בשבע 94: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ה' בסיון תשס"ד

משפט ברגותי - התגובות

מרוואן ברגותי: מה זה?! הרשיעו אותי ברצח חמישה אנשים? אני בהלם, אני בשוק. תגידו, אתם עושים ממני צחוק? כל אפס יכול לרצוח חמישה אנשים. מה זאת אומרת אני לא אחראי לפיגועים האחרים? אני רב מחבלים! ראש ארגון טרור! אני אחראי לכל פיגוע בעולם! זה בית משפט זה? אני רוצה את הכסף בחזרה.

השופטים: הלוואי שכולם ראו עד כמה היינו הוגנים עם הנאשם. מן ההתחלה אפשרנו לו לצרוח נגד המדינה כמה שהוא רוצה, שלא יגידו אחר כך בעולם שהשופטים לא היו בסדר. נכון שהיינו בסדר? הרשעה בארבעה פיגועים זה סביר, או שזה יותר מדי? אוי, רק שזה לא יגיע לבית המשפט בהאג... אם מישהו שואל, תזכירו לו שזיכינו את הנאשם ברוב הסעיפים. אוף, אולי היינו צריכים להוציא אותו זכאי וגמרנו.

עו"ד שמאי ליבוביץ': שמאי ליבוביץ' פרקליט אמיץ, שמאי ליבוביץ' פרקליט גדול. הברגותי הזה קיבל זיכוי חלקי רק בזכות שמאי ליבוביץ'. כששמאי ליבוביץ' משווה את הלקוח שלו למשה רבנו, אף שופט לא יכול לעמוד בפני הטיעון המבריק הזה. אין אדם יותר חכם משמאי ליבוביץ', אפילו לא הסבא של שמאי ליבוביץ'.

חבר כנסת כלשהו, בעוד 70 שנה: אוף, אני מת להציע איזו הצעת חוק, אבל כל הרעיונות הטובים נתפסו ונחקקו כבר מזמן. רגע, יש לי רעיון: אני אציע שכל מנהיג של ארגון טרור רצחני יורשע ברצח וייכלא לכל ימי חייו, גם אם לא היה מעורב ישירות בפיגועים של אנשיו. טוב, זה לא רעיון משהו, אבל זה מה שנשאר.

האזרח הקטן: אם ברגותי ייכנס עכשיו לכלא להרבה זמן, איך מסוקי צה"ל יוכלו לירות עליו טילים?

תרבות מוגבלת

במוסף 'שבעה לילות' של ידיעות אחרונות פורסמה רשימת "מאה מובילי התרבות בישראל" לשנת 2004. וכמו בשנה שעברה, רשימת הנבחרים מצביעה בעיקר על הרדידות, הניתוק, השחצנות וההטיה הפוליטית של הבוחרים. אפילו הניסיון לשלב ברשימה את הפופולרי עם האנין נכשל כישלון חרוץ,
כאשר במקום רשימה מאוזנת נוצר שעטנז מגוחך, ובו מופיעים יחד בועות רכילות מנופחות לצד אנשי אמנות המוכרים רק לעורכי הרשימה ובני משפחותיהם.

הבעיה ברשימה אינה בבחירות התמוהות (רמי ויץ מוביל תרבות ופיני גרשון לא?), הארכאיות (חווה אלברשטיין? למה, כי מדיה-דיירקט הוציאה לה אוסף?) והצפויות (נינט, אלא מה?), אלא באווירה הכללית שיוצרים עורכיה, כאילו תרבות היא עניין של שמאלנים-חילונים, רצוי כאלה הגרים בין הרחובות רוטשילד והמלך ג'ורג' בתל-אביב. אפילו הערבים נותרו הפעם בחוץ, שלא לדבר על העולים החדשים. ואילו את הימין הפוליטי, שהוא כידוע מיעוט שולי במדינה, מייצגים הראפרים סאבלימינל והצל וקצת יוסף בראל, וזהו.

ומה עם הייצוג הדתי? ובכן, תלוי איך אתם מגדירים את אהוד בנאי. יחד אתו, כמות חובשי הכיפות ברשימה נוסקת לשניים (השני הוא נסים משעל). ואולי טוב שכך. אמנם לא חסרים מועמדים דתיים טובים שנותרו בחוץ, אבל בינינו, מי רוצה להיות ברשימת מובילי התרבות שלושים מקומות אחרי מורן אייזנשטיין?

חמסה עלינו

א. ספורט 1: אני מאוד מבקש מהספורטאים והמאמנים הישראלים להפסיק לנצח ולזכות בתארים אירופיים, כי מרוב ברכות טלפוניות, אין לראש הממשלה שלנו זמן לנהל מדינה.

ב. ספורט 2: הכדורסלן הפורש עודד קטש יעבור השנה לעמוד מאחורי הקווים בקבוצת הפועל גליל עליון. קטש אינו יכול להיות מאמן באופן רשמי, כי אין לו תעודת מאמן, ולכן הוא ישמש בתפקיד המנהל המקצועי במועדון. מה ההבדל בין מאמן למנהל מקצועי? בערך כמו ההבדל בין תוכנית
ההתנתקות לתוכנית ההתנתקות החדשה.

ג. ספורט 3: עדיין לא הבנתי מדוע אחמד טיבי שמח על זכייתה של בני סכנין בגביע המדינה בכדורגל. הרי ניצחון סכנין עלול להפריע לטיבי במאמציו לשמר את תחושות הקיפוח, הניתוק והניכור של ערביי ישראל במדינתם.

ד. השחקן האמריקני טוני רנדל, הזכור לזקנים כמוני מסדרת הטלוויזיה 'הזוג המוזר', מת בשבוע שעבר והותיר אחריו שני ילדים יתומים, בת 7 ובן 6. בהחלט עצוב, אבל מישהו היה צריך לחשוב על זה קודם - ככה זה כשהופכים לאב בפעם הראשונה בגיל 77.

ה. פתרון החידה מהשבוע שעבר: שינוי המילים "שרון הרפה" נותן לנו את שמה של שפרה הורן, מחברת הספר 'ארבע אמהות'. ולחידה החדשה: עצם של פיל - ראה במלמד הלכות (5,4) – התשובה בגיליון הבא

יודע את מקומי

אני אוהב לערוך קניות בסופרמרקט, כמובן בתנאי שהנזק הכלכלי אינו עובר את גבולות הטעם הטוב. אלא שבאחרונה הפך התחביב הצרכני הזה מעט קשה לביצוע. הדרך שצריך לעבור מהרכב שבחנייה אל תוך הסופרמרקט הפכה להיות ארוכה יותר מהקניות עצמן, וכולה רצופה כוונות טובות ומכשולים בלתי עבירים.

זה התחיל לפני שבועות אחדים: מקורותיי הלא-עיתונאיים סיפרו לי על סניף חדש של רשת מזון גדולה באזור מגוריי, ועוד באותו שבוע נסעתי לבדוק אותו. בכניסה לחניון חלפתי עם מכוניתי על פני מאבטח (להלן: מאבטח א'), וזה שאל אם יש לי נשק. השבתי בשלילה ושאלתי אותו מתי לאחרונה השיב לו מישהו בחיוב על שאלתו. מאבטח א' ענה, שבקורס האבטחה שלו אפשרות כזאת כלל לא עלתה על הפרק.

החניתי את הטרנטה, ואז נזכרתי כי אין בכיסי מטבע של חמישה שקלים בשביל עגלת הקניות. ביקשתי להיכנס אל הסופרמרקט כדי לפרוט כסף בקופה הראשית, אבל ש"ג מנומנם אחד (להלן: המאבטח המנומנם) עצר אותי בכניסה והחל למשש את הצמיגים שבמותניי באמצעות מכשיר המגנומטר הידוע לשמצה. משהתקרב גלאי המתכות אל אזור כיסי מכנסיי, הוא החל לצפצף בעצבנות יתרה. המאבטח המנומנם פקח את עיניו עד למחציתן. "מה זה כאן?" התעניין.

"מפתחות", עניתי וניסיתי לעבור אותו, אבל אז נשמע עוד צפצוף.

"וכאן?" שאל המאבטח.

"עוד מפתחות. אפשר להיכנס?"

הוא נתן לי להיכנס. אלא שבקופה הראשית הודיעו לי כי כלל אין צורך להכניס מטבע לעגלת הקניות. יצאתי אפוא וחיפשתי עגלה פנויה, אך לשווא.

"סליחה, אתה יודע היכן העגלות כאן?" שאלתי מישהו בחולצה כתומה שעמד בראש קבוצת אנשים גדולה ליד הכניסה לסופר.

"אין עגלות פנויות", ענה לי, "כולנו מחכים, אז תעמוד בתור!"

עמדתי בתור. בכל פעם שאחד הקונים יצא מהחנות ונעמד עם עגלתו העמוסה ליד דלת רכבו, קפצו מהתור שלי חמישה עד שישה אנשים - זקנים נשים וטף - והציעו לו עזרה בפריקת העגלה. תוך שניות רוקנה העגלה ונעלמה שוב בתוך הסופרמרקט עם הממתין הזריז שזכה בה. אחרי שעה ארוכה, הצלחתי גם אני למצוא עגלה פנויה, ובפנים מאושרות חזרתי אל המאבטח המנומנם שעמד בכניסה. "הייתי כאן כבר קודם. אפשר להיכנס?"

"רגע", עצר אותי המאבטח ועיסה קלות את בית שחיי באמצעות המגנומטר. "טוטוטו!" הכריז המכשיר בקול.

"מה זה כאן?" שאל המאבטח.

"קוצב הלב שלי".

"וזה?"

"סכין קצבים".

"אתה יכול להיכנס", אמר המאבטח תוך פיהוק ארוך. נכנסתי פנימה, ובתוך חצי דקה סיימתי את קניותיי. כלומר, התורים בקופה שכנעו אותי ללכת הביתה ולחזור למחרת. אני חייב לסדר לי השכמה בשעות הבוקר המוקדמות.