גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

בשבח הבישול של סבתא - בגליון השבוע

פעם היה לאנשים אורך רוח כשעסקו בחינוך, וגם בבישול. היום הכל מבקשים תוצאות מיידיות. בין תכנית ההתנתקות ומסקנות ועדת דברת נמשך חוט שמייצג את תרבות קיצורי הדרך.
03/06/04, 00:00
אבי רט

האם יש קשר בין התכנית החדשה של משרד החינוך לבין התכנית החדשה של ראש הממשלה? לכאורה לא. זו תכנית מדינית וזו תכנית חינוכית. זו גובשה על-ידי פוליטיקאים וזו גובשה על-ידי אנשי חינוך.

לכאורה אין קשר. אבל יש. הקשר מתחיל בסיפור על סעודה משפחתית חגיגית. ליד השולחן הסבו סבים וסבתות, נכדים ובני דודים, נינים ודודים. ארבעה דורות. הסעודה היתה באמת יפה ושמחה, רק שמשום מה סבתא הזקנה לא הצליחה ליהנות.

השולחן היה ערוך יפה ובטוב טעם, המפה התאימה למפיות וכלי ההגשה לצלחות, הכל היה יפה, אבל... חד-פעמי. למען האמת, גם האוכל לא בדיוק בושל בבית. המארחת עשתה חשבון שהיום יותר זול-קל-מהיר-יעיל-רגוע להזמין אוכל מוכן, ובשיחת טלפון אחת הגיע הכל הביתה במגשים מחוממים – ישר לשולחן.

מיד כשהסתיימה הסעודה, בניצוחה של עקרת הבית, מכל קצות השולחן קיפלו את המפה החד-פעמית, גלגלו פנימה, הכל בפנים: שאריות, צלחות וסכו"ם, וישר לפח, ושלום על ישראל. הכל נקי, מסודר, מצוחצח כאילו לא ישבו פה עד לפני רגע כל הסועדים.

וסבתא ישבה והסתכלה במגשים, בכלים, במפות ובמפיות, נאנחה לעצמה ואמרה: "זה לא זה". זה לא עניין של הטעם – הטעם דווקא היה בסדר. לא הצורה – גם היא היתה נעימה. אבל דבר אחד חסר: הנשמה, התהליך.

אז נזכרה סבתא בערגה בסיר הישן והמפויח שקיבלה בירושה מאמה, שקיבלה בתורה מאמה. כמה קוגלים נאפו בסיר הזה לשמחות, שבע ברכות, בריתות וכל מיני הזדמנויות? נזכרה סבתא בערגה במפה היפה, מלאכת יד, שקיבלה מהדודה לחתונה, מפה שהיתה נפרשת באירועים חגיגיים.

וכך המשיך דמיונה של הסבתא להעביר לנגד עיניו את הכלים השונים, כל אחד וסיפורו. נזכרה הסבתא בהכנות לאירועים, בתכנון, בקניות, בחדוות הבישול, במטבח אפוף הריחות, בקיפול המפיות שסבתא שלה השתמשה בהן באירוסין שלה... והיום – הכל מהיר, חד-פעמי. מקפלים וזורקים.

התשובה: חינוך עם נשמה

זה הקשר בין מסקנות ועדת דברת לבין תכנית ההתנתקות. אין לי ספק שדורות המייסדים של חירות של פעם, בהם הורים לח"כים-נסיכים של היום, מתהפכים בקברם למראה ולמשמע התנהגות ילדיהם ויורשיהם בתנועה.

זו התוצאה של דור שכל חינוכו הוא תוצאתי ולא תהליכי. דור המעריך את אנשיו על פי חשבון הבנק שלהם ולא על פי מידת מוסריותם ותרומתם לכלל ולחברה. דור המריע לשטחיות, לרדידות, לרייטינג, לחיקוי ולזיוף. הדור הזה גדל על המנטליות של חד-פעמי. מוצאים מהמקפיא, מכניסים למיקרו, מגישים לשולחן, מקפלים את המפה וזורקים לאשפה. חמש דקות וגמרנו ארוחה.

לא שבוע לימודים מקוצר יפתור את הבעיה, ולא התנתקות חד-צדדית. שניהם רק יחריפו את הבעיה, כי שניהם מחפשים תוצאה בלי תהליך.

תהליך פירושו לחנך את הילד היהודי בגן לכבוד, לערכים, לקדושה, לתפילה, לחסד, לאהבת האדם, ללשון נקייה, לעדינות נפש, לרגישות חברתית, לנשמה יתרה – בדיוק הפוך מכל מה שהוא נחשף אליו בתקשורת. תהליך פירושו לחנך את הילד הערבי מגיל אפס מהם חיים ומהי קדושת החיים, מהי פתיחות וסובלנות, וששאהיד הוא חולה נפש, מוטציה חולנית של האסלאם.

בינתיים, גם תכנית ההתנתקות וגם ועדת דברת הן כביש עוקף התמודדות עם בעיות האמת. בעיית האמת של החינוך היא שאין הגדרת מטרה, אין דמות של מחנך, אין למה ועל מה לחנך. הכל פרוץ, הישגי, מידי, חד-פעמי. תוצאתי. אמור לי לכמה יחידות אתה ניגש ואומר לך מי אתה. הבעיה של מערכת החינוך היא האלימות, הגסות, האטימות, הפריצות, הסמים והוולגריות, תרבות חולצות הבטן והפרכיות, החיקוי והרדידות, תרבות השופינג, הבזבוז והפוזה.

זו הבעיה, צריך לשים אותה על השולחן בלי לגמגם ובלי לטייח. עם הבעיה הזו ועדת דברת לא מתמודדת. פתרון טכני לא פותר בעיות מהותיות של עצם הגדרת החינוך ומטרותיו, יעדיו ומגמותיו.

בדיוק באותה מידה התנתקות מעזה לא תוביל לכלום, כי אף אחד לא חושב על היום שאחרי. אף אחד לא מתמודד עם שאלות היסוד של הזהות היהודית, האמונה היהודית, ההיסטוריה היהודית, הערכים הציוניים והיהודיים. ארץ ישראל הפכה להיות כלי חד-פעמי. משתמשים, מתקפלים וזורקים.

עם כל הקדמה, הטכנולוגיה והחוכמולוגיה, לפעמים אין כמו הסיר המפויח של סבתא, שכבר ידע כמה קוגלים בחייו, כדי ללמדנו איך אופים תבשיל נכון, בתהליך נכון, עם שאר רוח, עם נשמה ואהבה.