אורות התורה והמדע

הרב ד"ר נריה גוטל, בקרוב ראש מכללת 'אורות ישראל' לבנות, ביצע בשנים האחרונות כניסה מטאורית אל העולם האקדמי, כשניגש ישירות לכתיבת עבודת דוקטורט שזכתה בציון מעולה. קודם לכן חבש את ספסלי 'מרכז הרב', הוסמך לרבנות ודיינות ע"י ראשי הישיבה וערך את כתביהם. הרב גוטל הוא כותב פורה במיוחד, שפרסם עד כה שני ספרים ולמעלה ממאתיים מאמרים תורניים. ערב כניסתו לתפקיד המורכב והמאתגר הוא מציג את תפיסת עולמו: על לימודים ישיבתיים מול לימודים אקדמיים ועל פולמוס 'רבדים': על הדרך הנכונה בלימוד תורה לנשים, על תופעת המדרשות ועל התנועה הפמיניסטית: על ערך הכתיבה והמחקר, ועל חשיבות הביקורת בעולמה של תורה.

חגית רוטנברג , ה' בסיון תשס"ד

בעוד חודש יתיישב הרב נריה גוטל בכיסאו כראש מכללת 'אורות ישראל' באלקנה. עשר השנים הבאות יהוו עבורו אתגר חדש, כזה שטרם התנסה בו בארבעים וארבע שנותיו, ואין הרבה אתגרים כאלה. בתור מוסמך לרבנות ולדיינות, רב אוגדה בצה"ל, בעל תואר דוקטור בציון מעולה, שדורג בשנה שעברה כמרצה מצטיין כלל-אוניברסיטאי, שפרסם עד כה שני ספרים ומאתיים מאמרים, מרצה בחמישה מוסדות להשכלה גבוהה, וכמובן – בעלה של רותי, מורה באולפנת צבי"ה ירושלים ואב לארבעה ילדים, אפשר לומר שהוא הספיק די הרבה.

כמובן, אין סיבה לחשוב שזו תהיה התחנה האחרונה שלו. בעוד עשר שנים הוא מקווה לקבל הצעות נוספות, רצוי משימה בעלת מוקד חינוכי דווקא.

שיחה קצרה עם הרב גוטל מלמדת על אדם שלמרות התקדמותו המטאורית בעולם האקדמיה והמחקר, הוא לא שכח לרגע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. במובנים רבים הוא נשאר תלמיד ישיבת 'מרכז הרב', ועיקר עיסוקו האקדמי הוא במקצועות התורה בכלל ובתורת הרב קוק בפרט. גם השקפתית, ה'ממלכתיות' המלעילית מאפיינת אותו באופן מובהק.

אנחנו משוחחים יום לאחר פינוי מצפה יצהר, והוא מצהיר לגבי השתתפות אקטיבית בפינוי: "לא בבית ספרנו". הוא לא רוצה למצוא את עצמו במקום שבו מרימים יד על חיילים, והוא מתנגד גם לסירוב פקודה. "כל דרך מחאה היא לגיטימית, עד שזה מגיע להרמת יד. זוהי מצווה הבאה בעברה, ואין לכך שום הצדקה", הוא אומר. מרי אזרחי נוסח 'זו ארצנו' מקובל עליו, אך הדבקת כינויים לראש ממשלה – מחוץ לתחום.

גידול של שני בתי מדרש

הרב נריה גוטל נולד להורים שעלו ארצה מצרפת בשנות ה-60, כל אחד בפני עצמו, וחזרו אליה אחרי שנים לשליחות קצרה, כזוג נשוי. אביו למד בישיבת 'כרם ביבנה' ואמו התגוררה בגבעת וושינגטון, מה ש"לא הפריע לשידוך ביניהם", הוא אומר בחיוך. אביו למד שנים רבות בישיבת 'מרכז הרב', והוא משמש עד היום כמרצה במכללה בבית וגן בירושלים. האם עובדת כמנהלת אולפן, ובמקביל גידלה את שבעת ילדיה. אחותו של הרב גוטל נהרגה בפיגוע האוטובוס בכניסה לבית וגן, לפני 26 שנים.

רשימת קורות החיים הארוכה של הרב גוטל פותחת בשנות לימוד בשתי ישיבות, שעל פניו נראות רחוקות למדי זו מזו, לאו דווקא גיאוגרפית: 'קול תורה' של הרב אויערבך זצ"ל וישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ). הוא מסביר את הרציונל שמאחורי השילוב הייחודי: "אבי ואני דיברנו על המשך לימודי בסוף כיתה ח'. בשביל להוציא תעודת בגרות מספיקות שנתיים, ו'קול תורה' היתה ישיבה איכותית מבחינת רמת הלימוד התורני. החלטתי להתחיל שם בשביל ה'לימוד', מתוך ידיעה והסכמה של ראשי הישיבה שאחרי שנתיים אעבור לישיבה לצעירים בשביל בחינות הבגרות".

ובכל זאת, כדרכם של בחורים שחשקה נפשם בתורה, הוא התחיל כבר בשמינית את לימודיו בישיבת 'מרכז הרב', תוך כדי הבגרויות. את 12 השנים הבאות הוא השקיע בישיבה מול הסטנדר בבית המדרש.

הרב גוטל מסביר איך מסתדרים באישיותו שני הקווים ההשקפתיים השונים בבתי המדרש בהם התחנך בנערותו: "אבי הוא תלמיד מובהק של הרב אויערבך. האוריינטציה של הישיבה היתה אז פחות חרדית מהיום. אני זוכר היטב את הרב יונה מרצבך תולה מדי יום ירושלים פתק בכתב ידו על לוח המודעות בישיבה, שבו הוא קורא לכל הבחורים ללכת לכותל ביום זה דווקא ולהודות על החסד שנעשה לנו. מבחינתי זו תפיסה ציונית.

"אבי שאל כמה פעמים את הרב אויערבך אם לתלות דגל ביום העצמאות. הרב ענה שהוא תולה דגל בישיבה. יש שפירשו זאת כצעד לצורך קבלת תקציבים, אך האמת היא שהוא תלה דגל בישיבה כי סבר באמת ובתמים שכך צריך להיות. שמעתי אותו מדבר בהערכה רבה על הרב קוק. הוא סיפר לנו כיצד התגנב לסעודה השלישית אצל הרב, ואמר: 'לא הבנתי כלום, אך היתה שם קדושה גדולה'.

"הרב קוק היה מסדר הקידושין שלו, והרב אויערבך התעקש שספריו ההלכתיים ישכנו בספריית הישיבה. בנוסף, חלק ממייסדי הישיבה היו בעלי תארים אקדמיים: הרב ד"ר שלזינגר, הרב ד"ר מרצבך. אך זו עדיין היתה ישיבה חרדית, ולכן את יום העצמאות לא ביליתי שם".

מתאבק בעפר רגליהם ומוציא את ספריהם

שנותיו בישיבת 'מרכז הרב' עמדו בסימן התאבקות בעפר רגליהם של ראשי הישיבה דאז, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב אברהם שפירא יבדל"א. "חלק מגדילה בתורה הוא שימוש תלמידי חכמים. התדפקתי על דלתות ראשי הישיבה, למרות שלכל אחד מהם היתה דלת אחרת. הקשרים נוצרו, והיו חזקים מאוד. הקשר עם הרב שפירא נמשך עד היום. זכיתי ליצור קשר גם עם הרב ישראלי, שהיה סגור יותר. לימים הצעתי לאסוף את מאמריו שנכתבו לאחר הוצאת ספרו 'עמוד הימיני'. הרב אמר שזה רעיון מצוין, והפקיד את המשימה בידי. כך יצאו שני כרכים של כתביו, 'חוות בנימין'. לאחר פטירתו המשכתי בעבודת עריכת כתביו, יחד עם חתנו הרב ישראל שריר, והוצאנו כרך נוסף של 'חוות בנימין' ו'משפטי שאול'.

"יצירת הקשר עם הרב שפירא היתה קלה יותר. דלתו היתה פתוחה בפני, עד היום. התייעצתי איתו גם ביחס למינוי במכללת אורות". הרב בן ציון שפירא ערך את כתבי אביו בספר 'מנחת אברהם', והוא ביקש מהרב גוטל לערוך את המפתח. מאז מסייע הרב גוטל גם בעריכת ספריו של הרב שפירא.

מיהן הדמויות שאתה יכול להצביע עליהן כיום כמורי דרך שלך?

"משה רבנו הוא רב שלי לא פחות מר' אברום. אבל מתווה הדרך הכי משמעותי לעשייה שלי כיום, שאני מתחבר אליו בכל נימי נפשי דרך כתביו, הוא הראי"ה קוק. מעולם לא פגשתי אותו, אך עובדה זו לא מפריעה לו להיות הדמות המשמעותית ביותר עבורי, מבחינה תורנית, השקפתית וקיומית. אני מושפע גם מרב אשי ורבינא, מהגאונים הראשונים והאחרונים. בפנתיאון הזה יש מקום חשוב גם לרב שפירא ולרב ישראלי.

"הרב אויערבך משמעותי עבורי מבחינה הלכתית: פסיקתית, ומידותית. בגלריית הפוסקים של שני הדורות האחרונים הוא ניצב בחמישייה הפותחת, ואני עוסק רבות בכתביו. מבחינת מידות, העובדה ש-300 אלף איש הלכו אחר מיטתו מלמדת על כך שציבור מגוון נקשר אליו. אנשים הרגישו קרבה אליו בזכות המידות שלו, הוא היה דמות בעלת שיעור קומה". הרב גוטל נוהג להתייעץ כיום עם כמה רבנים, וביניהם הרב אברהם שפירא, הרב יעקב אריאל, הרב אשר וייס, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב אביגדור נבנצל.

הרב גוטל עצמו קיבל סמיכת 'יורה יורה' ו'ידין ידין' מראשי ישיבת 'מרכז הרב', ובתשובה לשאלה מדוע החליטו הרבנים לתת לו את הסמיכה, הוא אומר: "צריך לשאול אותם. אני לא עשיתי מבחני דיינות של הרבנות הראשית, כי לא חשבתי על הכיוון הזה ביחס לעתיד".

ידעת לאן פניך מועדות בשנים שבהן למדת בישיבה?

"לדעתי, עולם הישיבות הוא מקום לימודים, וצריך להישאר כזה. בחור בתחילת דרכו לא צריך לחפש הכוונות ממוקדות. עליו ללמוד, ולהיות פתוח לכל הכיוונים. מטרתן של שנות הלימוד האלו היא טעינת מצברים כדי להיות יהודי תלמודי, ולא לפרקטיקה. אני לא קבעתי לעצמי דברים מוגדרים גם בשיעורים מתקדמים. רבנות היתה אופציה, אך היה ברור לי שלא אשתעבד לתכנית מסוימת, אלא ארכוש ידע באופן אוטודידקטי. בסופו של דבר התפתחתי לכיוון החינוכי. אני בעד שאברכים ייפתחו למגוון דרכים בעשייה".

שער בין עולם התורה והאקדמיה

שבוע לפני נישואיו הציע לו הרב יגאל שפרן להצטרף למכון 'מרחבים' כלומד וכחוקר. לאחר שהוציא שם תעודת הוראה, שילב בסדר יומו במשך ארבע השנים הבאות גם עבודה כר"מ בישיבה לצעירים. אך זו היתה עדיין רק תחילת הדרך. לאחר זמן קצר הוא קיבל פניה מ'עמיתי ירושלים' – גוף שמקבץ אליו יהודים בעלי תארים אקדמיים מתקדמים מרחבי העולם, בעלי שיוכים דתיים שונים, המתאספים כדי ללבן יחד סוגיות מהעולם היהודי. במשך שנות הלימוד והמחקר הוא המשיך לחבוש את ספסלי ישיבת 'מרכז הרב' בזמן הפנוי שעמד לרשותו. ואז התחיל הרומן שלו עם האקדמיה.

איך אברך ששקוע כל-כך בד' אמות של הלכה מחליט פתאום לפנות להיכלי אקדמיה?

"אני מאמין בחיבור מהותי בין תורה למדע, הן במובן של הזנה והפריה הדדיים והן במובן של השכלה מעמיקה. הרמב"ם מכנה זאת 'רקחות וטבחות'. לשילוב הזה יש חשיבות כאמצעי ללימוד התורה וכמטרה בפני עצמה. המשפט שמוביל אותי בעניין הזה הוא מימרה של ר' ברוך משקלוב, שלפיה ככל שיחסרו לאדם ידות במדע, יחסרו לו פי עשרה ידות בתורה".

האברך נריה גוטל הצעיר הגיע למשרדו של ראש המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן והניח על שולחנו חומר שכתב, שהפך במרוצת השנים לספרו 'השתנות הטבעים בהלכה', קובץ מאמרים ומכתבי המלצה. "אמרתי לו שאין לי תואר ראשון ושני, אבל אני מבקש לעשות דוקטורט. הוא ראה שהוכחתי יכולת מחקרית בכתבי, ופנה לוועדת הסנאט, שסירבה לאשר את המקרה המיוחד. הוא הציע לי לכתוב לתואר שני, מה שגרם לי לפנות בבקשה דומה לאוניברסיטה העברית. התקבלתי, וכתבתי את עבודת הדוקטורט בתלמוד אצל פרופ' ישראל תא-שמע".

את תואר הדוקטור הוא קיבל לפני שלוש שנים, לאחר שעבודתו 'שיקולים הלכתיים ומטא-הלכתיים בפסיקתו של הרב קוק' זכתה בציון מעולה.

כיצד התייחסו החברים והרבנים בישיבה ל'עריקה' שלך לאקדמיה?

"מאז ועד היום אינני חש שום ניכור מצד חברי ברמה האישית. זה מאוד אינדיווידואלי, מבחינתם אינני מייצג. הם יודעים שאני מקרה מיוחד, ואומרים לי: 'לך זה מותר'. נותרתי בן בית אצל כל רבותי. אינני מסתתר, מאמרי מתפרסמים תחת התואר 'הרב ד"ר'. כולם יודעים שאינני מיסיונר שמטיף לאנשים ללכת בדרך זו. אם תלמיד ישיבה ישאל אותי אם ללכת לאקדמיה, אענה לו שאקדמיה היא עץ הדעת, והיא כוללת גם את חטא עץ הדעת. יש פיתויים קשים שצריך להתמודד איתם. באוניברסיטה יש המון קסם ויופי לאלה שחוכמה מדברת אליהם. זהו קסם מפתה, אך גם מסוכן – אנשים נכנסו באופן אחד ויצאו באופן אחר".

הרב גוטל מטעים את המילה 'אחר' במלעיל, כדי להמחיש את הסכנה הטמונה להפוך לאדם כאלישע בן אבויה. "לעומת זאת, מי שיש לו מצברים מלאים, הוא חש שרגליו ניצבות איתן על הקרקע ויש לו חבר טוב או רב טוב שיוכל לדבר איתם על הבעיות והשאלות, שילך לאקדמיה. אני אומר זאת על מדעי הטבע, אבל אפילו על מדעי הרוח".

חייבים ללמוד לכתוב

למה בחרת דווקא במגמת תלמוד? אפשר ללמוד באוניברסיטה מקצועות אחרים, שלא הכרת בישיבה!

"נשמתי קרוצה ממדעי הרוח, וכיוון שאני איש של טקסטים, בחרתי בטקסט שמעניין אותי ביותר: התלמוד".

לפי ההשקפה שהצגת, כל בחור ישיבה צריך להגיע לאקדמיה כדי שתורתו תהיה שלמה.

"אין ספק שלא כל בחור ישיבה צריך להיות באקדמיה. אפשר להתפתח יפה בעולם הישיבות ולהשלים ידע באופן עצמאי. בחורים רבים רצוי שייפתחו לעולם האקדמי, אך לשם כך לא חייבים להירשם וללמוד באוניברסיטה. היום האקדמיה משמשת הרבה פעמים רק ככלי לקבלת תעודה ותואר, אנשים לא באים בשביל לימוד לשמו. את החכמה והמידע ניתן לדלות בדרכים אחרות.

"הרב שפירא אמר לי פעם שהוא גדל על הסולם: ישב על הסולם בספריה ושקע בקריאת ספרים. גם אני הייתי כך – ישבתי בספריה ולמדתי. חבל שיש סדין אדום בין עולם הישיבה לאקדמיה, שהיחסים בין העולמות מצטיירים כפולמוס".

הרב גוטל, שכל פרט הקשור ברב קוק שגור על פיו, מביא תימוכין לדבריו מחזונו של הרב על המודל האוטופי של 'הישיבה המרכזית העולמית': "בישיבה על פי חזונו של הרב אמורים היו ללמוד נושאים שמהווים חלק מתחומי המחקר של המחלקה לתלמוד: שפות שמיות, חקר הטקסט, ספרות הגאונים. החלק הזה לא אמור להיות מרכזי בישיבה, אך מן הראוי שמדי פעם תלמידי ישיבה יתנו דעתם עליו. היום התחילה פתיחות מסוימת לחקר טקסט בישיבות, אך זה עדיין חובבני".

יש דברים שקיבלת באקדמיה, שלא היית מקבל בישיבה?

"בוודאי. האקדמיה שיפרה ושכללה כלים שהיו קיימים אצלי, כמו ביקורת, כתיבה וכלים מחקריים".
אגב כתיבה, מרגיש הרב גוטל צורך להעיר ולעורר בעניין זה את ציבור בני הישיבות בפרט ואת הציבור בכלל: "הטיעון שאני שומע מאנשים שאין להם כישרון כתיבה איננו רלוונטי. זו לא שאלה של כישרון. כישרון לא יעזור אם לא תתרגל אותו, ועל חוסר כישרון ניתן לחפות בכלים טכניים.

"הרב קוק כותב באגרותיו: 'העט הוא כלי הזין של דורנו'. זה לא נהר שינבע מעצמו אם לא נכתוב. הרב סבר שכתיבה היא האמצעי הקריטי להפצת מסרים ודעות, לגבי נושאים תרבותיים, לגבי מחקר ולגבי תורה. בסוף 'אורות התורה' הוא מנחה את בנו, הרב צבי יהודה, לתרגל כתיבה מסודרת ומאורגנת. הכתיבה המובנית היא כלי שהאקדמיה מתרגלת שנים רבות, וצריך שגם בחורי ישיבות יעסקו בכך. הכתיבה התורנית תישאר כזו על כל מאפייניה, אך עליה להיות מסודרת".

ובכל זאת, בעידן הנוכחי המסרים החזקים יותר עוברים בצורה ויזואלית, ופחות דרך כתיבה וקריאה.

"זה נכון לגבי תקשורת ההמונים, אך ברמה האליטיסטית, בחוגים המשכילים יותר, הכתיבה משפיעה. כשאני אומר 'אליטיסטי' זה מכוון גם לגבי אקדמיה וגם לגבי הישיבה. לא ייתכן שייצא רב אחרי 15 שנות לימוד בישיבה מבלי שיידע להוציא נייר קריא מתחת ידיו".

דיון בפסים שליליים

הדיון בנושא יחסי ישיבה ואקדמיה לא יכול להסתיים בלי להתייחס לנושא הבוער שנידון בשנים האחרונות ומוצג כתהום הפעורה בין העולמות, כזו שכל גשר שייבנה מעליה אחת דינו לסיים את תפקידו כגשר המכביה בשעתו. מדובר כמובן בשיטת הרבדים, שבקיצור טוענת שיש ללמוד את הגמרא בהתאם לשכבות ההיסטוריות השונות המרכיבות אותה.

הרב גוטל, כמי שמצוי משני עברי המתרס, עסק רבות בנושא, הן בכתב והן בעל פה, והוא פורש את משנתו בסוגיה: "סביב הסיפור הזה קרו דברים מרתקים. אם נוריד את האש, הגופרית וההשמצות ונבחן את הדברים באופן קר, נגלה שלמעשה שני הצדדים הציגו מצג שווא. הישיבות אמרו שכביכול אין רבדים, עובדה מופרכת מעיקרה. כל מי שעוסק בתלמוד יודע שהוא מורכב מתנאים ואמוראים, וגאונים וסבוראים שהתווספו לתוכו מאוחר יותר. כל הראשונים כבר עמדו על כך. לצורך המתקפה אמרו בישיבות שאין רבדים כביכול, אך זה עורבא פרח.

"מאידך גיסא, האקדמיה טענה שהפתרון לבעיות בלימוד הגמרא בישיבות הוא שיטת הרבדים, וגם זה עורבא פרח. כמו שבהוראת מתמטיקה פותחו שיטות לשיפור דרכי ההוראה כיוון שאף שיטה לא התאימה לכולם, כך גם בלימודי גמרא. תלמידים שונים – שיטות שונות. לדעתי יש לפתח מגוון שיטות, וצריך שלמורה לתלמוד יהיה מדף עם עשרה מודלים להוראה, שיהיה בקי בכולם, ויידע להפעיל כל שיטה באופן ספציפי לתלמיד המתאים.

"בכל אופן, הפולמוס נבע מערבוב של כמה שאלות: במקום לתקוף את עצם קיום הרבדים, היו צריכים לשאול את השאלה שהוצגה כמשנית לכאורה: המשמעות ההלכתית הנובעת משיטת הרבדים. על זה יש לענות שאין שום משמעות הלכתית לרבדים. כלומר, הרבדים קיימים, ועדיין אנחנו מחויבים לשולחן ערוך. מה שהטריד אותי בכל העניין היה עוצמת הלהבות והסגנון, שוודאי לא הובילו לדיאלוג. הייתי מצפה שיתקיים דיאלוג אמיתי, שיתקנו משגים אם יש ושיעבירו ביקורת בשפה נעימה".

הצד הנשי של התורה

אם נדמה היה לקורא עד כה שהרב גוטל מצוי אך ורק בצד הגברי של עולם התורה, טעות בידו. רוב זמנו של הרב מוקדש כיום דווקא לטיפוח לימוד התורה בצד הנשי של המפה, המהווה נושא טעון בפני עצמו. גם בנושא זה מביע הרב גוטל עמדה מוצקה, שלא נרתעת מביקורת על עודף ליברליות. מלבד היותו מרצה בכמה מכללות לבנות, הוא מנחה קבוצת דוקטורנטיות מצטיינות במדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן, שמעידות כי רמת לימוד הגמרא הקבוצתי איתו יכולה להתחרות בזו של ישיבה.

הרב עצמו סבור כי לימוד התורה לנשים תופס את המקום הראשון בסדר היום של הציבור הדתי לאומי בדור האחרון: "לדעתי, יש לקיים לימוד תורה לכלל ציבור הנשים ברמה בסיסית, ובמקביל לקיים מסגרת ללימוד תורה מעמיק ויסודי, שיאפשר לבת להגיע להעמקה במקצועות היהדות, בדיוק כשם שהיא יכולה לעשות תואר שלישי בפיזיקה. באולפנות יש לקיים מסלולים שיאפשרו לבנות ללמוד גמרא ברמה יסודית או מתקדמת".

את הגישה הזו הוא מתכוון ליישם באופן מעשי בתפקידו החדש: "לצערי, המסד של לימודי הלכה לנשים לוקה בחסר. בנות באולפנות לומדות רק את השורה התחתונה של ההלכה: מותר-אסור, כשר-פסול. הן לא מכירות את הרציונל ההלכתי. יש לאפשר להן להתמקצע בחשיבה הלכתית. הייתי רוצה לקדם ב'אורות' את חיזוק התשתית של לימודי הלכה: יהיה מסלול של ידע והתמצאות בסיסית נצרכת בהלכה ומסלול של לימוד הלכה בהעמקה".

צעד נוסף קדימה הוא היחס לפמיניזם הדתי, ולתנועת 'קולך' כמשל. אני מתעניינת אם ייתכן שיתוף פעולה בין 'אורות' ל'קולך' במהלך הקדנציה שלו:

"הפמיניזם משלב בתוכו ברכה וקללה. 'קולך' הוא גוף שעשה ועושה דברים מצוינים, ובו זמנית גם דברים שלא ייעשו. בצד החיובי – הן עוררו מודעות לסבלן של עגונות, קידמו את נושא תלמוד תורה לנשים והעלו את המודעות לעניין הטרדות נשים. הבעיה היא בדרך שבה עשו את הדברים, ובאמצעים השליליים שבהם השתמשו לעתים. אני חושב שלאחרונה הן מודעות לכך, ומקווה שימשיכו רק בכיוונים החיוביים.

"בפמיניזם הדתי בכלל יש תרומה גדולה של פתיחת פתח לבנות להגיע לדברים שלא הגיעו אליהם בעבר, אך הוא טומן בחובו גם סכנות: כתוצאה ממנו בנות נוטות לפתח קריירה, מה שמאחר את גיל הנישואין. גם נושא יראת השמים טעון בדיקה. האם כל המהלכים הללו מובילים ליראת שמים של הבת? האם הם נובעים ממניעים של יראת שמים? כדי להתמודד עם הסכנות, צריך חינוך ורכישת מצברים מקדמיים שיתחמו את הדברים בצורה נכונה: מקום המשפחה לעומת הקריירה, כפיפות להלכה ולתלמידי חכמים".

גם בעניין זה מתכוון הרב גוטל להציב לעצמו אתגר כראש המכללה: "אני רוצה לפתח את הבנות לקדמה, דעתנות וחשיבה, תוך הצבת תמרורים בפניהן, שינתבו אותן להישמר מהפמיניזם באפיקו הרע ולעשות דברים בשיקול דעת".

האקדמיזציה תביא לתשובה

מה דעתך על המדרשות? האם זהו צורך נכון ואמיתי, או שמדובר בתופעה חברתית חולפת, שהבנות משלמות עליה מחיר גבוה בסופו של דבר?

"המדרשות הן עובדה קיימת, וחיובית לדעתי. אם כי היא צריכה להיעשות בצורה חכמה. הבנות היום צמאות לידע תורני, והצורך יצר את המדרשות ולא להיפך. זהו דבר מבורך. עם זאת, יש קשיים שצריך להתמודד איתם, כמו איחור גיל הנישואין. צריך לחשוב באופן יצירתי. המדרשות הן צורך השעה, המגוון הגדול נותן מענה לבנות שונות וההיפתחות למגוון היא יפה ובריאה. גם אם זו היגררות חברתית, זה לא בהכרח רע.

"אגב, יש התנשאות בטענה שתופעה כל-כך גורפת היא רק היגררות חברתית. גם אם זה נכון, מתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשי המדרשות ינתבו את הבנות באופן חיובי. מלבד זאת, הרי גם אצל בנים לא בודקים בציציות, מי שרוצה ללמוד בישיבה מתקבל בברכה".

מכללת אורות עוברת תהליך אקדמיזציה, וכיום היא המכללה הדתית היחידה שמעניקה תואר שני לבוגריה. עד כמה הדבר פוגע בצביונה המקורי?

"תהליך האקדמיזציה של מכללות הוא עובדה. זה מסוג הדברים שבהם הדיעבד יהפוך ללכתחילה. יש דברים שמטיל מלך שגזרותיו קשות כהמן, אך לבסוף חוזרים בתשובה. התהליך הזה יכול להועיל ולהזיק. באקדמיה יש הרבה ברכה: יש בה סדר, ארגון, ביקורת, שאלות, חשיבה וספקנות. אך הביקורת עלולה להיות הרסנית מבחינה אמונית. במשולש של תורה-אקדמיה-חינוך, צריך למצוא דרך חכמה איך נצליח לתחום את האקדמיה בין התורה לחינוך: דרך התורה לתת תשובה לביקורת, ושהחינוך יהיה פרודוקטיבי בעזרת כלי האקדמיה.

"אני שואף שבוגרת המכללה תצטיין בשלוש הצלעות הללו, שצריכות להזין זו את זו. אישה חינוכית-תורנית-מדעית היא סטודנטית שהשלימה את חוק הוראתה, ותוציא פרות מעולים בהוראה".

מסקנות ועדת דברת שאומצו בשבוע האחרון על ידי הממשלה, שוללות את נחיצותן של המכללות להוראה.

"מכללה היא המקום היחיד שמכשיר מורים מבחינה חינוכית. עיקר הדגש בהכשרה האוניברסיטאית הוא מחקרי. לגבי איחוד מערכות הניהול – אם ייעשו איחודים אמיתיים שיתנו תוצר טוב יותר צריך לתמוך במהלך כזה, אבל אם זה רק בשביל ההצגה, אף אחד לא ירוויח מזה".

ביקורת הספרות התורנית

נוסף לעיסוקים התורניים והאקדמיים, יש לרב גוטל מעין 'תחביב מן הצד', של כתיבת מאמרי ביקורת על ספרות תורנית. הוא מפרסם ביקורות בשלושה עיתונים, כולל 'הארץ'. גם כאן טמונה אידיאולוגיה מאחורי המעשה, וגם כאן יש לרב גוטל גיבוי ישיר מהרב קוק: "תחום ביקורת הספרות התורנית איננו מפותח, מאז הרב זוין שהיה מודל בתחום הזה. לא מעט כותבים בספרות התורנית סבורים שמטרתם להיות מודעה שיצא ספר ואפשר לקנותו במקום מסוים. ואז יש פתרון במובן הרע: לצבוע את הכל בצבע ורוד ולעטוף את הספר בצלופן. ברמה המהותית, ביקורת כזו לא תורמת כלום.

"הרב קוק פרסם מאמר בנושא בקורת הספרות. הוא כותב שספר מואר באור נכון כשהוא עומד מול ספר אחר. הביקורת מעמידה את הספר בפרספקטיבה, מציגה ומעמידה אותו בצורה נכונה. בתלמוד עצמו מופיע רעיון דומה, כאשר ר' יוחנן הצטער על פטירתו של ריש לקיש שהיה מקשה עליו, וכעת יושב לפניו אמורא שרק מביא סיעתות לדבריו. דווקא על-ידי הקושיות הדברים מתחדדים ומתלבנים.

"מטרת הביקורת היא אפיון הספר, כדי לתת שירות טוב לצרכן, שידע מהו הספר. זהו גם שרות טוב למחבר, שידע מה טוב או לא בספר. השירות הטוב הוא גם לתורה – התורה לא מתחדדת מתוך צביעות ואי אמירת אמת. 'את והב בסופה' – צריך גם את האהבה וגם את הדיון הנוקב. יש ביקורת אסורה: זו שכולה אישית, שתוכנה פגיעה בזולת". כדי להישמר מחוסר דיוקים ופגיעה, נוהג הרב גוטל להעביר את הביקורות שלו למחברים לקריאה בטרם פרסומן, ואם המחבר מסרב לפרסום הביקורת נגנזת.

הרשימה הביבליוגרפית המיוחסת לרב גוטל מונה למעלה ממאתיים פרסומים בוורסיות שונות, החל במאמרים בכתבי עת וכלה בספרים. שני ספריו שיצאו לאור עד כה הם 'השתנות הטבעים בהלכה', ו'מכותבי הראי"ה'. הראשון מציג את אחד המודלים התורניים שהתפתחו כבר אצל בעלי התוספות בהתמודדות עם התנגשויות בין תורה ומדע. השני הוא תיאור וסיווג של האישים והחוגים שעמם התכתב הראי"ה:

"המטרה היא להכיר את הרב יותר טוב", מסביר הרב גוטל. "אמור לי מי מכותביך ואומר לך מי אתה. ניתן להכיר אדם בכמה צורות. מכותבי הרב הם מגוון אנושי גדול, אנשים בעלי תחומי עניין שונים שכתבו לו כדי לשאול, להתייעץ ולהחליף דעות. מכאן ניתן ללמוד על דמותו הרבגונית של הרב".

שני ספרים של הרב נוספים עומדים בקנה, לקראת פרסום. לא יהיה זה מוגזם לשער כי רשימת הפרסומים של הרב גוטל תכפיל את עצמה בטרם יוכפל מספר שנותיו.