האישית של המחנך בעצם מושפע החניך בעיקר. יש גם עוד דברים אחרים. כל מחנך שביתו פתוח יותר לתלמידים, שלבו פתוח יותר לתלמידים, מוכן לשוחח עם תלמיד על כל נושא שהתלמיד בא לשוחח איתו, מסביר לו פנים ומקרב אותו, וזה משפיע על חינוכו. נכון שעצם האווירה של חיי תורה בישיבה היא עצמה גם משפיעה, אבל ההשפעה העיקרית היא של המחנך, שאליו הוא מתקשר ובו הוא דבק.

"'עשה לך רב' זה כלל גדול בעבודה חינוכית, ו'קנה לך חבר' זה גם כלל גדול בעבודה חינוכית. יש הבדל בין 'עשה לך רב' ובין 'קנה לך חבר', כי את הרב האדם צריך לבחור, ולא תמיד מסוגל תלמיד להתקשר עם רב פלוני. לפעמים הוא לומד בכיתה אצל רב אחד, וקשור במהותו עם רב אחר. 'קנה לך חבר' זה גם דבר חשוב, שאדם לא צריך להיות בודד, שנמצא במסגרת חברתית אבל חי לו את חייו האישיים, אלא צריך לדאוג להיות קשור בחברה. הקשר עם החברה הוא על-ידי חבר, כי באופן טבעי מי שיש לו נטייה חברתית קונה לו חבר, ומי שאין לו נטייה חברתית לפעמים נשאר בצד. העבודה החינוכית נעשית על-ידי שני הדברים, 'עשה לך רב וקנה לך חבר'".

על מנת לתת בידי הנוער כלים להתמודדות עם התופעות הקשות שברחוב ובכלי התקשורת, נהוג בישיבת כפר הרא"ה, ובישיבות ואולפנות רבות, לצאת לסמינריון של סוף שבוע. הסמינריון הוא אחת הדרכים שבאמצעותן מבקשים מוסדות החינוך לתת חיזוק משמעותי כנגד התופעות השליליות שהנוער חשוף להן, כמו סמים. שם הם נפגשים עם מרצים טובים, מקבלים שיחות חיזוק, צופים בסרטי הסברה ומקדישים שעות רבות לשאלות ותשובות על כל נושא שהם מבקשים.

"גם ההורים חייבים להיות שותפים לעבודה החינוכית", מוסיף הרב צוקרמן. "לצערנו, לא תמיד ההורים מוכשרים לכך. אני אומר לצערנו, כי ישנם ילדים שבאים מבתים שהאווירה החינוכית שלהם רדודה ביותר, ואנחנו צריכים לפעמים לחנך אותו נגד האווירה החינוכית שיש בבית".

חבלי גאולה

"המצב היום קשה. לא הייתי אומר שצריך להיות כך, אבל עובדה היא שהתפתחות של עם ישראל באה בדרך זו: שדווקא על-ידי סבל ועינויים העם מתלכד. אברהם בא לארץ, יצחק ישב בארץ, יעקב היה בארץ, אבל כעם לא התפתחנו בארץ, אלא יצאנו למצרים, ושם היינו צריכים לבנות את החיים שלנו. בראשית התקופה, כאשר ראשי השבטים עוד היו בחיים, אין ספק שהם היו אלה שהשפיעו על האווירה הכללית של הציבור היהודי במצרים. אבל הם נפטרו, ואז התחילה ההשפעה המצרית, ואז התחיל גם הדיכוי. ומתוך הדיכוי צמח העם.

"זה דבר מפתיע. הצמיחה שלנו לא היתה כצמיחתו של כל עם, אלא דווקא מתוך הסבל, מתוך שעבוד מצרים, משם צמחה האומה הישראלית. גם הלידה של העם לא היתה טבעית. שרה לא היתה מסוגלת ללדת, היא ילדה בדרך נסית. רבקה לא היתה מסוגלת ללדת, וגם היא ילדה בדרך נסית. גם מי שהיתה האישה העיקרית של יעקב, רחל, גם היא לא היתה מסוגלת ללדת. הקב"ה דאג באופו מיוחד שהן יילדו. אנחנו רואים שכבר מההתחלה, לא הלידה של הזרע ולא הלידה של העם היו טבעיות, ודווקא אותם הדברים הקשים, הם שהולידו ופיתחו את העם. כך גם בימינו, כל מי שחשב שארץ ישראל תוגש לנו על מגש של כסף אינו אלא טועה".


בנים ובני בנים

"לנו יש שני בנים ושלוש בנות. אחד מבני ברוך ה' זכה לשנים עשר שבטי ישראל והאחרים זכו לפחות שמונה שמונה לכל אחד ואחד, דבר שאני לא זכיתי. יש לנו היום ברוך ה' ציבור גדול של נכדים ונינים". משפחת צוקרמן הענפה פרושה מקרית שמונה בצפון ועד שליו, בגוש קטיף שבדרום.

בלהה, הבכורה, נשואה לרב מוטי גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה. הם מתגוררים במבשרת ויש להם שמונה ילדים, כולם נשואים.

הבת השניה, טובה, נשואה לאריה ריזל, מרצה לחינוך באוניברסיטת בר אילן. הם מתגוררים בגבעת שמואל.

הבן דוד נשוי לצביה, גר בבית אל, ומשמש כמנהל התיכון בישיבת 'בני בנימין' במקום. להם שמונה ילדים, מתוכם שלושה נשואים.

הבן הרב מאיר צוקרמן, נשוי לשרה ומתגורר בכפר הרא"ה, ולהם שנים-עשר ילדים, שלושה מתוכם נשואים.

האחרונה, שרה, נשואה לרב חנוך הכהן, ממנהלי ישיבת 'בני צבי' בבית אל, ולהם שמונה ילדים, מתוכם אחד נשוי.

נדמה כי הדבר שבו גאים הרב צוקרמן ואשתו יותר מכל, הוא בכך שבכור הנינים יגיע אי"ה בשנה הבאה ללמוד בישיבת כפר הרא"ה.