בשבע 89: הערבים אותם ערבים, אבל אריק לא אותו אריק

כשיעקב לניאדו, היה מושל רפיח הוא הניח את אבן הפינה לעיר ימית. אחר כך הוא ראה את אריאל שרון מחריב אותה. בעזרת היכרותו העמוקה עם המנטליות הערבית, שהחלה בטבח תרפ"ט ונמשכה במלחמת תש"ח ובמשימת ריגול בסוריה, הוא שלט ברפיח ובעזה כשלרשותו פחות מפלוגת חיילים. "נסיגה חד צדדית תביא להסלמה בטרור", הוא קובע. "אם נותנים לערבים אצבע הם רוצים את כל היד". ועל מפקדו לשעבר שרון הוא אומר: הגיל המתקדם שלו גורם לו חוסר ביטחון. האיש מתחיל להתחרפן.

עפרה לקס , א' באייר תשס"ד

מאורעות תרפ"ט בחברון חיים בראשו של יעקב לניאדו כאילו היו לפני ימים אחדים. לניאדו אמנם לא חווה אותם על בשרו, אך סיפורם של הוריו הטביע את חותמו על מסלול חייו. הוא מספר: "הפרעות התחילו ביום שישי אחרי הצהרים. אחרי כמה שעות ניגשו אל הורי שכניהם היהודים והזמינו אותם להסתתר בביתו של אחד מן הערבים. הורי החלו ללכת, ואז פתאום אמי אמרה לאבי: 'דוד, איפה התינוק?' היו להם אז שני ילדים, והסתבר שהם שכחו את התינוק בן החודש במיטתו. כל אחד חשב שהשני לקח אותו.

"הם נפרדו מהקבוצה וחזרו לקחת את אחי. בינתיים חבריהם נעלמו, והם לא ידעו לאן ללכת. הורי הגיעו ליד בית הכנסת 'אברהם אבינו', שם היתה מערה עם דלת ברזל. אבא פתח את הדלת, והם ירדו למטה והסתתרו שם כל הלילה. במהלך הפרעות הגיעו ערבים לחפש אחריהם. אחד מהם אמר: 'יש שם יהודים למטה'. חברו אמר לו: 'בוא נסגור אותם במערה, נשדוד, ואחר-כך נטפל בהם'. בבוקר באו השוטרים הבריטיים וחילצו את הורי. הם אמרו שהם לא יפרשו את חסותם על אבי, אמי התעלפה, וזה שכנע אותם להביא את כל המשפחה לתחנת המשטרה".

לניאדו ו-13 אחיו גדלו על הסיפור הזה, ואביו אף החליט להמחיש את אכזריותם של הפורעים במראה עיניים. בשנת 39', עשר שנים אחרי הטבח, כשלניאדו היה בן שמונה בלבד, לקח האב את ילדיו למה שהיה בעבר הלא רחוק ישיבת 'חברון', והראה להם את הגמרות המוכתמות בדם הקדושים. "אני למדתי בישיבות", אומר לניאדו, "אבל אמרתי: אותי על הגמרא לא ישחטו, אני אצא ואלחם".

המסר של פרעות תרפ"ט, כפי שהבין אותו לניאדו הילד, בתוספת השפה הערבית שהיתה שגורה בפיו, גרמו לו ליטול חלק בפרקי התקומה של המדינה הזאת, מלחימה במלחמת העצמאות, דרך שירות במשטרה ובמוסד ועד להיותו מושל רפיח, ואפילו לתקופה קצרה ראש עיריית עזה.

לניאדו, שעבד שנים ארוכות עם ערבים, טוען שהבעיה הערבית אינה קיימת כלל, "קיימת רק בעיה יהודית, והיא חוסר הכרת המנטליות הערבית". לדבריו, החשיבה הישראלית, שמכניסה את הערבים למסגרות החשיבה המערביות, היא אם כל רע.

יהודי בכל מקום

יעקב לניאדו מזוקן, חבוש בקסקט, מדבר ערבית עם מבטא סורי כבד. שפתו ציורית ומחייה את ההתרחשויות, וקולו משתנה לפי הדוברים בסיפוריו. אנחנו יושבים בבית קפה ירושלמי ששולחנותיו פזורים על המדרכה. מדי פעם עוצרים לידינו מכרים של לניאדו, והוא מחליף איתם מילה או שתיים. למרות שהוא גר היום בכפר אדומים, ניכר שירושלים היתה ועודנה המגרש הביתי שלו.

לניאדו נולד בשנת 31' בירושלים. אמו היתה ילידת העיר, ואביו, חכם דוד, היה בן למשפחת רבנים מחאלב שבסוריה ודמות רבנית ידועה בירושלים. לניאדו למד בישיבת פורת יוסף והיה חבר בפלג הדתי של תנועת בית"ר.

לקראת מלחמת העצמאות הצטרפו לניאדו וחבריו להגנה, והוא השתתף בשיירת נבי דניאל המפורסמת, שעליה הוטל להביא נשק ותגבורת לגוש עציון הנצור. לניאדו, כמו חברים אחרים, ידע שהמשימה קשה ומסוכנת. "בליל שבת, ה-27 במרץ 48', ביקשתי מהמ"פ, אברשה טמיר, להיפרד מההורים שלי. כמעט אחת בלילה, ואני מגיע להורים שלי. אני מעיר אותם, והם שואלים 'מה, באת הביתה?' אז אני עונה 'לא, באתי רק להגיד שלום'.

"אכלתי קצת מהחמין, ואז אמרתי לאבא: 'אני הולך. המקום מאוד מסוכן, אני לא יודע אם אחזור. אם אני לא אחזור אל תצטערו עלי הרבה, תתנחמו באחים הקטנים שלי'. אבי לא ניסה למנוע בעדי, ורק אמר לי 'בני, לך וה' יהיה איתך, ותחזור, אתה חייב לחזור. אבל שני דברים אני מבקש ממך', עיניו זלגו דמעות. 'בכל מקום שלא תהיה, אל תשכח שאתה יהודי, ודבר שני: סגולה להינצלות. אם תרגיש את עצמך במצב מסוכן תגיד קריאת שמע ווידוי, ואם לא תינצל תלך זך וישר ונקי לבוראך וה' איתך'".

לניאדו מעיד כי שערותיו סומרות כשהוא נזכר במעמד. העצות שהוזכרו בו היו מעשיות מאוד עבורו: "בימים שאחר-כך, במהלך הלחימה בגוש עציון, מצאתי את עצמי אומר הרבה פעמים 'שמע ישראל'".

רגע לפני טבח השבויים

שיירת נבי דניאל הגיעה בשלום לגוש עציון, אולם יישובי הגוש נפלו בזה אחר זה מול נשקם הכבד של חיילי הלגיון הערבי. ממגיני כפר עציון, היישוב שבו היה לניאדו, כמעט ולא נותר איש בחיים. "היינו שם כמה ימים. בערב בא חבר שלי ואמר 'מעבירים את הפצועים למשואות יצחק, בוא ניסע איתם'. אמרתי לו 'עזוב, ניהרג פה או במשואות, זה כבר אותו דבר'. כולם הלכו, ולא רציתי להישאר לבד, אז קמתי והלכתי אחריהם, ובזכות הקימה הזאת אני יושב כאן ומספר לך מה היה".

ביום שישי של אותו השבוע הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל. שש שעות אחר-כך, בלי לדעת שהם נלחמים עתה בשמה של מדינה רשמית, הגיעו אחרוני השבויים של הלגיון אל רחבת המשטרה בחברון. לניאדו מספר שהיו שם 600 איש: גברים, נשים ופצועים רוכזו בחצר, בהם עובדי תחנת הכוח של נהריים, שבויי הרובע היהודי ולוחמי גוש עציון.

"ישבנו שם, ופתאום קם השייח' ג'ועברי, שהיה אז ראש העירייה, ונשא נאום בערבית, שפה שאני מבין היטב, ומסביבנו התגודד האספסוף של חברון עם נשק. ג'ועברי אמר בין היתר כך: 'אל תדברו שהולכים להחזיר את הפצועים והילדים לירושלים. מי שבטנו לא מרוטשת עם עפר בבטנו הוא לא פצוע. אלה האנשים שרצחו את הנשים שלנו בדיר יאסין, אלה האנשים שרצחו את הגברים והילדים שלנו בדיר יאסין'. האספסוף התחיל להתלהם, ואני ידעתי מה הולך להיות ואמרתי לעצמי: 'כאן הולך להיות טבח, הולכים לגמור אותנו'".

לניאדו לא האמין שנס תרפ"ט יחזור שנית במשפחתו, וניסה להתחמק לאט לאט לאורווה של המשטרה, שם תכנן להסתתר עד יעבור זעם, עד שלפתע שמע את קולו של חיכמת בק, הקפטן שהיה אחראי על השבויים מטעם הלגיון הירדני. בק הודיע לאספסוף כי איש לא יכול לגעת לרעה בשבויים, ואף סילק את כל המתגודדים מן המקום ואיים על מי שיתקרב בירי.

השבויים, ובהם לניאדו ניצלו. הקבוצה ישבה בחברון שלושה שבועות, ואז הועברה לאום ג'מאל שבירדן, מחנה שבויים שהיה במדבר (קר מאוד ביום, חם מאוד בלילה) בגבול עיראק-ירדן, למשך כמעט שנה.

מעבר לשורות האויב

כששב לניאדו מן השבי הוא התגייס לצבא קבע ושירת בחיל הים. לאחר מכן השתחרר, התגייס למשטרה ומאוחר יותר נמנה עם מקימי משמר הגבול. בשנת 63' הושאל לניאדו למוסד, ובמסגרת זו הוא נהג לנסוע ברכבת שנעה ברחבי סוריה והגיעה עד לגבול התורכי. לניאדו חקר אנשי ביטחון סוריים שפגש באקראי ברכבת כמשיח לפי תומו, וגם חיפש סוכנים פוטנציאליים שהמוסד יוכל לגייס לשירות המדינה.

במהלך השנה הזאת התוודע לניאדו לתדמית הנחותה שיש לערביי ארץ ישראל בעיני ערביי מדינות הסביבה: "בהתחלה הכיסוי שלי היה של פלשתיני, כי הייתי יליד הארץ, אבל אף אחד לא רצה לדבר איתי. חזרתי למוסד ואמרתי: 'הכיסוי הפלשתיני יורד מהפרק, גם ככה מזהים אותי כערבי סורי'. רק אז העניינים התחילו לעבוד".

לניאדו חי כערבי, ואשתו חביבה ושני ילדיו חיו באנקרה כיהודים. "לא היינו הולכים ביחד ברחוב, וכשהייתי מגיע לביקור, או שהם היו הולכים קדימה או שאני". הילדים, בני 5 ו-7, היו משוכנעים שאביהם עובד ב'סולל בונה', וביקשו ממנו להניף דגל ישראל גדול מעל המבנה שיסיים לבנות בתורכיה, "כדי שיידעו שישראל בנתה את זה".

לא פחדת?

"פחדתי", משיב לניאדו בחיוך. אבל מה שהטריד אותו באמת היה נושא אחר: "זה חרג קצת מהבקשה של אבא שלי לחיות כיהודי".

לניאדו היה חייב להעמיד פנים שהוא מוסלמי, וכשנאלץ לעבוד בחג הפסח הוא לא יכול היה לאכול מצות, אוכל של יהודים: "חייתי על חסה ואשכוליות. אבל ברכבת כל אחד מן הערבים מזמין את השני לאכול מן המאכלים שהביא מהבית. בפסח אמרתי להם: 'אתמול אכלתי אצל התורכים האלה וקלקלתי את הקיבה שלי, אני לא יכול לאכול'. השכן שלי לקרון אמר לי: 'טוב, קציצות וקובה אתה לא יכול לאכול, אבל קח כעכים, אמא שלי אפתה את זה'. לקחתי את הכעך, ריסקתי אותו ביד, עשיתי את עצמי לועס והעפתי את הפירורים דרך החלון".

במסגרת תפקידו, ואולי לא רק, נהג לניאדו לעשן כמו קטר: "רק בשבת לא הייתי נוגע בסיגריות. שבת אחת הייתי עם איזה אובייקט שהיה קצין מודיעין בצבא היוגוסלבי, והוא אמר לי 'וואג'י', כך קראו לי, 'למה אתה לא מעשן?' אמרתי לו שאני מעשן רק סוג מסוים של סיגריות, אחרת אני משתעל. הוא שאל אותי איזה סוג אני מעשן, ואמרתי לו. פתאום אני רואה אותו מוציא לי את הסיגריה הזאת בדיוק. הנחתי אותה ככה בפה בלי להדליק אותה. נתתי לו שהוא ידליק לי אותה, ולא נשפתי לריאות".

בעיצומו של הסיפור מגיעים 'בני דודים' ומתיישבים בשולחן הסמוך. לניאדו משתתק, ולאחר רגעים ארוכים אומר: "שנשנה מקום, או..." ושוב שותק. אנחנו מחליפים שולחן ומתרצים זאת בעשן הסיגריות המחניק שמנשב מן השולחן.

בתום שנת שירות אחת במוסד החליט לניאדו שהיה לו די, בגלל המשפחה ואורח החיים הקשה. "למרות שלא נשרפתי", הוא אומר בלא מעט גאווה. לאחר שנה הוא נסע לשליחות של שלוש שנים באריתריאה, שם היה אחראי על אימון הקומנדו האתיופי, ולאחר מכן חזר להיות ראש מדור מבצעים במטה הארצי במשטרה.

מכל מקום ומכל תפקיד נושא לניאדו סיפורים, האחד מרתק מן השני. אין זה מפליא, אם כן, שהוא היה אחד ממספרי הסיפורים ב'פרלמנט הירושלמי' ששודר ברשת א' בימי שישי. אנשי ה'פרלמנט' הביאו את ניחוחות העיר אל המאזינים, תיבלו בגוזמאות במינון המדויק ועטפו הכל באריזת המבטא והאינטונציה הנכונים.

מוסרים ובוכים

אפשר היה לראיין את לניאדו לקראת יום ירושלים, ואולי לכבוד יום העצמאות; אך פגישתנו נערכה דווקא מפני שבימים אלה מלאו 22 שנה לעקירת ימית.

בשנת 74' מונה לניאדו למושל רפיח. משפחתו התגוררה ביישוב שדות, וימית היתה גם היא בתחום שיפוטו: "אני הנחתי את אבן הפינה לימית", הוא אומר, "ואולי בגלל זה היה פונתה". את המשפט האחרון הוא אולי אומר בצחוק, אבל כשימית נעקרה, לניאדו כבר לא היה מושל של המקום ולא היה בו הכוח להגיע ולהיפרד: "זה היה איום ונורא. הגעתי עד אל-עריש, וממנה נפרדתי, אבל לא יכולתי להגיע לימית, לראות את המראות האלה. לא היה לי לב".

בתום שנה כמושל רפיח עבר לניאדו להיות חבר במפקדה הישראלית-מצרית המשותפת לביצוע הסכם ההפרדה, והיה מעורב בהעברת שדות הנפט באבו רודס וראס סודר למצרים: "כמה שנים קודם לכן הייתי מפקד יחידת מרשל של המשטרה, ואמרתי 'לעולם לא יחזירו את שדות הנפט של ראס סודר'. אנחנו הפקנו את כל תצרוכת הדלק של מדינת ישראל מהשדות האלה, ואפילו מכרנו קצת. ה' אמר לא רק שיחזירו את זה אלא, אדון לניאדו, שאתה במו ידיך תחזיר את זה.

"כשהייתי במפקדה המשותפת שאל אותי הקצין המצרי: 'אני לא מבין אותך. איך אתה, קולונל בצבא הישראלי, מתנגד למה שהמדינה שלך עושה אבל מבצע את ההוראות?' אמרתי לו: 'זה התפקיד שלי כקצין. אני לא מסכים אבל אני מבצע'". על ההסכם של בגין אומר לניאדו: "הוא עשה טעות פטאלית, אבל שילם עליה מחיר אישי כבד".

בטרם התמנה לניאדו למושל הוא התראיין אצל משה דיין, אז שר הביטחון. דיין אמר לו: "אם צריך לחיות עם ערבים – חיים איתם, אם צריך להילחם בהם – נלחמים, ואם צריך להרוג אותם – הורגים" זה היה הקו המנחה של לניאדו ביחס לערבים שעליהם שלט. הוא כיבד אותם, אבל גם שלט בהם. הוא ניצל את הרצון שלהם לקבלת רשיונות עסק והשיג מידע פנימי, ומעל לכל דיבר בשפתם המילולית והמנטלית.

כשהיית ברפיח, היתה שאיפה לאומית לתושבים?

"אני חילקתי את האוכלוסיה לשלושה סוגים: מיעוט, שלא חשוב מה תעשה הם ישנאו אותך כי אתה יהודי, מיעוט קיצוני אחר, שיסכים לשתף איתך פעולה מתוך אינטרסנטיות, ולא משנה מה תעשה, והרוב דומם. הם לא דיברו על מדינה ולא על שום דבר, הם אמרו שלא היתה להם מדינה ולא תהיה להם מדינה, לא האמינו בזה".

ברפיח של לניאדו ישבו בסביבות 80 אלף איש. מתוכם 12 אלף בדואים, תושבי 'רפח סיני', רפיח המצרית, ועשרת אלפים תושבים פלוס 60 אלף פליטים, תושבי 'רפח פלשתין', רפיח שבידינו היום.
כשנחתמו ההסכמים עם מצרים, סאדאת התעקש מצד אחד לא לגעת ברפיח ה'פלשתינית' ומצד שני לא לוותר על אף שעל של רפיח המצרית.

לניאדו צוחק ."סאדאת לא רצה את הפלשתינים בכלל, הם שונאים אותם שנאת מוות".

מושל רפיח וראש העיר עזה

עזה ובנותיה נחשבו במשך שנים למייצרות כאבי ראש סדרתיים עבור מערכת הביטחון. לניאדו מעיד כי הוא דווקא לא נזקק לכוחות רבים כדי להשתלט על המקום: "כדי להשליט שם סדר היה צריך ב'מסחרה', פחות מפלוגה. במקומות אחרים היה צריך המושל להפעיל יותר כוח. אצלי זה היה שונה, ואני תולה את זה בהיכרות שלי איתם ובזה שאני דובר את השפה שלהם".

ניסיונו המוצלח של לניאדו עם הערבים מביא אותו למסקנה חד-משמעית באשר לתפקוד של הנהגת המדינה: "לדעתי, המנהיגות שלנו לוקה באי-הכרת המנטליות הערבית. אין אף ערבי שיסכים לקיום שלנו פה. זה לא קיים. כשהייתי מושל רפיח הייתי בקשרים טובים עם חלק מהערבים. יום אחד קראתי לאחד השייחים, ואמרתי לו: 'אני רוצה לשאול אותך שאלה, ואני רוצה שתענה מה שאתה מרגיש באמת, ולא מה שאתה רוצה שאני אשמע'.

"הוא אמר 'אבו דאוד, אתה דורש ממני דבר בלתי אפשרי, אבל אני אנסה'. אמרתי לו: 'אני יושב פה על הכיסא של המושל ואתה יושב מולי. מה היה אם המצב היה הפוך?' אז הוא אמר: 'אתה לא היית זוכה לשבת כאן לידי. המנטליות שלי לא היתה מאפשרת לי לתת לאדם נמוך, פשוט, לפתוח את הפה בפני ולדבר. לא הייתי נותן לך'".

בשנת 91' נשלח לניאדו להיות ראש עיריית עזה למשך שלושה חודשים: "לעיר עזה היו בעיות חמורות מאוד של תקציב. כל תחילת חודש היו חסרים לה חצי מיליון שקלים לתשלום משכורת לעובדים. כשבאתי לשם, אמר לי המושל: 'תשמע, לניאדו, היום זה לא אותם ערבים כמו שהיו בזמנך, עכשיו זה ערבים אחרים, הכל השתנה'".

מושל האזור אמר ללניאדו שהערבים יותר דמוקרטיים, ושיתייחס אליהם בהתאם. לניאדו לא ממש האמין בזה, אבל החליט לציית. הוא אסף את ראשי המחלקות של העירייה כדי להבין מאיפה נובעת הבעיה:

"כינסתי את כולם, ושאלתי מה הגורם לבעיות התקציב, אבל אין פוצה פה ומצפצף. אז אמרתי: או. קיי. את הדמוקרטיה אני משאיר במחסום ארז, עכשיו אני אעבוד בשיטות הישנות שלי. עברתי אחד אחד, תפסתי ראש מחלקה, אמרתי לו: 'אצלך יש ברדק'. הוא אמר לי: 'מה אצלי? אצלי הכל בסדר, אצל ההוא יש בלאגן' וסיפר לי מה הבעיה. הבאתי למושל ממצאים שהוא הזדעזע מהם.

"למשל, לפי החוק המצרי ששלט שם, מי שמגיע לגיל 55 צריך לצאת לפנסיה. לקחתי את הרשימה, ואני רואה תאריך לידה של עובדים 1900. קראתי לראש המחלקה אמרתי לו: 'מה זה יליד 1900? הוא בן 91, מה הוא עושה פה ברשימה?' אמר לי ראש המחלקה: 'הוא מציל על שפת הים'. אמרתי לו: 'אביך ואבי אמך מצילים על שפת הים'".

במקרה אחר גילה לניאדו ש-25 מעובדי העירייה יושבים בכלא ומקבלים משכורת. לניאדו טוען שהוא גילה יותר מדי מחדלים שהיו באחריות המושל, ולכן לא האריכו את כהונתו. בכל אופן, כשהוא הגיע למושל עם ממצאיו התפלא המושל מאוד איך הצליח ראש העירייה הטרי להשיג אותם. לניאדו השיב לו: "אני פשוט לא דמוקרטי".

אריק של פעם

במהלך השנים עבד לניאדו מול שרון, כשראש הממשלה של היום היה אלוף פיקוד דרום. זיכרונותיו של לניאדו מן האיש, כצפוי, שונים בתכלית מן הדרך שבה הוא מתנהל היום: "היתה לנו בעיה, שצריך להרוס בתים במחנה הפליטים כדי להרחיב את מעברי ביטחון. שרון אמר שלא מספיק שרוחב של רחוב הוא 12 מ', אלא צריך להיות 24 מ'. יום אחד היתה ישיבה אצלי בנפה. מישהו ניסה להגן על הערבים, ואמר: 'אבל אריק, יש גם ערבים טובים'. אריק אמר (ולניאדו מחקה אותו): 'כן, נכון, בואו איתי'. הוא הוציא אותנו החוצה והביא אותנו אל בית הקברות שהיה בסמוך, ואמר: 'כאן שוכבים הערבים הכי טובים'".

לניאדו טוען ששרון "התחיל להתחרפן", ותולה זאת בגילו המופלג, שלטענתו גורם לשרון חוסר ביטחון. לניאדו גורס שאין פרטנר לשלום, ולדעתו לעולם לא ייכון שלום עם הערבים, משום שהם אינם מסכימים לשהותנו פה. התכנית של שרון ודאי שאינה מהווה פתרון: "לדעתי, נסיגה חד-צדדית בלי הסכם תביא לידי הסלמה בטרור, כי אם נותנים להם אצבע הם רוצים את כל היד".

כיום מתגורר לניאדו עם אשתו בכפר אדומים. חמשת ילדיו פזורים, פחות או יותר, ביישובים שבסביבה, והוא פנסיונר של המשטרה בדרגת ניצב משנה. לניאדו מנסה, בימים אלה, להתחיל ולכתוב ספר שיגולל את קורות חייו. "אני חושב שמפה לא יזרקו אותנו", הוא אומר על כפר אדומים ועל יישובי הארץ בכלל. "לדעתי, אין לאן ללכת. הכל זה חאכי פאדי, מילים שדופות".

לדעתו, הרווח וההצלה יעמדו ליהודים לא ממשלתם אלא ממקום אחר: "אני מאמין שהערבים הם אלה שלא יתנו לתכניות האלה להתממש. תמיד הם אלה שמהווים את המכשול. ב-47' הציעו להם את תכנית החלוקה והם סירבו, ולדעתי גם הפעם הם אלה שימנעו את זה".

ofralax@walla.co.il

אדמות ימית היהודיות

כמושל רפיח לשעבר יודע יעקב לניאדו לספר על יהודי בשם איברהים פרקוח, שרכש עשרות אלפי דונמים של אדמות פיתחת רפיח. פרקוח ביצע את הרכישה ככל הנראה בעקבות ביקורו של הרצל באזור. הרצל האמין שמדינת היהודים העתידית צריכה לכלול את אזור אל עריש. השלטון התורכי חרג אז ממנהגו וניאות להוציא לפרקוח 'קושאן', כתב מכירה על רכישתו (התורכים לא הוציאו בדרך כלל שטר כזה עבור מי שרכש אדמות דרומה מרפיח).

בשנת 27', כמה שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליט פרקוח לממש את רכישתו, אולם נתקל בהתנגדותם של בני שבט רימלת, שישבו במקום ונמצאים שם עד היום. בני השבט הזמינו את פרקוח לחאפלה, ואמרו כי העניינים יוסדרו שם. פרקוח סיפר על כך לידידו, המושל הבריטי של האזור והלה אמר לו: "אל תלך, הם רמאים". פרקוח לא שעה לדברי המושל, וטען שאיש לא ינצח אותו. המושל השאיל לו בלית ברירה את אחת מסוסותיו. כששבה הסוסה לבדה, כעבור כמה שעות, הבין המושל מה עלה בגורל היהודי העקשן.

לאחר מעשה הסתבר כי הבדואים קמו על פרקוח להורגו במהלך החאפלה, אך לא יכלו לו. אישה אחת שהיתה במעמד נתנה להם סכינים, וכך הצליחו לבסוף לשחוט אותו. לפרקוח היתה ככל הנראה בת יחידה שהתגוררה בעזה, והיא עזבה ב-48' עם תושבי העיר ללבנון.

כך קרה שאדמותיו של פרקוח נמצאות כיום בידי המצרים, ואין להן דורש.