בנות עם מידות

'צלילים של זהב', ילדות שרות ורוקדות שירים בענייני מידות. מומלץ למרות מחלות הילדות

אמציה האיתן , ה' בסיון תשס"ד

מה כבר אפשר להגיד על חבורת ילדות נחמדות שמבצעות בחן ובקלילות שירים העוסקים כולם בתיקון המידות? זה יהיה ממש קטנוני להעביר עליהן ביקורת. הרי גם הילד הכי מעצבן יודע שמספיק חיוך אחד שלו (עדיף עם גומות), והמבוגרים נמסים ושוכחים שתכננו לצעוק עליו.

אז קחו חבורת ילדות (פחות מגיל בת מצווה, כמובן) תלבישו אותן בבגדי הופעה ססגוניים אך צנועים, תנו להן שירים מלאי ערכים, ונותר רק לצלם ולהפיץ. התוצאה, במקרה של הסרט 'צלילים של זהב' אכן חיננית ומרעננת.

הילדות ממלאות היטב את תפקידן, השירים נשמעים מושקעים וההרמוניות עוברות בשלום גם את בעלי האוזן המוסיקלית. אז גם אם לא נשלח את הבת שלנו לחוג ריקוד אצל מלי אוסדיטשר (פשוט הנסיעות יכבידו עליהן), אין ספק שהן ייהנו לצפות בבנות החוג שלה בהופעה על מסך המחשב או הוידאו.

ודאי תאמרו לעצמכם: לא יכול להיות שהכל כל-כך מושלם. שוב צדקתם. אבל, כפי שהקדמתי, את הביקורת אינני מפנה כלפי הילדות המופיעות בסרט, אלא למי שהחליט כי קהל הצופים (במקרה זה – צופות) יסתפק בשני אתרים שבהם מצולמות הילדות. שניהם נחמדים למראה ואפילו מעניינים: האחד בפארק הלאומי והשני על במת ריקודים צבעונית; אך בסרט של כמעט ארבעים דקות הייתי מצפה ליותר מזה. מה לעשות שבני דורנו כבר התרגלו לקצב המהיר ולמספר העצום של גירויים העוברים מול עיניהם? הם עלולים אפילו להיעלב משני אתרי צילומים לסרט אחד.

ושוב להערה הקבועה, אך הבלתי-מתפשרת: המאמר 'כל המרבה הרי זה משובח' לא נאמר על סרטים. הרבה יותר מתאים במקצוע זה לגרוס 'כל המוסיף גורע'. סצנות מייגעות, צילומים סטטיים ושירים ארוכים אינם מקלים על הצופה הנאמן את מלאכת הצפייה. במקרה דנן, קיצור השירים היה משפר אותם והופך את הסרט ליותר מעניין.

המבוגרים שבכם (גילאי 12 ומעלה) עוד זוכרים את התקופה שבה הסרטים הדתיים היו מוצר יקר המציאות והעולם החרדי רק גילה את נפלאות הוידאו, ובעיקר מסך המחשב. ההפקות באותה תקופה נראו לצופה מבחוץ כמוטציות רשלניות של במאים וצלמים שלא עברו אפילו קורס בסיסי בקולנוע.

באותה תקופה מספיק היה להעמיד מצלמת וידאו ביתית על שולחן, מול הבמה, בהצגת סוף השנה של כיתה ו'. התוצאה היתה מועברת לתקליטורים ונמכרת בשוק הרחב במחיר השווה לכל כיס.

מאז עברו שנות דור (לפחות חמש שנים), הצופים הפכו לביקורתיים והסרטים למקצועניים (בדרך כלל). הסרט 'צלילים של זהב' נראה כמי שעבר את ההתבגרות, אבל עדיין סובל ממחלות ילדים קלות.
אך שוב אני חוטא בחיידק הביקורת, במקום לפרגן לילדות שמשקיעות את הנשמה למעננו. מגיע להן כל הקרדיט, ומגיע לילדות שלנו כמה דקות של כיף, עם מוסיקה טובה, כוריאוגרפיה נחמדה ואפילו
ערכים ומידות טובות לקינוח. בתיאבון.