גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

קול דרום ישראל - בגליון השבוע

נסים קינן, אחראי כבר 15 שנה לסיקור הנעשה מאשדוד ודרומה בקול ישראל, כולל ברצועת עזה. קינן, עיתונאי מהזן הנכחד שמפריד בין דעותיו לדיווחיו, בוא גם סגן אלוף במילואים שלא מהסס לבקר את הצבא שלא נכנס לשכונת החמאס בעזה. למרות היותו חובש כיפה ובעל חברים רבים בגוש קטיף, הוא לא יעשה להם הנחות בתכנית הטלוויזיה החדשה 'רוח דרומית' – המביאה את קולה הבלתי נשמע כמעט של הפריפריה.
03/06/04, 00:00
עפרה לקס

אתם נכנסים לאוטו בדרך אל או מהעבודה. היד מגששת אוטומטית לעבר הכפתור שמדליק את הרדיו. בדרך תוכלו להתעדכן במתרחש כעת ברחבי הארץ, דברים שאחר-כך יצוטטו על ידכם מבלי משים: "אמרו ברדיו ש...".

את שמם של חלק מהכתבים כולנו מכירים – בעיקר אלה שגורמים לנו להתעצבן בגלל סיקור מוטה. בשמם של אחרים, שהדיווח שלהם נעים לאוזן, אנחנו לא ממש יודעים לנקוב.

נסים קינן, כתב 'קול ישראל' בדרום כבר 15 שנה, משתייך לסוג השני. כל מה שקורה בעזה, אילת, אשדוד, באר שבע או אשקלון מגיע לרשת ב' באמצעותו. הקווים האדומים שלו כוללים מילים שעבור חלק מן העיתונאים עברו מן העולם: איזון, הפרדה בין דעות לדיווח ולאו גדול על ראיונות עם טרוריסטים ורוצחים.

קינן, שהגיע לבאר שבע במקרה כשהיה איש קבע ("שר הביטחון, אריאל שרון, הציע לאנשי הקבע דיור בזול") ולא ממש התכוון להישאר שם, צבר בינתיים מעמד של איש תקשורת מנוסה ואדם מוכר שרבים פונים אליו בבקשת עזרה או סתם לעצה, כי הוא 'מבין'.

קינן הירושלמי, שעדיין חולם לחזור לבירה, מצא את עצמו מנסה לקדם את הסיקור של ערי הפריפריה, ובימים אלה, במלאת כמעט שנה לתכנית הרדיו שלו 'רוח דרומית' העוסקת בענייני האזור, הוא עומד להעלות תכנית דומה בערוץ הראשון, יחד עם איתי רפפורט בצפון ושרון וכסלר ואבי פירסט בירושלים.
תושבי הדרום היכונו: קצת תמורה לאגרה.

חולה הכתיבה שהגיע לרדיו

נסים קינן נולד בשנת 58' בירושלים, התחנך בתיכון 'פירסט' הדתי, ובסיומו התגייס לסיירת שקד. עם סיום השירות הסדיר נישא לרות, ואחר-כך המשיך שנים רבות בצבא הקבע, שירת ביחידה מיוחדת והיה בין מקימי יחידת 'מורן' האיכותית. תוך כדי השירות למד קינן תקשורת בתל אביב, וגם הספיק להיות עורך כתב העת 'תודעה' לענייני פילוסופיה יהודית.

חיידק התקשורת דבק בקינן בעודו ילד: "בתיכון, במשך שנים, הוצאתי עיתון של בן אדם אחד: אני כתבתי, איירתי, שידכתי את הדפים וגם הפצתי אותו בכל בית הספר". במקביל שלח חומרים לעיתוני נוער כמו 'הארץ שלנו', 'דבר לילדים', 'מעריב לנוער' ואחר-כך ל'במחנה' של צה"ל. "הייתי חולה כתיבה", מעיד על עצמו האיש המזוהה יותר מכל עם הרדיו.

לאחר שחרורו מצבא הקבע כתב קינן בעיתון 'חדשות'. "העיתון מצא חן בעיני מבחינת החדשנות שלו, אבל לא מבחינת האמינות שלו. ראיתי שאני שולח חומרים מסוימים ובפועל מתפרסמים דברים אחרים. פשוט שינו את הכתבות. פעם או פעמיים הרמתי קול צעקה, בפעם השלישית עזבתי. אומרים שהדבר היחיד הנכון בעיתון הוא התאריך. יצא סמלי כל-כך שביום הסגירה של 'חדשות' גם בתאריך הם טעו".

התחנה הבאה של קינן היתה כס העורך של המקומון המפורסם והוותיק של אזור הדרום, 'שבע' (כן, רבים מתבלבלים). במערכת הזאת הוא ישב כשקיבל טלפון מחיים זיסוביץ', בעיצומו של יומן הצהריים של רשת ב'. זיסוביץ' ביקש מקינן לרוץ למדרכה שליד סופרמקט 'גירנברג' בעיר ולדווח משם על הנעשה, כי ל'קול ישראל' לא היה אז כתב פנוי:

"זה היה סיפור מדהים. אדם יצא בשעת צהרים מ'גירנברג' עם עגלת הקניות שלו, הלך על המדרכה, ופתאום נפער תחתיו בור ענקי בעומק של 15 מטרים והוא נפל לתוכו ונקבר תחתיו. דיווחתי על הנעשה בשידור חי, כשסביבי מהומה אדירה. העברית שלי מצאה חן בעיני זיסוביץ' והוא אמר לי 'התקבלת'. 'מה התקבלתי?' שאלתי. והוא ענה: 'לקול ישראל'. ומאז אני שם, כבר 15 שנה".

הרחק מהאליטה התל אביבית

'תחום השיפוט' של קינן הוא רחב, רחב מאוד. משולש הגבולות שעליו הוא מופקד מתפרש מאשדוד בצפון מערב, מזרחה אל המועצה האזורית מגילות, בצפון ים המלח והיי דרומה לאילת. בתווך נמצא גוש קטיף, ועמו רצועת עזה – שהם מוקד התרחשות בפני עצמו.

בזה שמייחדים לאזור גדול כל-כך כתב אחד בלבד אין משום זלזול בפריפריה?

"זה לא מוצדק, במיוחד כשיש את הערך המוסף של רצועת עזה שהוא בפני עצמו יכול להיות משרה מלאה, אבל שנים זה היה ככה".

טוענים שסיפורים מהפריפריה מגיעים רק בהקשרים שליליים אל המדיה.

"נכון, זו בעיה. סף הערך החדשותי ברשתות גדולות כמו רשת ב' או ערוץ 1 הוא גבוה מאוד. זה סיפור שחייב לעבור כמה פילטרים עד שהוא מגיע למעלה. אז אם אין משהו יוצא דופן, כמו פיגוע או סיפור חברתי קשה מאוד, הוא לא ייכנס. הסיפורים השגרתיים והיפים שקיימים כל יום לא יכולים לבוא לידי ביטוי, וזה חבל".

אבל לא מדובר רק בסף חדשותי. סיפורים דומים שבאים מתל אביב ימצאו את הדרך לחדשות.

"בהכנסת חדשות יש את הקריטריון שנקרא 'אליטות'. תל אביב היא הרבה יותר אליטיסטית מאופקים, ואפילו יותר מחיפה, העיר הגדולה. אז כל מה שקורה בתל אביב עונה לקריטריון הזה של אליטיסטיות, אין מה לעשות".

נראה שאתה משלים עם זה.

"אני משלים עם זה כי זה ככה בכל העולם. אם קורה משהו בוושינגטון או בעיירה קטנה בדרום, יפרסמו את סיפורי וושינגטון, אין מה לעשות".

מדרום תיפתח הטובה

ובכל זאת מנסה קינן לתת במה לסיפורים היפים שמתרחשים בפריפריה. לפני כשנה נענה לו מנהל הרדיו החדש, יוני בן מנחם, ונתן את הסכמתו להכנסת תכנית שבועית חדשה לרשת ב', שעניינה אקטואליה רכה והתרחשויות חיוביות מאזור הדרום. קינן, שמגיש את התכנית מדי יום רביעי, נהנה מאוד מן התכנית, שמבחינתו מהווה ציון דרך בהיפתחות של המערכת כלפי הפריפריה:

"הצעתי את התכנית הזאת בישיבה הראשונה עם יוני בן מנחם, והוא מיד קפץ על הרעיון. לא סיימתי להגיד 'תכנית פריפריאלית' והוא הושיט לי את היד ואמר לי: 'צא לדרך'. הצעתי את התכנית גם למנהלים הקודמים, אבל הם לא נענו. יש היום פתיחות חזקה למנהלים של רשת ב' לעניינים חברתיים, במיוחד למיקי מירו (מנהל חטיבת החדשות) וליוני בן מנחם.

"אני לא מפרגן סתם, באמת שלא. למנהלים הקודמים אני לא מפרגן, ואני לא מתבייש להגיד את זה. היום יש יד חופשית כמעט בכל מה שקשור לפריפריה, יש מיקוד אחר ותשומת לב אחרת".

קינן עצמו לא האמין שכמות הפידבקים תהיה גדולה כל-כך. "זו נישה שכנראה היתה חסרה הרבה שנים. התכנית נותנת לאנשים הרגשה שהם באים לידי ביטוי בכלי ממלכתי. זה אחרת שמקשיבים לך רק באזור באר שבע והנגב וכשמקשיבים בכל המדינה".

אולי המדד הטוב ביותר להצלחתה של תכנית הרדיו הפריפריאלית היא ההעתק הטלוויזיוני שלה, התכנית החדשה שעומדת לעלות לאוויר בעוד פחות משלושה שבועות. התכנית, 'אחד בכל מקום' יהיה שמה, תשדר אייטמים המתרחשים הרחק מאזור המרכז המסוקר כל-כך.

קינן חולק שבחים גם ליוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור, על שנתן את האור הירוק לתכנית. אי אפשר לשמוע ממנו מילים שליליות על הנעשה ברשות השידור בכלל ועל הבוץ שמטיחים זה בזה אנשי קול ישראל בפרט. "בנושאים האלה אני לא מתמחה. אני נמצא הרחק מההמון הסואן, וטוב לי כך".

מחיר הכיפה

בסיום פגישתנו, שנערכת באולפני 'קול ישראל' בירושלים, ערך לי קינן סיור בין האולפנים. הוא פגש חברים, ופניהם הנסתרות בדרך כלל מאחורי מכשיר הרדיו הביתי התגלו. בדרך כלל היו העמיתים נחמדים גם לקינן ("אהלן נסים, טוב לראות אותך") וגם לאורחת שמתלווה אליו.

אבל יש כאלה שהמראה של אישה דתייה צרם להם, כמו מפיק אחד, שחשב משום מה ש'בשבע' הוא עיתון חרדי. המפיק רב התבונה מיהר להודות שהוא אינו יכול לדרוש בשלומי, משום שאין לו מושג באיזו מאה אני חיה: "אנחנו חיים בתקופות שונות", הוא אמר, וגם אם הכל היה בהומור לא ממש מוצלח, הבוז שהוא רוחש למגזר הזה (ואולי לכל מי ששונה ממנו) היה גלוי לעין כל.

נסים קינן הוא אדם דתי. הוא מספר בהתרגשות רבה על בית הכנסת שסיים לבנות "ונכנסנו אליו בדיוק בא' בניסן, יום חנוכת המשכן". לראיון הוא מגיע עם כובע, ולקראת הצילומים מוציא מכיסו כיפה. שניים מבניו של קינן הם בוגרי ישיבת ההסדר 'ימית' שבנווה דקלים, ובנו הקטן עדיין בבית הספר.

קינן אינו מסקר את ההתרחשויות בשבתות וחגי ישראל. במועדים אלה מחליפה אותו ענת בן סעיד, שמטפלת בדרך כלל בתחומי המשפט והפלילים של האזור. "ביום שישי, איך שהשבת נכנסת, הביפר נושר ממני והפלאפון נסגר. אבל במוצאי שבת הביפר נואק מרוב הודעות ובפלאפון מצטברות 30-20 שיחות שלא עניתי להן".

קינן טוען שהכיפה שלו אינה מפריעה לאיש, מלבד לערביי עזה. ובכל זאת, בעבר הוכשל מינוי שלו לתפקיד כתב הצפון של קול ישראל בשל היותו דתי. הדבר היה בשנת 99', לאחר שהכתב הקודם, אילן רועה, נהרג ממטען שהטמינו מחבלי החיזבאללה:

"הייתי הרבה שנים בדרום, ורציתי קצת לשנות אווירה. שלום אורן, שהיה מנהל חטיבת החדשות, אמר לי שזה בדיוק מה שהוא התכוון לעשות, גם כדי שאני אתרענן וגם בגלל שאני מבין בענייני צבא. שירתי בצפון שש שנים, כולל בלבנון שנתיים, ואני מכיר כל פינה שם".

בסוף זה לא קרה.

"מישהו בכיר אמר לי שיש לו בעיה עם זה שאני לא עובד בשבת. למרות שאין לו שום קרבה לדת ואינו פוסק הלכה, הוא פסק לי שאם קורה משהו בצפון, כמו קטיושות, הדיווח על כך הוא פיקוח נפש. אמרתי לו שאם הייתי מרגיש שאני מציל נפש מישראל אז אפילו על ספק פיקוח נפש מחללים את השבת, אבל מעולם לא ראיתי בעבודה שלי פיקוח נפש. מעולם".

כעסת?

"היו לי כעסים על האופן שבו עשו לי את זה. כשהתלוננתי שבגלל השבת לא נותנים לי לעבור לצפון הם אמרו לי שלא, זה בסדר, ושאלך לחפש בית לגור בו. כשכבר מצאתי בית הם אמרו לי שהמערכת החליטה אחרת. אבל זה קשור למערכת אחרת, לסוג ניהול אחר שברוך ה' חלף מן העולם".

בעומק שטח האויב

פרט לשבתות, ימים טובים וחופשות ("בכל קיץ אני משתדל לברוח לחו"ל לחופשה") נעדר כתבנו בדרום מעבודתו גם כשהוא עושה מילואים. וזה קורה הרבה. קינן, סגן אלוף במילואים, משמש כמפקד משמרת בחמ"ל של פיקוד דרום. כן, הפיקוד שנמצא בתחום הסיקור שלו. בחייו האזרחיים מבקר קינן את מפקדו במילואים, אלוף פיקוד הדרום, אבל כשהוא עולה על מדים הוא עושה סוויץ' בראש ומשתדל לעשות את מלאכתו נאמנה.

על הפעולה האחרונה ברפיח, למשל, העביר קינן ביקורת, אבל לא ממש מהזווית המוכרת: "למקום העיקרי, לשכונת שבורה שבה נמצא כל האמל"ח, הם לא נכנסו, כי זה מעוז של החמאס וכיוון הסמטאות שם צרות וטנק לא יכול להיכנס שם. אז הם נכנסו לשכונות אחרות, אבל ברזיל ותל סולטן הן קיקיוניות לעומת שבורה, וכולם יודעים שאחרי המבצע הזה הכל יחזור לקדמותו, כי עיקר האמל"ח נמצא שם".

אתה נכנס הרבה פעמים עם הכוחות לתוך עזה. זה לא מפחיד?

"כאיש צבא אני רגיל לזה. מצד שני, זה בהחלט גורם לדפיקות לב. אני אשקר אם אגיד לך שלא. אתה נכנס לעמק הבכא, למקום שיורים בו כל הזמן. אבל כשאני עם הצבא אני מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר כשאני נכנס עם הרכב הלא ממוגן שלי לגוש קטיף. ציר כיסופים שיורים בו כל הזמן חשוף, ושם אני חושש יותר".

ערביי עזה מכנים את קינן 'רדיו לעדו', שמשמעותו 'רדיו האויב'. קינן אינו יודע אם זהו כינוי חיבה בלעדי, אבל הוא מסכים שלסלימאן א-שאפי בטח לא קוראים ככה: "יש להם סיבות טובות לקרוא לי ככה, ויש להם סיבות טובות לא לקרוא לו ככה", הוא אומר ולא מפרט.

ובכל זאת, למרות הכינוי, הרבה קינן להסתובב בעזה, עד לפני שלוש שנים וחצי. הוא ראיין את ערפאת, סיקר מסיבות עיתונאים ומשלחות אנשי ימין ושמאל שבאו לפקוד את יו"ר הרשות. "אני מסתובב עם תעודה שהנפיק שר ההסברה הפלשתיני, יאסר עבד רבו. השוטרים הפלשתיניים וכוחות הביטחון האחרים מכבדים אותה, אבל אי אפשר לסמוך על זה. לא פעם שלומי אלדר ואני חטפנו בלוקים וגם ירו עלינו בעזה. זה תפקיד מסוכן, אבל כדי למזער את הסיכון אני כמעט לא נכנס היום, רק כשזה הכרחי".

הכתבים הזרים מדווחים מבפנים

קינן גם יכול להעיד על רשעותם של מחבלי עזה מכלי ראשון. הוא נחרד מרצח של ילדים, גם אם הם ערביים, אבל כשזה מתרחש בעזה, הוא תולה את הקולר בצווארם של המחבלים: "ראיתי במו עיני שאנשי כוח 17 בבית להאיה מוציאים בכוח ילדים מבית ספר בבעיטות ומובילים אותם לשדה המערכה. הם הציבו אותם בשורה הראשונה, נעמדו מאחוריהם וירו אל החיילים שלנו. הילדים המפוחדים בכו, כי מי לא מפחד מרעש של יריות? מה אשמים אותם ילדים קטנים?" בפעם אחרת הוא ראה אנשי רשות מורידים בכוח ילדים מאמבולנסים ובהזדמנות נוספת ראה מחבלים מוציאים ילדים מכיתת בית ספר בחאן יונס כדי לירות שם אל חיילי צה"ל, ביודעם שהחיילים לא יוכלו להשיב אליהם אש. והוא, אגב, חושב שלחיילים באמת אסור להשיב אש במקרים כאלה.

איך האבסורדים האלה לא מגיעים אל העולם?

"מה שמגיע לעולם הוא חומר מרשתות טלויזיה עולמיות:NEWS SKY, CNN, BBC. בישראל חושבים שהכתבים שנמצאים שם הם כתבי הרשתות עצמן, אבל בעצם אלו פלשתינים, שאם הם יעזו לשדר משהו אחר אוי ואבוי להם. דרך אגב, הצלמים מגיעים תמיד לפני ההתרחשות ומתמקמים. הכל מאורגן ומסודר. אני מכיר שני צלמים שמזוהים עם החמאס ועובדים ברשת טלוויזיה זרה".

קינן עצמו עבד גם הוא עם עזתי אחד, שתפקידו היה להודיע לו על התרחשויות ברצועה. לאחר תקופה, כשהלה החל להודיע לו על פיגועים לפני שהם התבצעו, נדלקו אצל קינן כל הנורות האדומות, והוא מסר את שמו "למי שהיה צריך". מאוחר יותר היה האיש ממגורשי מדג' א-זוהור: "הוא היה איש חמאס, ואני לא ידעתי".

מתחילת האינתיפאדה האחרונה הספיק קינן 'לבלות' כמה לילות עם חיילי צה"ל במוצבים הסמוכים לעזה. באחת הפעמים, בהיותו במוצב 'יקינתון' שבנווה דקלים, היריות והרימונים לא נפסקו כל הלילה, וקינן לא יכול היה לצאת לביתו.

במקרים כאלה אתה תופס רובה?

"לא. אם אני עיתונאי אז אני עיתונאי עד הסוף. חוץ מזה, יש מספיק חיילים ומפקדים טובים".

מה אשתך אומרת על כל העניין?

קינן מסגיר את הסוד שמאפשר לו להתמיד במשרתו גם בעתות לחימה: "אשתי אף פעם לא יודעת מתי אני נוסע ומתי אני לא נוסע".

דיווח מדויק ומאוזן

עבור חלק מתושבי באר שבע וערים נוספות בדרום הארץ נסים קינן הוא לא רק קול רדיופוני. הם מזהים אותו ברחוב, מבקשים ממנו עזרה בתחומים סוציאליים ונענים, ובשל הקרבה שלו לנושאים צבאיים הם גם שואלים לדעתו. גם לפני משאל מתפקדי הליכוד שאלו אותו מה דעתו.

מה ענית?

"מבחינה צבאית זה רע. מבחינת שלום המתיישבים זה טוב. ייטב להם לעבור למקום שלא יורים בו כל הזמן. אבל מבחינת הזריקה והרוח הגבית שזה נותן לטרור ודאי שזה לא טוב. מאז שדיברו על תכנית ההתנתקות הטרור בעזה קפץ לשמים. לזה קוראים רוח גבית, ואת זה אנשי צבא בכירים מאוד אומרים, לא אני".

קינן מגדיר את הקשר בינו ובין מתיישבי גוש קטיף כ'כוכבית נסים' שיש לכל אחד מהם בטלפון (והם, אגב, מאשרים). את הדיווחים על הנעשה ברחבי הגוש הוא לא מקבל מדובר צה"ל אלא הישר ממתיישבי הגוש, שמספקים ידיעות במהירות ובדיוק רבים יותר:

"ביום שישי הקודם נפצעו שני חיילים באורח קל מפגיעת טיל קסאם בכפר דרום. זה שמטפל בחיילים מתקשר אלי ואומר: 'תשמע, יש כאן שני חיילים פצועים קל, אני מטפל בהם'. אני מתקשר לדובר צה"ל, ושם אומרים לי: 'היה טיל אבל אין פצועים'. אחרי שעה, שבמהלכה כבר פרסמתי את הדברים, דובר צה"ל תיקן את דבריו".

קינן מסביר ש-15 שנים של סיקור אזורי מספיקות כדי להכיר באופן אישי כמעט כל אחד מ-7,500 מתיישבי הגוש. והוא אוהב אותם מאוד: "אני רוצה להגיד פה חד-משמעית שמדובר במלח הארץ, אנשים שצריך להעריץ אותם, שמחנכים את ילדיהם לאהבת ארץ ישראל ולאהבת ישראל בכלל. אלו אנשים שמחרפים את נפשם על החזקת פיסה מארץ ישראל. המגע האנושי, הבלתי אמצעי שיש לי עם כל אחד שם כמעט הוא דבר שלא יתואר במילים. אין יום שאני לא מדבר איתם, ולא רק על עניינים חדשותיים.

"מצד שני, כשיש משהו שלילי בגוש קטיף אני מוציא אותו החוצה. היה, למשל, סיפור של גניבת מוניות ומכירתן דרך מתווך מגוש קטיף אל הרשות הפלשתינית. התחננו אלי שלא אוציא את הסיפור הזה, אבל יש לי מחויבות מקצועית. המקרים הפליליים בגוש קטיף הם זניחים, שם במשטרה יש תלונות מעטות ביותר, אבל כשדברים קורים אני מדווח עליהם. אני גם משתדל תמיד להביא ימני מול שמאלני, כי זה שאני אוהב את האנשים שם ואת הערכים שהם מחזיקים לא קשור למקצוע שלי".

אפשר לעשות את ההפרדה הזאת?

"אפשר לעשות את ההפרדה הזאת, ואני ההוכחה לכך. אני יכול לשבת איתם לארוחת צהרים, וכשצריך לאזן דיווח אני מאזן. אחרת אני שומט לעצמי את הענף שעליו אני יושב".

יש עיתונאים הטוענים שהאובייקטיביות בדיווח היא דבר מת, לא קיים.

"אולי אני שייך לדור הישן, אני לא יודע. אבל אני חושב שהגינות לא קשורה רק לעיתונות, אלא לכל דבר בחיים".

אבל היום, כשהכל כל-כך שמאלני, אולי צריך להטות את התמונה טיפה ימינה?

"אני חייב להגיד לך שאני בכלל לא בטוח שהתקשורת והעיתונות היום כל-כך שמאלניים. תסתכלי טוב טוב על העיתונים המובילים. תסתכלי איך הם מתיישרים עם השלטון המרכזי".

השאלה היא איפה אתה ממקם את השלטון המרכזי ביחס למפה הפוליטית...

"השלטון המרכזי אמור להיות ימני, לפחות לפי ההגדרה שלו. השמאלנים, בואי נגיד, מתגעגעים לתקופות יותר טובות".

שבוי בידי האירועים

נסים קינן רווי. הוא מרגיש שהצליח לגעת בכל תחומי התקשורת: הוא כתב וערך במדיה הכתובה, שידר והפיק תכניות טלוויזיה (התחנה המקומית של באר שבע, שלוש שנים, ערב ערב) ואפילו לימד קצת תקשורת, עד שהביפרים הבהירו לו חד-משמעית שאי אפשר הכל. הוא גם הספיק לכתוב ארבעה ספרים, ובזמנו החופשי הוא מצייר.

תאר לי יום שלך.

"אין שדומה למשנהו, אבל בתוך חוסר היציבות הזה אני מנסה לבנות לי שגרה מסוימת, ללכת לתפילה בבוקר, לשחות רבע שעה לפני שהבריכה נסגרת וגם לשמור על כושר. כשיש אירועים, ולאחרונה זה קורה כל יום, הבוקר שלי מתחיל ברבע לשש, לפני יומן הבוקר, ועד שמונה אני עסוק בדיווחים וכל היום שלי נע סביב האירועים ויומני החדשות".

איזה כותרת היית נותן לכתבה?

"שבוי בידי האירועים", הוא אומר ומחייך.

ofralax@walla.co.il