בשבע 93: האגודה נגד החייל

כאילו המציאות במחסומי צה"ל אינה מסוכנת ומתסכלת דיה, מגיעות לשטח נשות ארגון השמאל הקיצוני 'מחסום וואטש' ומפריעות לחיילים למלא את תפקידם. מנהיגות הארגון, שאינו מקבל גברים לשורותיו, מחזיקות בעמדות פמיניסטיות קיצוניות שמאחוריהן מסתתרת אידיאולוגיה מרקסיסטית. קציני צה"ל בכירים מקבלים אותן לפגישות, האגודה לזכויות האזרח העניקה להן פרס, אבל הניסיון מעסקת ג'יבריל ומהנסיגה מלבנון מוכיח עד כמה התבוסתנות הפמיניסטית היא אפקטיבית ומסוכנת. פעילות 'נשים בירוק' ערות לסכנה, ומתגייסות להגן על החיילים מפני המתקפה המוראלית של נשות השמאל.

גיל רונן , כ"ט באייר תשס"ד

'מחסום watch' הוא, לכאורה, עוד ארגון זכויות אדם, כמו 'בצלם', המתעד התנהגות לא-נחמדה של חיילי צה"ל כלפי ערבים לא-חמושים ומדווח עליה למפקדיהם, לעיתונות, לפוליטיקאים ולמדינות אחרות בעולם. ההתמחות של 'מחסום וואטש', כפי שניתן ללמוד משמו, היא מחסומי צה"ל ביש"ע: הארגון מונה, לטענת הדוברת שלו, יותר מ-300 מתנדבות, אשר מתפרשות מדי יום, במשמרת בוקר ומשמרת אחר-צהריים, בכ-13 מחסומי צה"ל ביהודה ושומרון. כל מתנדבת עובדת משמרת אחת לשבוע.

הנשים עומדות בסמוך לחיילים, או במרחק שהחיילים קובעים עבורן, עם פנקסים ומצלמות, ומתעדות את המתרחש במחסומים. הארגון פועל במתכונת כמו-צבאית: באתר האינטרנט שלו יש מפה של מחסומי יו"ש, המציינת באלו מחסומים יש נוכחות של 'מחסום וואטש'. באזור שכם וטול כרם: מחסומי בית פוריק, חווארה, ג'בארה ודיר שראף; באזור רמאללה וירושלים: מחסומי דיר בלוט, קלנדיה, א-רם, אבו-דיס, סוואחרה, בית לחם, המנהרות, אל-חאדר ועציון; באחרונה הוסיף הארגון עוד שני מחסומים ברצועת עזה לתחום פעילותו.

סבתא, אבל לא שלי

הארגון מקבל לשורותיו נשים בלבד, ושורותיו הולכות וגדלות. המתנדבות פועלות בדרך כלל בחוליות של שתיים עד חמש נשים, רובן לא צעירות. כל מתנדבת וסגנון הפעולה שלה: יש מתנדבות שקטות יותר ויש דעתניות יותר. יש המנצלות את שהותן במחסום בשביל להרביץ בחיילים את משנתן הפוליטית, ויש המסתפקות בתיעוד שקט-יחסית של המתרחש.

כאשר נדמה להן שנעשה עוול לערבים במקום, נשות 'מחסום וואטש' מתערבות. הן מגישות תלונות על התנהגות שלא נראית להן, ומרבות להתקשר למפקדות התיאום והקישור הצה"ליות ולקצינים בכירים בזמן אמיתי. בסוף המשמרת כותבת אחת מהן סיכום, והדו"חות היומיים מוצגים באתר האינטרנט של הארגון, בעברית ובאנגלית, בעיקר לשימושם של ארגונים אנטי-ישראליים שונים ועיתונאים.

הן שולחות עדכונים קבועים לחברי הכנסת ופוליטיקאים אחרים, ומספרות על עוולות הכיבוש הישראלי לכל מי שמוכן לשמוע, בראיונות לעיתונות המקומית והזרה ובסיבובי הרצאות בחו"ל שעורכות מנהיגות הארגון.

מדוע אין בארגון גברים?

עדי דגן, הדוברת, אומרת שממילא מרבית הפעילים ב'ארגוני השלום' השונים הם נשים. ב'מחסום וואטש' החליטו מראש לוותר על הגברים, כי נוכחותן של נשים במחסום היא "מאיימת פחות", לדברי דגן. "החיכוך של גברים עם החיילים היה יכול ליצור הרבה לחץ – גם לחיילים וגם לפלשתינים". ויש גם שאלה של הזדהות, היא מסבירה. לגבר שהיה בצבא ומשרת במילואים יותר קשה 'לתפוס מרחק' בסיטואציה כזו.

חיילים או ילדים?!

הדו"חות באתר האינטרנט של 'מחסום וואטש' מתארים שגרה מוזרה, לפעמים מרגיזה, של נשים שמתייחסות לחיילי המחסום כאל תינוקות וחושבות שתפקידן לחנך ולמתן אותם:

קלנדיה 2.3.04 אחה"צ: ב-16:00 ראינו את הילדים עושים את דרכם למעלה הגבעה. הם התקרבו לגדר, התחילו לזרוק אבנים, ג'יפ צבאי הגיע לצד האחר של הגדר... התרחיש הרגיל. איה רצה אל הג'יפ ונעמדה כחיץ בין החיילים לבין הילדים. כעבור כמה זמן הג'יפ נסוג אחורה (האם החיילים הבינו פתאום שהפעולות שלהם חסרות תועלת? אין לנו מושג). גם הילדים נסוגו וירדו מן הגבעה... הלכנו לבקר את פתמה ומשפחתה, כדי לבדוק איתה פתרונות אפשריים לילדים שמסכנים את חייהם מדי יום.
רוני התקשרה אל מוקד החירום של המת"ק ודיווחה על תקרית הירי בילדים בכעס, וביקשה להורות לחיילים לנהוג באיפוק. תשובתו של שי (הקצין האחראי) היתה: "אין לנו כל סיבה להתאפק, הילדים האלה הורסים את הגדר".

קלנדיה, 3.3.04, אחה"צ: במעבר מדרום לצפון עומד חייל עם רובה שלוף ויד על ההדק לכיוון האנשים, מפקח שילדים לא יעברו משם. ביקשנו ממעיין [מפקד המחסום] לדאוג שלא יהיה עם היד על ההדק, ומעיין אמר שהוא קודם כל דואג לביטחון של החיילים, והוסיף שהוא מכיר את החייל והוא לא עצבני.

א-ראם, 3.3.04, אחה"צ: ממש ברגע שעברנו את המחסום שמענו שאומרים לסגור את המחסום, וכך היה. גם החיילים עצמם לא ידעו למה, ההוראה במפורש הגיעה מגבוה. בשניות... ניסינו לשכנע אותם להעביר את האישה והילדים, והם לא הסכימו בשום אופן. "זו התראה. זה מסוכן. זה לא לדיון. אחד מהם הוא המחבל". טלפנו למוקד החרום של המנהל האזרחי במיוחד עבור האישה וארבעת ילדיה, שאמרו גם שזה כורח מציאות כי יש התראה, וגם שזה לא בתחומם, וצריך לטלפן למשטרה.

חווארה (דרום), 6.5.04, 06:30: משפחה בדרך להלוויה של האב. הבן לא בגיל הנכון והוא מנוע מלעבור. כשהתערבנו, התגובה שקיבלנו "המקרה כבר לא הומניטרי". ילד בן שלוש עם פריחה בכל הגוף מגיע עם הדוד. הוא לא עובר כי הדוד לא אבא שלו. אדם מבוגר מאוד נתמך בבנו, צולע לכיוון המחסום. הבן מעוכב לבירור. פנינו למפקד המחסום כדי שיגלה מעט רגישות ואנושיות, אבל זה מקפיץ לו את הפיוז הוא פולט צרור קללות. "אלה כולם חיות", "אשבור להם את הראש", ומכריז שהמחסום סגור...

08:45: אנחנו מזעיקות את ראאד מהמת"ק. המצב נרגע. הילד והדוד, המבוגר עם הבן – עוברים (במידה מסוימת בזכותנו).

חווארה (דרום), 9.5, אחה"צ: ...משפחה, אם, אב וחמישה ילדים, עמדו יחד בתור. האם עם ילדיה הורשו לעבור, ואילו האב עוכב לשם בדיקה. לא עזרו תחנוניו וגם לא התערבותנו. האיש הסביר שאשתו אינה יכולה להסתדר לבדה עם חמשת הילדים – חלקם תינוקות. כשהתחילה בכל זאת ללכת איתם לכיוון היציאה, הבעל רץ אחריה לעזור לה. ואז קפצו כנשוכי נחש שלושה חיילים, טענו את רוביהם ורצו אחריו כשרוביהם מכוונים אליו (רותי צילמה, והתיעוד יגיע). הוא חזר. עשה סימן לאשתו ללכת עם הילדים ועם החבילות – והוא נשאר, מלווה אותם במבט מרחוק עד שנעלמו.

נגד החיילים

האגודה לזכויות האזרח העניקה באחרונה פרס לנשות 'מחסום וואטש' על פעילותן, ובעיתונות פרסמו אודותן מאמרים אוהדים. גם שם חזרו על עצמן הקלישאות האמהיות-מתנשאות שאנחנו כבר כה רגילים אליהם במדינת היהודים: "פעם היינו במחסום בג'ברה והיה מתח נורא", סיפרה רותי קידר, אחת המתנדבות, לכתבת מוסף 'ידיעות אחרונות', סימה קדמון. "החיילים היו עצבניים, מתוחים. היתה לי הרגשה שאנחנו מרככות את הפחד שלהם, של החיילים. הרי הם בעצמם ילדים, מפוחדים, מבולבלים. והנה עומדות שם זקנות, כמו סבתות שלהם, והם אומרים לעצמם: אם הן עומדות פה, אולי לא יקרה שום דבר".

נו, שוין, תאמרו. מה כבר יכול להיות כל-כך נורא בקבוצה של דודות וסבתות שעומדות במחסומים עם החיילים? הרי חלקן ציוניות בכלל, ולחלקן יש בנים ואפילו נכדים בצבא. אז נכון, הנוכחות שלהן לפעמים מציקה ומטרידה, והיא עלולה לפגוע בדריכות החיילים במחסומים, בריכוז שלהם ובערנותם (ראו מסגרת). נכון שאחת מפעילות הארגון נשאה לא מזמן נאום באוזניו של שוטר מג"ב דרוזי במחסום א-רם, והסבירה לו שבכך שהוא משרת בצבא הכיבוש הוא "בוגד בבני עמו הדרוזיים". נכון גם שהן לא מביאות לחיילים שתייה ועוגיות, ולא מגישות תלונות על התנהגות אלימה של הערבים, אלא להיפך, מאכילות את הערבים ומתלוננות על החיילים.

אבל על כל זה ניתן לומר שממילא השירות במחסום הוא אתגר מורכב מאוד (שלא לומר סיוט), וממילא עיתונאים עוינים וארגונים כמו 'בצלם', 'רופאים לזכויות אדם' ו'תנועת הסולידריות הבינלאומית' פועלים בשטח, אז איזה נזק מיוחד כבר יכולה חבורת הווייבערס הזו לעשות?

גם הצבא קנה את ה'לוקש' הזה. "אלה נשים שלא רוצות לשנות את העולם", אומר בכיר במערך הצבאי ביש"ע. "כואב להן מה שקורה במחסומים – הן מתמקדות בממשק הזה בין הפלשתינים האזרחים לבין חיילינו. הן רוצות שהחיילים יעשו את עבודתם, והן מבינות את הלחצים שמופעלים על החיילים. להרבה מהן יש בנים בצבא. יש גם חריגות, כמו בכל ארגון, ישנן הקיצוניות שיש בהן הרבה רעל – אבל הן לא הרוב... הרוב הן ציוניות".

משלחת מטעם הארגון זכתה להיפגש עם תא"ל גד אייזנקוט, מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, ב-16 בפברואר השנה. בהזדמנות אחרת נפגשו בכירות 'מחסום וואטש' עם ראש אגף מבצעים בצה"ל, האלוף ישראל זיו. קצין שנכח בפגישה עם זיו אומר שהאווירה היתה נינוחה. נציגות 'מחסום וואטש' הצליחו כנראה לשכנע את הקצינים שהן בסך הכל מזדהות עם החיילים ורוצות לעזור. בינתיים, מן הסתם, לקחו מאלוף זיו, תא"ל אייזנקוט ועוזריהם מספרי טלפון וכתובות אי-מייל, ואיתרו מקורות מידע פוטנציאליים בלשכותיהם.

הפנים האמיתיות של הפמיניסטיות

אבל נשות 'מחסום וואטש' כנראה לא סיפרו לקצינים הבכירים האלה את כל האמת על עצמן, אחרת קשה להאמין שהיו רוצים להיפגש עמן. מנהיגות הארגון שייכות לזרם הקיצוני ביותר של השמאל. השמאל בישראל ובעולם כולו הרי חדל, לאחר קריסת ברית המועצות, להסתתר מאחורי דמותו של הפועל המדוכא, וכעת הוא מסתתר מאחורי דמותה של האישה המדוכאת.

מרבית פעילות ארגוני השמאל הן נשים, והפמיניסטיות הן נציגותיו הדינמיות ביותר של השמאל, בפוליטיקה, בעיתונות, בפרקליטות ובבתי המשפט. מנהיגות 'מחסום וואטש': עדי קונצמן, רוני יגר ויהודית קשת – המרקס, אנגלס ולנין של 'מחסום וואטש' – רחוקות מאוד מלהיות סבתות תמימות.

עדי קונצמן מציגה את עצמה באתר של 'מחסום וואטש' כפמיניסטית, אבל היא לא סתם פמיניסטית: היא לסבית מוצהרת שהעידה על עצמה בראיון עיתונאי כי אימצה אידיאולוגיה 'לסבית מיליטנטית' (הלסביות הקיצוניות מטיפות למאבק אלים בגברים). כאשר היא לא מדברת עם אלופי צה"ל אלא עם עיתונאים, היא גם אומרת בפירוש שהיא אינה ציונית. קונצמן מספרת בראיונות ששינתה את שמה מאנה לעדי, כאשר "היגרה" לישראל (ולא "עלתה") מברית המועצות, משום ש"עדי" נשמע גם כמו שם של גבר.

רוני יגר ויהודית קשת חתמו ב-1999 על עצומה שדרשה מארה"ב וכוחות נאט"ו להפסיק להפציץ את כוחותיו של מילושביץ בסרביה. קשת וקונצמן חתמו ב-2001 על עצומת תמיכה בעזמי בשארה, אחרי שנסע לסוריה והסית שם נגד ישראל.

קשת – אישה שומרת מצוות – ניסחה באותה שנה מכתב לפמיניסטית האמריקאית סוזן סונטג, שבו דרשה ממנה לסרב לקבל את פרס ירושלים לספרות. המכתב, שנשלח לסונטג מטעם 'קואליציית הנשים למען שלום' – קבוצה של ארגונים הכוללת בתוכה את 'נשים בשחור', 'מחסום וואטש' וארגונים פמיניסטיים-פציפיסטיים אחרים – קרא לסונטג להחרים את מדינת ישראל כליל, ולסרב לקבל את הפרס מידיהם של אולמרט ושר החוץ דאז פרס, משום ששניהם מעורבים בהפרות חמורות של זכויות אדם:

"קבלת הפרס ונוכחותך בירושלים בזמן הטקס... תגרום נזק רציני לתנועה הפמיניסטית ולכל תנועת זכויות האדם בישראל", כתבה קשת. קשת גם מפרסמת מדי פעם הודעות בפורום אינטרנט של השמאל הרדיקלי הישראלי, לצד הודעות מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

נשות 'מחסום וואטש' מודעות היטב לאפקט המאגי של דמות האם על בני העם היהודי, והן משתמשות בו בכוונה תחילה. במאמר אוהד שהתפרסם בשנה שעברה ב'מונטריאול מירור' בקנדה הסבירה רוני יגר – אישה קטנה וממושקפת בת למעלה משישים – שהיא וחברותיה מקבלות יחס של כבוד מהחיילים בדיוק מפני שהן נשים יהודיות מבוגרות, וכי הן מנצלות זאת לטובתן:

"לדעתי, כאשר הם רואים אותי עם השיער הלבן שלי – והם הרבה פעמים קוראים לי 'דודה', כי אני נראית להם כמו דודה... אני נראית כמו היהודיה האשכנזית הקלאסית – הרי אי אפשר להיראות יותר יהודיה ממני!... נדמה לי שהם משתדלים אז לא לעשות את מה שהם לא היו רוצים שהדודה שלהם או הסבתא שלהם תראה".

הנואמות ללא חסד

בשום אופן אין לזלזל בכוחן של הנשים בישראל להשפיע על מהלכים הרי גורל – ובמיוחד בתחום המדיני-ביטחוני. יצחק רבין הודה שחתם על עסקת ג'יבריל רק משום שלא עמד בלחץ שהפעילה עליו מרים גרוף, אמו של החייל השבוי יוסק'ה גרוף. רבין, הצבר הלוחם הדגול, לא עמד מול העיקשות של גרוף, היידישע-מאמע הנצחית, להחזיר את בנה (שדווקא לא נלחם) אל ביתה החם.

הצלחת הקמפיין הזה היא שנתנה השראה לשלי יחימוביץ' וידידותיה הפמיניסטיות, כשהריצו את קמפיין 'ארבע אמהות' בעד הנסיגה מלבנון. כך קיבלנו את האינתיפאדה של 1987 ואת מלחמת הטרור הנוכחית. היום מתארגנות הפמיניסטיות של השמאל בניסיון להרים קמפיין אמהות חדש ולהביא לנסיגה מיש"ע, ואם מישהו מסוגל לשכנע את הציבור לתמוך בנסיגה כזו, אלה הפמיניסטיות – האכזריות והמוכשרות שבמניפולטוריות.

גם הגברים בהנהגת השמאל כבר אימצו את ראיית העולם הפמיניסטית ואת מושגיה: בזעמו הרב לאחר משאל הליכוד, השר יוסף לפיד לא קרא לתוצאות המשאל 'ניצחון הימין' או 'ניצחון המשיחיות', אלא 'ניצחון המצ'ואיזם'.

המגע הישיר בין ארגון 'מחסום וואטש' לבין קציני צה"ל הבכירים – וגם הדרגים הזוטרים יותר – הוא דבר רע מאוד. אנחנו חיים כיום בתקופה שבה מנהיגותם של ותיקי תש"ח דעכה והזדקנה, ראש הממשלה איבד מאוד מסמכותו ומכבודו, ומנהיגות חדשה טרם צמחה לעם. בתקופת הביניים הזו, כאשר השלטון המרכזי נחלש, חשיבותו של כל קצין וקצין בשטח גדלה פי כמה.

ככל שהאוכלוסיה הערבית ביש"ע נעשית יותר ברברית, נדרשים קציני צה"ל לתקיפות גדולה יותר. הם צריכים לעתים להיות לא נחמדים, קשוחים ונחושים: ככה זה במלחמה. אם הקצינים יתרגלו לשמוע את קולן של סבתות לסביות ומרקסיסטיות מדי בוקר, תיפגע יכולתם לקבל החלטות מלחמתיות תקיפות.

שאלנו גורם בכיר בפיקוד מרכז מדוע צה"ל מאפשר לנשות 'מחסום וואטש' לעמוד במחסומים. "חוקית, צה"ל לא יכול למנוע את זה," אמר. "המחסום מטבעו הוא לא שטח סטרילי. הוא שטח נושם שעוברים בו אנשים".

לעבור זה בסדר, אבל למה לתת להן לעמוד שם במשך שעות, להפריע לחיילים ולאסוף חומר לתעמולה אנטי-ישראלית?

"אם נמנע את זה, זה עלול להוביל לתעמולה עוד יותר גרועה. תאר לך שהייתי עוצר אותם ואת 'בצלם' – התעמולה הפלשתינית היתה משתלטת על מה שקורה במחסומים. במציאות של היום קשה למנוע את זה. הן אומרות שנוכחותן הופכת את החייל במחסום לרגיש יותר לצד האזרחי, כי עומדת שם מישהי כמו אמא שלו. הן שולחות לנו דו"חות תצפית על דברים שראו, והיו מספר פעמים שבהן אכן התגלו בזכותן התנהגויות חריגות".

אז אולי לפחות להרחיק אותן מהמחסום, לעצור אותן אם הן מתקרבות יותר מדי, ולתת לקצינים ולחיילים הנחיה ברורה לא לדבר איתן?

"ברגע שהן מפריעות להתנהלות המחסום, ברור שזה חורג מהלגיטימי. מרביתן מנומסות ועומדות בשקט, אבל מדי פעם נתקלים במקרים אחרים, שבהם המג"ד אומר לי 'היא נאמה לחיילים'. אסור להן עסוק בהטפה פוליטית, וברגע שהן נוקטות פעולה שחורגת מתיעוד עבודת המחסום אנחנו רואים את זה בצורה שלילית מאוד ודואגים שהן יידעו את זה".

ובכל זאת, בכל מחסומי יש"ע יש כיום נציג של מפקדת התיאום והקישור המטפל במקרים הומניטריים, ויש גם קציני מילואים המוגדרים 'קצינים הומניטריים'. למה צריך גם נוכחות של סבתות קומוניסטיות במחסומים?

"שמעתי אותך. נשקול את הנושא. אנו עדיין בשלב של עיצוב המדיניות כלפיהן."

דרוש: מענה נשי לאומי

אדם שפגשתי פעם בעת שירות מילואים בביתר עילית סיפר לי על נבואה האומרת שבדור שלפני הגאולה יהיה השלטון בידיהן של הנשים, וכי הזכות הזו מגיעה להן על שום התפקיד החשוב שמילאו בזמן גלות מצרים. אם חכמינו התכוונו לדור שלנו, כי אז מצבנו אינו רע בכלל.

אבל נשאלות בכל זאת כמה שאלות. ראשית, מה הסיכוי שדור שלטון הנשים הזה יסתיים בקרוב, ונוכל לעבור לשלב הבא? ושנית, אם כבר יש כוח רב כל-כך בידי הנשים, מדוע שיהיה זה דווקא אצל נשים חילוניות ושמאלניות שמטרותיהן מעוותות? מדוע שנשים עם אמונה יהודית ולאומית לא ישמיעו את קולן, באותה תקיפות ממש? מדוע שלא ישפיעו על קציני צה"ל בשטחי יש"ע דווקא נשות הימין, המתגוררות שם? אם פעולה פוליטית בשם הנשיות היא טקטיקה כל-כך אפקטיבית בעמנו ובזמננו – מדוע לא להשתמש בה למען ארץ ישראל?

יש, כמובן, פעילות נשית לאומית מאורגנת ביש"ע, אבל היא לא מספקת. נדיה מטר וקבוצת 'נשים בירוק' נוהגות לבקר אצל חיילי צה"ל במחסומים ולחלק להם שתייה קרה. במהלך פעילות זו נתקלו גם בנשות 'מחסום וואטש', ובאחרונה החלו מטר וחברותיה לחלק לחיילי המחסומים עלון המסביר להם את זכויותיהם מול נשות הארגון הזה.

"מטרתן האמיתית של נשות 'מחסום וואטש' היא להשפיל אותך בפני הערבים ולהפריע לך בעבודתך החשובה", נכתב בעלון, "בכדי לסייע לאויב במלחמת הטרור שלו נגדנו. תנועתנו, 'נשים בירוק', החליטה להקים צוות 'גיס-חמישי-וואטש' למען חיילינו היקרים במחסומים. אנחנו נעקוב אחרי פעילות נשות השמאל, נצלם אותן, ובמקרה הצורך נגיש נגדן תלונה במשטרה".

בשבועיים האחרונים נרשמו גם כמה תקריות בין נשות 'מחסום וואטש' לבין מתנחלים באזור שכם. שולה בר, מתנדבת 'מחסום וואטש' מגבעת עדה, טוענת שדניאלה וייס הגיעה לצומת ג'ית ביום חמישי, 6.5.04, עם קבוצת מתנחלים "מאוד אלימים", שתקפו את פעילות השמאל ואת נהג המונית הערבי שהסיע אותן. "ניפחו לו את הפנים במכות", אומרת בר. החיילים שנכחו במקום לא התאמצו מאוד לעזור לפעילות השמאל, לדבריה: "הנשים נאלצו לברוח כמו שבורחים מאויב".

קצינים בכירים ביש"ע רמזו לי השבוע כי הם שואבים עידוד מפעילותן של 'נשים בירוק' נגד 'מחסום וואטש', וכי אין שום מניעה שאותם הקצינים שנפגשו עם מנהיגות 'מחסום וואטש' ייפגשו גם נדיה מטר, למשל. אבל למטר אין צבא של 300 מתנדבות קבועות, וגם לא של 200. נקווה שזה ישתנה. למעוניינות להתנדב או לתרום בכל דרך אחרת, מספר הטלפון של נדיה מטר באפרת מופיע ב-144.