חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 92ראשיהפצה

כל יום שחרור ירושלים - בגליון השבוע

בעמותת 'עטרת כהנים', הקרב על שחרור ירושלים עוד לא נגמר. לאחרונה חנכה העמותה שני אתרי התיישבות חדשים – שכונת התימנים בכפר סילוואן וקדמת ציון באבו-דיס. קשיים פיזיים ושכנים עוינים לא מרתיעים את משתכני 43 המתחמים של העמותה, ועוד הרבה משפחות מחכות בתור להצטרף. מתי דן, הרוח החיה שמאחורי המפעל, חושף כמה משיטות הפעולה של העמותה. והוא מאמין שהעובדות שנקבעות בשטח הן שיכריעו את הקרב על ירושלים.
13/05/04, 00:00
חגית רוטנברג

סוד ההצלחה של עמותת 'עטרת כהנים', קרי – מתי דן, הוא הסודיות. כמה שפחות לדבר ולחשוף וכמה שיותר לעשות בשטח. זה מיתרגם בסופו של תהליך לעוד דונם, עוד בית ועוד שכונה יהודית במזרח ירושלים. למרות מעטה הסודיות הכבד האופף את פעילותה של 'עטרת כהנים', יצאו לאור בשבועות האחרונים שניים מהפרויקטים הגדולים ביותר שהרימה העמותה לאחר שנות הכנה ארוכות: אכלוס השכונות היהודיות 'כפר התימנים' בסילואן ו'קדמת ציון' באבו דיס.

'עטרת כהנים' פועלת כבר כ-25 שנה כעמותה המרכזית לגאולת קרקעות במזרח ירושלים וחיזוק היישוב היהודי בעיר העתיקה ובשכונות הערביות שמחוצה לה. רכישת הקרקעות ובניית השכונות, או לחילופין רכישת הבתים עצמם מדי התושבים הערביים, הן תהליכים הכרוכים, לדברי הנוגעים בדבר, בסבלנות רבה, ובעיקר – בהשגחה עליונה צמודה.

מתי דן, שבהגדרתו הפורמלית הוא יו"ר העמותה ובפי עוזריו הוא "האדם שכל מה שזז בירושלים – זז בגללו", לא אוהב תקשורת, ועל אחת כמה וכמה לספר על פועלו. אבל רק כדי להמחיש איך מצליחים לגאול בית נוסף ברובע המוסלמי ולהחזירו לידיים יהודיות, הוא ניאות לספר את הסיפור על 'בית הצלם': "לפני 12 שנים הבאנו את מיכאל דקל, שהיה אז סגן שר הביטחון, לסיור בשטח. הזמנו צלם ממשרד סמוך לכותל, ולאחר שסיים את הצילומים, הלך לדרכו. בתום הסיור לחצה עלינו המזכירה של דקל שנביא לה את התמונות.

"יצאנו לחפש את הצלם, והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. במשרד הוא לא היה, וכשצלצלנו לביתו הקו היה תפוס כל הזמן. יום אחד ניסינו לצלצל אליו שוב, וענה אדם במבטא ערבי. הבנו שזה לא הצלם, אך כיוון שכבר דיברנו, שאלנו אותו: 'אתה רוצה למכור לנו את הבית שלך בעיר העתיקה?' והוא הסכים. הבית שלו היה מדהים – 15 חדרים וחלון הצופה לרצפת הר הבית. הסיבה היחידה שהגענו אליו היתה טעות במספר – הספרות במספר הטלפון של הצלם ושל אותו ערבי היו זהות פרט לספרה אחת, וכשניסינו לחייג לצלם הגענו בטעות לאותו ערבי. בעיני זו ממש השגחה אלוקית, איך בזכות טעות במספר זכינו לבית סמוך למקום המקדש".

'בית הצלם' מצטרף ל-42 מתחמים נוספים ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי שמיושבים כיום על ידי יהודים: שבעה בתי כנסת, הישיבה והמכינה 'עטרת כהנים', הישיבות 'שובו בנים', 'חזון יחזקאל', 'נתיבות ישראל' ו'אדרת אליהו', שתלמידיהן באים מהמגזר הדתי והחרדי. בנוסף קיימים בתי מגורים בהן מתגוררות 60 משפחות, ומאות ילדיהן הלומדים בגנים הסמוכים.

הפרויקט הבא בתוך החומות הוא הרחבת מתחם שער הפרחים בשיעור שעתיד להכפיל את מספר המשפחות היהודיות, ולראשונה יהיה זה פרויקט המתוכנן באופן ממלכתי, על-ידי משרד השיכון. בעיר העתיקה קיים בניין מרכזי נוסף של העמותה – 'בית ויטנברג', שכמעט ושימש כאוריינט האוס של ערפאת. אחד מעשרת דייריו, שבדרך כלל לא נמצא בבית, הוא ראש הממשלה אריאל שרון, שרכש את הבית בימיו הטובים כשר הבינוי והשיכון.

גאולה בדם התושבים

המשפחות שכן מתגוררות במקום במשך שנים, שורדות את השגרה היומיומית בתנאים קשים: מים וחשמל שמתנתקים מדי פעם, תלות בליווי ביטחוני צמוד בכל כניסה או יציאה מהבית וילדים שאין להם מרחב או גינה קטנה לשחק בה. השכנות הצמודה לתושבים הערבים גם היא אינה סמל מובהק לאיכות חיים, ובכל זאת, אומר מתי, הביקוש גובר על ההיצע בכל המקומות שמתפנים אצלנו.

הוא מדבר במילים חמות על המשפחות: "איכות החיים שלהן אינה במובן גשמי, אלא רוחני. כל אחד מהם מגשים את חזון שיבת ציון. הם שיא הגבורה של הדור הזה. אני קורא לתופעה הזו 'לוחמה בשטח בנוי'". התושבים היהודיים שילמו מחיר יקר על מסירות הנפש שלהם לגור בעומק השטח המוסלמי: שלושה בחורים נרצחו במרוצת השנים בדקירות סכין ברובע המוסלמי: אלחנן אתאלי, חיים קרמן וגבריאל הירשברג הי"ד.

המפעל כולו התחיל מכנס קטן של כמה בוגרי ישיבות, לפני 25 שנה. "בעיר העתיקה היה אולם בית כנסת שהערבים שימרו אותו לאורך תקופת הכיבוש הירדני. אומרים שזה היה חלק מהסכם הנישואין של הערבי בעל הבית, שהיה נשוי ליהודיה. המקום השתמר עם כל הציוד ואלפי ספרי קודש, מאחורי קיר גבס שבנה אותו ערבי.

"לאחר מלחמת ששת הימים גילו קציני מודיעין את המקום, והוא זוהה כישיבת 'תורת חיים'. למקום חזר מניין קבוע ביוזמת מרדכי קופ. לאחר עשור, התעוררנו כמה בני ישיבות לנושא המקדש, וחיפשנו מקום לערוך בו כנס. בהשראת הרב נריה זצ"ל בחרנו ב'תורת חיים'. במהלך הכנס קם אחד ממתפללי המניין, עו"ד שבתאי זכריה, ואמר: 'אני מתפעל מההתעוררות שלכם למקדש, אבל מה עם ירושלים?' אז הבנתי שבדרך למקדש צריך לעבור עוד כמה תחנות, שנראה לי שנצטרך להמתין בהן עוד זמן רב, ולהעלות בהן נוסעים ונושאים".

מתי יצא לדרך ארוכה, ובאותו המרץ בו התחיל הוא ממשיך עד היום. לאחר השנה הראשונה של המגעים, הצליחה העמותה, שנקראה אז 'תורת כהנים', לשכנע את ראשי עדת המוגרבים להשכיר להם את 'בית המוגרבים', שעמד נטוש במשך 11 שנה. נשיא העדה הסכים, לאחר שאמרו לו כי במקום תוקם ישיבה לכהנים, בגלל הסמיכות למקום המקדש.

"הוא אהב את הרעיון שאנו כהנים מובטלים, וכיוון שאין לנו אפשרות לעבוד בעבודה האמיתית שלנו, לפחות נעסוק בענייני מקדש". בחנוכה תשל"ט חזרה ההתיישבות היהודית הראשונה לרובע המוסלמי, בבית המוגרבים. לאחר מכן הגיע זמן הגאולה של ישיבת 'חיי עולם', שמשמשת כיום כישיבת 'שובו בנים' לחסידי ברסלב. מתי מספר שלאחר שאיתרו את המקום, הותר להם לשפצו בתנאי שהערבי בעל הבית יאשר זאת. ושוב, בדרך נס, הם הגיעו לאותו ערבי, ומתי מספר שהוא התקשה האמין למשמע אוזניו כשיום אחד אמר אותו ערבי: "זה בית יהודי. תנו לי פיצויים ואני יוצא מפה".

"התקשרתי למגייס הכספים שלנו בארה"ב, הרב דולגין, ואמרתי לו: יש פה ערבי שרוצה למכור לנו בית, תשיג מהר מישהו שיקנה". הרב דולגין אמר שנדמה לו שיש אחד שיסכים לעזור. אותו יהודי הגיע לארץ במקרה באותו יום, ערב ט' באב. הלכנו לעו"ד, והוא שילם תמורת הבית. הקונה היה ד"ר ארוין מוסקוביץ, שעשה רבות למען גאולת ירושלים". כך נרכש בית אחר בית, ולפני עשר שנים החליט מתי להרחיב את הפעילות גם מעבר לחומות העיר העתיקה. 'עטרת כהנים' שלחה זרועות אל עיר דוד, בית אורות ושמעון הצדיק. כל מקום פועל היום כעמותה עצמאית, אך מתי דן הוא עדיין העורק הראשי, שדרכו עוברות כל היוזמות. שכונות נוספות באחריות 'עטרת כהנים' הן אבו טור, מעלה זיתים (ראס אל עמוד) וכאמור – כפר התימנים וקדמת ציון.

התשובה היחידה: עובדות בשטח

המצע הרעיוני של 'עטרת כהנים' עומד איתן על גבי עובדות היסטוריות שאינן שנויות במחלוקת: "בתחילת המאה היה רוב יהודי בעיר העתיקה – כ-20,000 יהודים, שהתגוררו ברובם באזור שנקרא היום הרובע המוסלמי, בגלל הקרבה להר הבית. כיום גרים בעיר בעתיקה רק 3,500 יהודים, כעשירית מכלל התושבים. השאיפה שלנו היא להחזיר את המצב למה שהיה בעבר, ויש מקום לחשבון נפש לאומי לגבי סדרי העדיפויות בעיר העתיקה. מ'רוב יהודי' הפכנו ל'רובע יהודי', נכנסה לנו ע' הרע באמצע. אנחנו רוצים לחזור הביתה, והבית שלנו הוא אותם בתים הסמוכים למקום המקדש, שם גרו יהודים כל השנים. המקום הזה הוא לב האומה, ואנחנו חייבים להיות בו".

נקודה עקרונית נוספת, המתבטאת בעיקר בנוכחות היהודית בשכונות מחוץ לחומות, היא השמירה על אחדות ירושלים, שעדיין איננה עובדה מובנת מאליה בקרב כמה ממנהיגינו הפוליטיים: "שכונת קדמת ציון באבו דיס ניצבת בטווח ראיה מהפרלמנט הפלשתיני. השכונה הזאת תמנע מכל הביילינים והערפאתים למיניהם להפוך את אבו דיס למיני-עזה. העולם כולו רוצה לחלק את ירושלים, כולל ארה"ב. הם לא מכירים אפילו בעובדה שרמות שייכת לנו. הבטן הרכה של מזרח ירושלים היא העיר העתיקה, הר הזיתים ומזרחה. התיישבות יהודית במקומות אלו היא מגן אנושי משמעותי הרבה יותר מכל חומה או גדר.

"מול כל האמירות הגדולות משמאל ומימין – רק נוכחות פיזית שלנו במקום תקבע עובדות בשטח. המלחמה בירושלים היא על כל סנטימטר, ובאווירה של היום, של התנתקות ופשרות, החלום הציוני מתחיל להתפורר. צריך להגיד לעם לעצור, להתעורר ולזכור מהם השורשים שלנו".

מלבד המערכה מבית, משרתת ההתיישבות היהודית גם את המאבק מחוץ – נגד הפלשתינים: "הערבים מבינים בדיוק כמונו שהעובדות בשטח יקבעו מציאות. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה של בנייה ערבית בלתי חוקית בעיר העתיקה וסביבותיה, בשיעור מבהיל שמזכיר את המערב הפרוע. שלחנו לעיריית ירושלים 450 תלונות על בנייה בלתי חוקית, ואף אחת לא טופלה. העירייה אמרה שאין לה משאבים לעמוד בכך.

"התגובה מעט אבסורדית, לאור העובדה שכשיהודי סוגר מרפסת כולם נעמדים על הרגליים האחוריות. נתון מדאיג נוסף הוא השקעות של העולם הערבי בירושלים, בסך 760 מיליון דולר, שמוכתרות בסיסמה המוכרת לנו בוורסיה קצת אחרת: 'לחזק שורשים ערביים כדי לחלק את ירושלים'.
ערפאת עצמו משלם יותר לערבים שמוכנים למכור לנו את הבית, וזה מקשה מאוד על הרכישות".

עם זאת, אומרים בעמותה, על ירושלים יש קונצנזוס בעם, וגם בחלונות הגבוהים יותר, גם אם סמוי במקצת. "אנחנו מקבלים גיבוי שלא מפורסם בעיתונים. גם אלה שמדברים בתקשורת אחרת, פותחים לנו דלתות כשמדובר בבניין ירושלים".

השמאלנים עומדים על הרגליים האחוריות

"עטרת כהנים" מיישרת קו עם החוק בכל פעולותיה. אין צעד שהם עושים ללא אישורים חוקיים, החל בקנייה וכלה בבנייה. זה לא סותר את העובדה שאבי, עורך דין צעיר ונמרץ והיועץ המשפטי של 'עטרת כהנים', עמוס לעייפה בעבודה על תיקים שמתמשכים לעתים 14 שנה. ההליכים המשפטיים סוחטים כסף רב מקופת העמותה, שתקציבה זעום בלאו הכי.

אבי מסביר ש"גם אם בצד שלנו הכל חוקי, תמיד יש רמאים וזיופים בצד השני. רק כדי לשבר את האוזן עם אלו ספסרים אנחנו מתעסקים, אתן דוגמה ממקרה שקרה לנו באחרונה עם ערבי שמכר לנו בית בסילואן. הרכישה נעשתה לפני 4 שנים, ובמהלך השנה האחרונה הוא מכר את אותו בית למשפחה ערבית אחרת שגרה בבניין. כשנכנסנו לבית, הם צעקו שהוא שלהם והציגו את מסמכי הקנייה.

"כשהגענו לבית המשפט, כיוון שידעו שמשפטית כל הקודם בקנייה זוכה, הם טוו מסכת שקרים וטענו שיש בידם הסכם ראשוני שנחתם לפנינו, אך הם לא מוצאים אותו כעת. הם התכוונו לשמוע את הטענות שלנו, ואז לזייף מסמך בהתאם לתאריך שנאמר. ידוע לנו על היסטוריה ארוכה של זיוף מסמכים ברשות הפלשתינית, שתומכת בכל המהלכים המשפטיים נגדנו. המשפטים הללו נמשכים שנים רבות, אך בסופו של דבר מסתיימים בניצחון שלנו בדרך כלל".

'עטרת כהנים' פועלת בשני מישורי רכישה: האחד, תיווך בין הערבי למשקיעים אידיאולוגיים, יהודים עשירים שמשקיעים כסף בקניית הבית; והשני, רכישת זכויות 'דייר מוגן' מהערבי בעל הבית, ושימוש בזכויות אלו על מנת להשכיר את הדירות ליהודים. במקרים אלו נסובות התביעות המשפטיות על פינוי התושבים הערבים האחרים מהבניין.

לפני כ-7 שנים עלתה 'עטרת כהנים' לכותרות בבניית שכונת 'מעלה זיתים' – ראס אל עמוד. מתי דן עמד מול כל העולם, וניצח. השכונה, שאת בנייתה מימן ארוין מוסקוביץ, ניצבה בלב האזור הרגיש ביותר, אותו ייעדו הפלשתינים לשמש כעיר הבירה שלהם. בעיני העולם לא היה ספק ששטח זה יהיה שייך לפלשתינים, והאווירה סביב השכונה התחממה עוד יותר לאור העובדה שהסכמי אוסלו היו בשיא פריחתם המדינית, ופשרות בירושלים הפכו למושג רלוונטי.

שרת החוץ האמריקנית דאז, מדליין אולברייט, הגיעה לפגישה עם ראש הממשלה נתניהו, שהזמין את מתי דן לבירור. מתי לא מספר איך עבר העניין לבסוף, אך כרגיל אצלו, העובדות מדברות בעד עצמן: לפני שנה אוכלס שלב א' ב-37 משפחות, מתוך 50 יחידות הדיור הקיימות, ושלב ב' מאושר כעת לבנייה. ב'עטרת כהנים' אומרים שמול מפת הדרכים של ארה"ב להם יש את מפת הדרכים של ה', ועם ישראל עוד יודה בנכונותה.

"רוב המהומות סביב הבנייה שלנו נעשות על-ידי קומץ של שמאלנים קיצוניים. עם הערבים בסך הכל אפשר להסתדר, כי הם מעריכים את האמונה ואת הכוח שלנו. גם בהפגנת 'שלום עכשיו' שהיתה בשבוע שעבר בקדמת ציון, הם הזמינו למעלה מעשרה כלי תקשורת, כך שבאופן יחסי היתה מצלמה על כל מפגין".

מבצע צבאי בירושלים

ניסן תשס"ד. באישון לילה נכנסים בזה אחר זה בחורים אל בתי כפר התימנים במרכזו של כפר סילואן. הם סוחבים מקררים, שולחנות, כיסאות, חוטי חשמל וכל מה שצריכה משפחה שנכנסת לגור בבית חדש. תוך זמן קצר הכל עומד במקומו, ושני הבתים, שאחד מהם נושא את שמו של יהונתן פולארד, מוכנים לקלוט את המשפחות.

השוטרים מונעים בכוח מהתושבים הערביים לפגוע בשכניהם החדשים. חלקם עומדים בהלם שעה ארוכה, לא מבינים מה קורה כאן. חלקם צועקים לשוטרים: "הם נכנסים לבית שלנו! לא תגרשו אותי מפה עם כל המשפחה שלי, אנחנו גרים כאן שנים!" כנראה שבשיעורי ההיסטוריה בבית הספר בסילואן דילגו על כמה דורות ועובדות.

לפני למעלה מ-120 שנה, בעליית יהודי תימן ארצה, התיישבו חלק מהם במקום הזה, שהיה שומם לחלוטין פרט לשכונה שהקימו. שנים של חיי קהילה יהודיים במקום נגדעו כאשר גורשו היהודים מהכפר, אך במשרדי 'עטרת כהנים' ניצב תיק עב כרס המכיל את כל המסמכים וחליפות המכתבים מאז, המוכיחים שכל הגורמים הממשלתיים התחייבו לפני קום המדינה שהשטח הזה צריך לחזור לבעליו היהודיים, החל מהשלטון הבריטי וכלה ברב קוק זצ"ל.

רק מאה שנים לאחר מכן החלה ההבטחה להתממש: ב'עטרת כהנים' איתרו חלק מתושבי 'כפר התימנים' שגרים היום במקומות שונים בארץ. 14 שנים של מחקר, משא ומתן ובירוקרטיה, הסתיימו בכניסה המרגשת הזו, שהיא בבחינת שיבה הביתה. "זה לא סתם עוד בית, וזה לא ימין קיצוני", אומר נצר וינטר, עוזרו של מתי דן. "הכניסה לשכונות האלו, שהיו יהודיות ללא ספק, היא סימן קריאה לציבור בישראל. דווקא בימים אלו צריך לרענן לאנשים את הזיכרון, להדגיש שההיסטוריה לא נשכחת וכל דיבור על מסירת בתי יהודים לערבים הוא בושה. בידינו הכוח לבנות ולחדש, ולא להתקפל".

מתניה ומיכל נבון נכנסו לדירתם החדשה בקדמת ציון, שממנה נשקף אליהם ההרודיון מחלון אחד והר הבית מהחלון השני. "כל מי שמגיע לכאן, אומר מה שאנחנו הרגשנו כשראינו את הר הבית מהזווית הזו: רק מכאן אפשר ממש לראות את הפסוק 'בין כתפיו שכן' – הר הבית נראה שוכן בדיוק בין שני הרים".

בני הזוג הצעירים בחרו לגור בקדמת ציון כי "חיפשנו מקום בירושלים, וגם רצינו להוציא לפועל את האידיאלים שהאמנו בהם. הציעו לנו את השכונה הזו, והחלטנו ללכת על זה. כדי להגיע הביתה אנחנו משאירים את הרכב בשער האשפות, וממשיכים ברכב ממוגן ירי. מעבר לזה יש פה חיי שגרה, אנשים לומדים ועובדים. חיי החברה שלנו עשירים מאוד – את סעודות השבת אנחנו אוכלים יחד, מזמינים אורחים ומקיימים פעילויות שונות".

מתניה מספר על ליל הכניסה לשכונה: "הודיעו לנו שביום ראשון בלילה נכנסים, ונתנו לנו מפה כדי שנדע את המיקום. הגענו בלילה למעלה זיתים, והיתה שם אווירה של מבצע צבאי. הגיעו הרבה בחורים מגבעות השומרון שעזרו בגידור ואבטחת השכונה. המשפחות הגיעו ברכבים ממוגני ירי. הכל היה מאוד מרגש, היתה תחושה של חלוציות, כולם נרתמים למען המטרה, וכל אחד תורם את חלקו: אחד סידר את התריסים, השני התקין תאורה והשלישי – מנעולים. ההרגשה היתה מרוממת".

את המזוזה קבע שלמה גוטפריד, חסיד בויאן, נצר למשפחה חרדית משכונת 'בית ישראל', שאורח חייו החרדי לא הפריע לו לרכוש את הבית בקדמת ציון מכספו, ולבנות עוד עשרה מקוואות ברחבי יהודה ושומרון. אחד הבתים בקדמת ציון קרוי על שם שרה בלאושטיין הי"ד, שנרצחה בפיגוע ירי סמוך לאפרת והיתה פעילה למען יש"ע בארה"ב. בטקס הכניסה לשכונה נכחו בני משפחתה, ודיברו על ההתיישבות כתשובה לטרור כשדמעות בעיניהם.

בקדמת ציון גרים כעת רק זוגות צעירים, כיוון שהמשטרה העדיפה בשלב ראשוני שלא יהיו ילדים במקום. קדמת ציון מתוכננת להיות שכונה של 300 יחידות דיור, והיא שקטה יחסית, בגלל חומת עוטף ירושלים העוברת בסמוך. רשימת ההמתנה הולכת ומתארכת.

ל"ג בעומר באבו דיס

מתי דן מספר על קשר מיוחד בין ל"ג בעומר, שצוין השבוע, לבין החזרה לקדמת ציון: "הסופר אליעזר שמאלי תיעד את סיפורם של היהודים שניסו להקים שכונה באבו דיס בתחילת המאה. הם עלו למקום בדיוק בל"ג בעומר. בדיוק כשהבעירו את המדורות התנפל עליהם המון ערבי, והם ברחו משם בבושת פנים. כל השנים הם חיכו שהחלום יתגשם והשכונה תיבנה. כשקראתי את הסיפור הזה התרגשתי מאוד, ו-14 שנה אני שואל את עצמי: 'מתי יתגשם הסיפור שוב, ונוכל לעשות שם מדורה בל"ג בעומר?' חיכינו כל השנים הללו, והשנה זה קרה – יהודים הדליקו מדורה בשכונה היהודית באבו דיס".

איך מצליחים לפתח את ההתיישבות היהודית למרות האווירה העוינת והקשיים הנערמים מכל כיוון?

"כל הזמן יש נסים, השגחה מיוחדת על ירושלים. רואים פה את יד ה' בצורה גלויה, גם בתהליכים הקטנים, שלב אחרי שלב. הכל בתהליכים של שנים, אין פטנטים. צריך הרבה עבודה, סיעתא דשמיא ולא להתייאש. אנחנו הולכים הרבה 'על עיוור', ורואים את ההשגחה האלוקית בסמטאות".

לדעתך, יש מודעות מספקת בציבור לחשיבותה של ירושלים?

"הקב"ה הבטיח לנו את ירושלים, הקצב תלוי במעשים שלנו. אם היתה תמיכה גדולה יותר היינו יכולים לפעול יותר. לכפר התימנים וקדמת ציון יש רשימות המתנה לכל חדר שמתפנה. בעזרת תמיכה כספית, היינו יכולים להכפיל ולשלש את מספר המשפחות, ולשנות את פני ירושלים. הייתי מצפה שיקומו חוגים בכל קהילה, שתהיה להם תכנית עבודה להיות שותפים בבנין ירושלים. שכל אחד ישאל את עצמו – מה עשיתי היום למען ירושלים?

"יום ירושלים זה לא רק בשביל לערוך סעודת הודיה. לדורנו יש אחריות לממש את ניצחון מלחמת ששת הימים, ולבסס את ההתיישבות בירושלים. הסעודים והאירופים משקיעים מיליונים במזרח ירושלים כדי לעצור אותנו, ואנחנו עומדים מולם לבד. אפשר לגאול את ירושלים, בידינו הדבר". מתי מספר איך לפני הכניסה לכפר התימנים היו מריבות של ממש איזה משפחה תזכה להיכנס. כל משפחה הגיעה עם ספרי היוחסין שלה כדי להוכיח את זכותה: "ירושלים לא תיבנה אלא אם ישתוקקו אליה ישראל בתכלית הכוסף. כשרואים את המשפחות האלה, שמוכנות לגור בכל תנאי, זה מחזק אותנו. לדור הזה יש כוחות לחונן את עפרה של ירושלים".