גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

תשכחו מה שידעתם על הזיכרון - בגליון השבוע

למה אנחנו זוכרים איפה היינו כששמענו על רצח רבין, אבל לא מה אכלנו שלשום בארוחת צהריים? כמה פריטים יכול הזיכרון לטווח קצר להכיל, והאם אפשר להיזכר בגיל הילדות באמצעות היפנוזה. ניצה אייל, חוקרת זיכרון מאוניברסיטת תל אביב, על נפלאות הזיכרון, יתרונות השיכחה, והשיטות השונות לזכור כמעט כל מה שרוצים.
03/06/04, 00:00
עדי גרסיאל

קוראים יקרים, עם יד על הלב, מי מכם זוכר את שם הצלם בכתבה הקודמת שקראתם? ומה בדבר השעון שלכם – תוכלו לומר, בלי להסתכל, כיצד מיוצגות בו השעות: בספרות רגילות, רומיות או בכלל בקווים? אין צורך להילחץ, אומרת חוקרת הזיכרון ניצה אייל, תשכחו מה שחשבתם על הזיכרון – אתם לא הופכים לסניליים. רוב הסיכויים שהמידע לא נשכח, כיוון שהוא מעולם לא נכנס לתוך הזיכרון שלכם.
אייל, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, אם לשלושה בנים, עוסקת במחקר בתחום התפתחות האדם
באוניברסיטת תל אביב. לעיסוק בזיכרון הגיעה בעקבות מקרה אישי.

הכל החל בבוקר רגיל לפני עשרים שנה. אייל קמה משנתה והרגישה באופן עמום שמשהו לא בסדר. בשלב הראשוני היא לא היתה מסוגלת אפילו להתמקד ולהבין מה לא בסדר. לכן בחנה את עצמה בשאלה פשוטה: איזה יום היום? לחרדתה נוכחה שאין לה מושג.

"הרגשתי כאילו חוט המחשבה שלי נבלם באיזה קיר", היא משחזרת. "ניסיתי לברר עם עצמי מה עלי לעשות: אני צריכה לנסוע לאוניברסיטה, אולי לקחת את הילדים לבית ספר? לא היתה לי תשובה. פתחתי את היומן, ראיתי שאני מסוגלת לקרוא, וזו היתה הקלה, אבל לא הצלחתי לזכור מי האנשים שרשומים בלוח הזמנים שלי. הבנתי שקרה לי משהו רע מאוד בראש".

כמה שעות מאוחר יותר איבדה אייל את הכרתה ואושפזה בבית חולים. האבחנה הרפואית: שיבוש באספקת הדם למוח, שגרם לאובדן זיכרון זמני. האירוע הזה הביא את אייל להתמקד בעיסוק בנושא המוח בכלל והזיכרון בפרט. עד כה כתבה שישה ספרים, ביניהם 'מסע אל הזיכרון', 'הגמד החושב' ו'תמונות פסיכולוגיות'. ספרה החדש, 'נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה', יצא לפני כמה שבועות בהוצאת אריה ניר.

זיכרון סלקטיבי

"כשאני שואלת אנשים מבוגרים ממה הם הכי מפחדים, התשובה שאני מקבלת כמעט תמיד היא 'לאבד את הראש, שלא אוכל לחשוב, שלא אהיה מסוגל לקבל החלטות'", אומרת אייל. "בעיני, המושג 'צלם אנוש' קשור יותר לראש מאשר לשאר חלקי הגוף".

המסר שלה הוא שבתרבות המערבית יש תשומת לב רבה מדי לפולחן הנעורים, שכולל עיסוק כמעט אובססיבי בגוף, אך תשומת לב פחותה בהרבה לראש. "אנחנו לא עושים מספיק התעמלות למוח, לא דורשים ממנו יותר מדי, ואחד הכללים הבסיסיים שמקובלים במדעי המוח כיום הוא'Use it or lose it', כלומר תשמש במוח או שתאבד אותו, כמו שנאמר במקורות שלנו: 'אם תעזבני יום, יומיים אעזבך'. אנשים צריכים להבין שיש להם אחריות לדאוג ליכולות החשיבה והזיכרון שלהם, בדיוק כפי שיש להם אחריות לתפקודי הלב, הריאות והקיבה".

לפי אייל, מי שלא מצליח להיזכר בשמות חבריו לכיתה בבית הספר היסודי יכול להירגע. גם מי שמוצא את עצמו מחפש פעמיים שבוע היכן הניח את משקפיו, ואפילו מי שזה קורה לו פעמיים ביום. "הזיכרון הוא תהליך סלקטיבי מאוד", היא אומרת, "לא הכל אנחנו זוכרים, ואין בכך צורך. אין אנשים שזוכרים הכל.

"יש אנשים שאנחנו מכנים אותם 'זכרנים'. אפשר לקרוא עליהם בספר השיאים של גינס ולפעמים רואים אותם בקרקסים ובתכניות טלוויזיה. הם מסוגלים לזכור מספרים בני מאות ספרות בעל פה. זה תמיד מרשים מאוד את הקהל, והם זוכים למחיאות כפיים רמות. אבל אין בתופעות האלה יותר מאשר שעשוע. השכחה אינה בהכרח כשל של הזיכרון, יש לה תפקיד: היא מקלה על המוח בכך שהיא משחררת מקום ואנרגיה. לפעמים היא משמשת להדחקה של אירועים כואבים שאנו מעדיפים לא לזכור".

במשך השנים עבדה אייל עם קבוצות זיכרון – סדנאות שנועדו להעניק למשתתפים בהם מידע על הנושא ולהקטין בכך את אי הוודאות שמוליכה לעתים לחרדות. בנוסף למדו המשתתפים להשתמש בשיטות לשיפור הזיכרון (ראו מסגרת).

זיכרון ותרופות סבתא

אחת הבעיות הנפוצות שבהן נתקלה ניצה אייל היא שכחה של פעולות יומיומיות בסיסיות, כגון כיבוי הגז, נעילת הבית וכדומה. 'דילמות' כאלה יכולות לגרום לאנשים לבצע סיבוב פרסה בדרכם לטיול בגליל ולחזור לביתם, רק כדי לוודא שדוד החשמל לא נותר דלוק. "הסיבה שאנחנו לא זוכרים פעולות מעין אלה אינה כשל בזיכרון, אלא הביצוע האוטומטי שלהם", מרגיעה אייל. "אנחנו מבצעים אותן במהירות, לרוב במצבי מעבר, כך שבעצם הן לא נרשמות כלל בזיכרון. אנחנו פועלים על מעין טייס אוטומטי".

אז מה עושים כדאי לזכור בכל זאת?

"קודם כל, כדאי להבין שהטייס האוטומטי הוא מועיל. אנחנו נוהגים בצורה כזו, מפעילים מכשירים מורכבים בלי לתת על כך את הדעת, כך שהמנגנון הזה חוסך לנו הרבה אנרגיה מנטלית. אבל אם מישהו מוצא את עצמו מוטרד, הוא יכול 'להעביר למצב ידני' – להחזיר את השיטה והריכוז לביצוע.

"לדוגמה: כיבוי הגז – כשמסובבים את הכפתור אפשר לומר בקול רם 'כיביתי את הגז'. המידע הקולי הזה נשמר בזיכרון בצורה טובה יותר. שיטה אחרת היא לעשות את המטלה ב'שינוי' – אם מכבים את הגז באמצעות היד הלא דומיננטית (יד שמאל לימניים ולהיפך) מכריחים את המוח להתרכז בפעולה ולהכניס אותה לזיכרון. וגם לא למהר – לעשות כל פעולה בנפרד. לא שווה להרוויח שתי דקות בבוקר ואחר-כך להתייסר כמה שעות בעבודה בשאלה אם נעלנו את הדלת".

יש אנשים שקושרים מטפחת או עושים לעצמם סימנים כדי לא לשכוח משימה חשובה. אלה שיטות מוצלחות?

"כן. חלק ממה שאני מזכירה בספר שלי כטכניקות זיכרון נעשה על-ידי אנשים בצורה אינטואיטיבית. למשל, הפיכת כוס. זו שיטה מבית סבתא: כאשר מחפשים משהו שאבד בבית ולא מצליחים למצוא אותו, לוקחים כוס ריקה והופכים אותה במרכז השולחן, ומאותו רגע מפסיקים את החיפוש. מתברר שאחרי זמן מה מישהו מבני הבית נזכר פתאום היכן החפץ.

"אז מה בעצם קרה כאן? הבעיה היא בשליפת המידע מתוך הזיכרון. הוא קיים איפשהו בתוך הראש שלנו, אלא שאנחנו לא מצליחים להגיע אליו. אם מתאמצים למצוא ונכנסים לסוג של חרדה, הסיכוי להיזכר קטן, כי המתח פוגע ביכולות השליפה של המוח. הפתרון הוא דווקא להרפות – להפסיק את מאמץ ההיזכרות ולעשות משהו שונה לגמרי. החיפוש יעבור למה שאני קוראת 'גמדי הזיכרון' – תהליכים של תת-מודע, שפועלים היטב. אחרי פסק הזמן בדרך כלל התשובה צצה כאילו מעצמה".

ההתעמלות טובה לזיכרון

הזיכרון, אומרת אייל, אינו איבר בגוף. הוא תהליך, והוא מורכב משלושה שלבים: רכישת המידע באמצעות החושים, אחסון האינפורמציה ושליפתו. אם בשלב הקליטה יהיו תקלות או כשלים, לא נוכל לאחסן את המידע כראוי, וממילא יהיה קשה לשלוף אותו בשעת הצורך. הזיכרונות מאוחסנים במוח, אבל במקומות שונים. הקיבולת של הזיכרון שלנו היא כמעט אינסופית. לאדם ממוצע יש בראש אינפורמציה שוות ערך ל-500 עותקים של אנציקלופדיה בריטניקה.

יש אנשים שזוכרים פנים אבל לא שמות, ויש כאלה שיכולים לדקלם בעל פה מספרי טלפון של עשרות חברים וקרובים. איך זה קורה?

"למעשה, יש המון סוגי זיכרון. החוקרים מעריכים אותם בכ-120 סוגים שונים: זיכרון פוטוגרפי, צלילי, מספרים, בדיחות וכו'. אי אפשר להשוות בין בני אדם שונים ולומר בפסקנות שלאחד יש זיכרון חזק יותר מהשני. לפעמים שני בני זוג שהיו יחד באותו אירוע זוכרים ממנו דברים שונים. היא זכרה את מה שעניין אותה, כמו מה לבשה הכלה ואיזה חברות שלה היא פגשה, והוא יזכור את דלפקי האוכל שהיו בכניסה ואת החדשות ששמע בדרך חזרה.

"אני למשל לא זוכרת בדיחות. אתה יכול לספר לי אותה בדיחה כמה פעמים ואני לא אצליח לחזור עליה. אבל אני יכולה כמעט לדקלם טקסטים מתחום המקצוע שלי, או מילים של שירים שאני אוהבת. אם הייתי רוצה בכל זאת ללמוד לספר בדיחות, הייתי משתמשת בכלים כמו ארגון של הבדיחות לפי נושאים, הקלדה שלהן לתוך המחשב וחזרה עליהן.

לזכור בזמן

אחד מסוגי הזיכרון הוא זיכרון של העתיד.

מה זאת אומרת, הזיכרון לא שייך רק לעבר?

"לא מדויק, כיוון שאת העתיד אנחנו מתכננים כבר בעבר. אתה כבר זוכר עכשיו מה שתעשה כשיסתיים הראיון שלנו. ומשום שהכוונות שלך מאוחסנות בזיכרון, הן חלק ממנו. גם כאן יש הבדלים עצומים בין בני אדם שונים: יש כאלה שמתכננים את לוח הזמנים שלהם בפרטי פרטים, והם יכולים לתת לך רשימה מדויקת של כל הפגישות שלהם בחודש הקרוב. אחרים 'זוכרים' קדימה רק כמה שעות, ויש גם כאלה שפשוט זורמים".

אייל ממשילה את הזיכרון האנושי למחשב: המקלדת היא החושים האנושיים, שדרכם נכנס המידע לזיכרון. האינפורמציה נכנסת תחילה לזיכרון זמני, ומופיעה על גבי הצג – הזיכרון לטווח הקצר. חלק גדול מהמידע שמאוחסן בזיכרון לטווח הקצר לא זוכה להישמר בפועל ב'דיסק הקשיח' שבמוחנו – המקבילה של פעולת ה'שמור' במחשב.

הזיכרון לטווח הקצר יכול להחזיק כשבעה פריטים שונים למשך כחצי דקה. "המספר שבע הוא מספר מיוחד בתרבויות שונות, בין השאר בגלל היותו ממוצע הקיבולת של הזיכרון הקצר". כתב 'בשבע' יכול רק להנהן בהסכמה בשלב זה. "מעניין שגם מספרי הטלפון והמכוניות הם בני שבע ספרות". אייל מדגישה שמדובר בשבעה פריטים שונים. "אם אספר לך עכשיו סיפור מעניין תוכל לזכור את כולו, כיוון שהוא נחשב לפריט אחד. זו אחת הטכניקות של הזכרנים – בניית סיפור מסגרת סביב הפריטים שהם רוצים לזכור".

המידע שעבר את הזיכרון קצר הטווח מגיע להיפוקמפוס – חלק במוח שמעבד את האינפורמציה ומאחסן אותה בזיכרון לטווח הארוך. אנשים שחלק זה של מוחם נפגע, מסבירה אייל, יכולים לזכור את כל מה שהיה עד לפגיעה, אבל מאותו הרגע הם שוכחים כל דבר חדש שהם לומדים. הם חיים בהווה מתמשך. פסנתרן שנפגע בהיפוקמפוס בגיל 20 המשיך לנגן בצורה נהדרת את כל היצירות שלמד עד הפגיעה, אך לא היה מסוגל להוסיף עליהן אפילו תו אחד נוסף.

הזיכרון לטווח ארוך נשמר באמצעות שינויים כימיים ואלקטרוניים בתאי המוח ובקשרים שלהם זה עם זה. שליפה מהזיכרון דומה לחיפוש מידע במחשב. אם אנחנו יודעים לאן לגשת, נוכל לשלוף אותו ולתרגם אותו מביטים חזרה למילים, קולות או תמונות.

אז למה אנשים לא מצליחים להיזכר?

"ישנן כמה אפשרויות: ייתכן שאנחנו מחפשים את המידע במקום הלא נכון. אולי הוא תויק בהקשר מסוים ואנחנו תרים אחריו במקום אחר. לעתים מידע אחר מכסה על זה שאנחנו מחפשים. אבל יש לא מעט חוקרים שסבורים שכל מה שנכנס אלינו לזיכרון ארוך הטווח נמצא שם. יש כאלה שאפילו מאמינים שזיכרונות ילדות קדומים אגורים אי שם במוחנו, אלא שאין לנו יכולות לשלוף אותם משם, כי הם נשמרו בהקשרים של חושים ולא באמצעות מילים".

הספרן העיוור

אולי אפשר להשתמש בהיפנוזה. יש סיפורים על עדים שהופנטו וידעו לתאר מספרי מכוניות שראו ימים רבים קודם לכן.

"הקשר בין היפנוזה לזיכרון עשוי להיות בעייתי. היפנוזה היא מצב של תודעה שבו המהופנט נמצא בריכוז עילאי מצד אחד, אך גם נינוח ומלא אמון במהפנט. בסיטואציה כזו יכולת ההיזכרות טובה יותר מאשר במצב של ערות. הבעיה היא שבגלל האמון הרב שנותנים במהפנט, עלולים להיווצר זיכרונות מדומים.

"יש בתחום הזה לא מעט מחקרים מסמרי שיער. באחד מהם סיפרו לנבדקים שהם יכולים להיזכר ביום הראשון שלאחר הלידה. אחר-כך הפנטו אותם וביקשו מהם לתאר את צבע המובייל שהיה תלוי מעל לראשם בעריסה שבחדר היילודים. יותר מחצי מהמהופנטים 'נזכרו' במוביילים ותיארו אותם. מובן שלא היו בבתי החולים באותן תקופות צעצועים כאלה. כלומר, הנבדקים המציאו זיכרונות כדי לרצות את החוקרים שלהם.

"מכאן אפשר ללמוד על הסכנות שכרוכות בהרשעה של נאשם על סמך עדות שניתנה תחת היפנוזה. אם המהפנט שואל למשל, 'אתה זוכר את מספרו של הרכב הלבן שדהר לתוך הצומת?' הוא בעצם שותל במוחו של העד את העובדה שהיה במקום רכב לבן שנסע במהירות".

אחד המסרים שחשוב לי להעביר, אומרת אייל, הוא שזיכרון הוא תהליך דינמי שמשתנה במהלך החיים. ההזדקנות משפיעה על הזיכרון, כמו על שאר מערכות הגוף. אבל השינויים האלה הם לרוב נורמליים ולא מעידים על סניליות. כשלים בזיכרון קורים גם לאנשים צעירים, אבל עם הגיל שכיחותם עולה.

המחקרים העדכניים מראים שאפשר להמשיך ללמוד ולתפקד כמעט כרגיל לפחות עד גיל 80, וגם לרכוש מיומנויות חדשות. חשוב לא לפחד, כי אחרת הנבואה בנוסח 'שכחתי מה רציתי להגיד באמצע המשפט, אני מתחיל להתנתק מהמציאות' עלולה להגשים את עצמה. לא צריך לזכור הכל. אפשר להשתמש בכלים כדי לזכור את מה שרוצים.

אייל: "לזכור זה קצת כמו לעבוד בספרייה. מקבלים ספר חדש, מקלידים את הפרטים שלו במחשב ואז מניחים אותו על אחד המדפים. עם הגיל אנו הופכים לספרנים קצת פחות יעילים. זו הסיבה שאנשים אומרים לפעמים 'אני זוכר את מה שקרה לפני עשרים שנה, ולא מצליח לשחזר מה אכלתי אתמול בצהריים', כי את המידע מלפני עשרים שנה תייקנו כשהיינו ספרנים יעילים. אבל אם עובדים לאט יותר ומשתמשים בכלים מתאימים, אפשר לפצות על כך.

איפה הייתי כש...

"הזיכרון הוא גם צורה של תיקון, הוא לא היסטוריה אובייקטיבית, ולכן יש נטייה ליפות את העבר".

כלומר, הנוסטלגיה היא באמת לא מה שהיה פעם?

"כן, זו תופעה שנועדה לתת לנו מעט נחמה. הטיול שעשינו עם הילדים לפני כמה שנים, שכלל בעיקר מריבות וצעקות, הופך עם הזמן בזיכרון שלנו לחוויה חיובית. יש לנו גם נטייה לתיקון והשלמה של העבר, כך שההווה יהיה נעים יותר. אם למשל קניתי מקרר שהתברר אחר-כך כלא מוצלח, אני עשויה לזכור שכבר מהרגע ששמתי עליו עין על בחנות הוא לא מצא חן בעיני, אבל המוכר הצליח לשכנע אותי בכל זאת.

"המנגנון הזה משפר את הדימוי העצמי שלי – אני לא כזו פריירית שקנתה מוצר גרוע, אלא אחת שהתפתתה בגלל המחיר הזול, נניח. חשוב להבין שהזיכרון לא ממוקם בעבר אלא בהווה, כי מהרגע הנוכחי אנחנו נזכרים בעבר".

כיצד קורה שאנשים מסוגלים לתאר בדיוק איפה היו ומה עשו כששמעו שרבין נרצח, או להבדיל כשמכבי תל אביב זכתה לראשונה באליפות אירופה?

"זיכרון מסוג זה נקרא זיכרון הבזק, והוא קורה לא רק באירועים ציבוריים כמו שהזכרת, אלא גם בהתרחשויות דרמטיות בחיי הפרט, כמו תאונת דרכים. בגלל הפתאומיות של האירוע והרגשות העזים שמתלווים אליו, חוקרי הזיכרון סבורים שהוא 'נצרב' במוח בצורה שונה מהרגיל. לכן אנשים יכולים לספק פרטי זיכרון מדויקים מאותן טראומות. הקיבעון הזה קשה לשליטה וכולל גם זיכרונות של חושים: מראות, קולות וריחות. למי שעבר פיגוע, חלילה, יהיה קשה לחוות כל פעם מחדש את ההצפה של הזיכרונות הללו".

איך מתמודדים איתם?

"ישנן כמה גישות. אחת גורסת שצריך להעלות את הזיכרונות בצורה מבוקרת, לדבר עליהם עם אנשי מקצוע וכך להקהות אותם. אחרת מציעה דווקא להשכיח אותם: לעסוק בכמה שיותר דברים, כדי שלא יהיה זמן להיזכר בטראומה.

"בתעשיית התרופות מדברים גם על תרופות השכחה. כדור שאפשר יהיה לקחת אותו כדי לשכוח אירועים קשים. זה נשמע כמו מדע בידיוני, אבל כבר כיום נערכים ניסיונות בתחום על בעלי חיים. יש מי שנוקב בתאריכים כמו שנת 2010, שבהם יהיו בבתי המרקחת תרופות להגברת הזיכרון או להשכחה".

יש כיום תרופות לשיפור הזיכרון?

"אין משהו ספציפי לזיכרון. תזונה מאוזנת ופעילות גופנית עוזרות לזיכרון, כמו לשאר הגוף. המוח שלנו צורך כרבע מכמות האנרגיה של כל הגוף. וזה איבר שמשקלו המקסימלי הוא קילו וחצי! לכן שיפור מחזור הדם מיטיב גם עם יכולות המוח שלנו".

בסוף ראיון אני שואל את ניצה אייל, כפי שאני נוהג לעשות בדרך כלל, אם שכחנו משהו.
"בטוח", היא משיבה בחיוך, "אבל זה בסדר גמור".

agarsiel@yahoo.com

לקט בלי שכחה

במהלך השנים פותחו טכניקות שונות המאפשרות לזכור בצורה טובה יותר מידע מכל הסוגים. מי שלומד לקראת בחינה או אמור להעביר הרצאה חשובה, ובעצם כל אדם שמתקשה לשנן כמות הולכת וגדלה של קודים וסיסמות, ימצא עניין בטכניקות הבאות:

למידה לבחינות – כדאי לשלב כמה שיותר חושים במהלך הלימוד: ראייה, שמיעה ואם אפשר גם טעם או מישוש. ערן כץ, הזכרן הישראלי שנכנס לספר השיאים אחרי שזכר 500 ספרות אקראיות וידע לחזור עליהן גם מהסוף להתחלה, ממליץ גם ללמוד בעמידה. נראה ששיטת הלימוד הישיבתית, על גבי סטנדרים, יש לה על מה לסמוך.

רצוי לפצל את משך הלמידה לפרקי זמן קצרים עם הפסקות ביניהם. חשוב לארגן את החומר לפי נושאים ותת-נושאים, ולהדגיש בטוש זוהר את המשפטים החשובים. זה מקל על הזיכרון לאחסן את המידע כהלכה. כדאי לקרוא את החומר לפני השינה. בצורה כזו המוח לא יספיק להיחשף למידע חדש שישבש את מה שלמדנו.

היזכרות בזמן הבחינה – כאשר נתקלים בשאלה שלא מצליחים לענות עליה, לא להתעקש ו'להתחפר' בתוך הבעיה, אלא לעזוב ולעבור לשאלה הבאה. ברוב המקרים תגלו שאחרי שפתרתם כמה שאלות אחרות והלחץ יורד, גם הבעיה הזו נראית פתאום קלה בהרבה.

סיסמת המחשב – סיסמות גישה מסובכות למחשב אפשר לשנן על ידי הפיכתן לראשי תיבות. למשל, קבוצת התווים האקראית שהקלדתי: oafmy, אפשר לזכור כראשי תיבות של:Over Anything From My Yard. למשפט לא חייבת להיות משמעות קיומית, כמובן.

אגב, את רוב הסיסמות ניתן ואף רצוי לשנות. את הסיסמה החדשה מומלץ לבחור כך שאפשר יהיה לזוכרה בקלות. לדוגמה, שם אחד הילדים ושנת הלידה שלו.

הקוד הסודי – כדאי לנסות לאחד את ארבעת המספרים שמהם מורכב הקוד לשתיים או שלוש קבוצות שיש להן משמעות. למשל: 6708 אני יכול להפריד ל-67, השנה שבה נערכה מלחמת ששת הימים, ו-08 – מספר הבית שבו אני גר.

אסוציאציות – כיצד אפשר ללמוד בעל פה את אוסף המילים הבא: אדום, ציפורים, זהב, ילדים, מקרר, מכונית, חלב, שמש, סבתא? אם נבנה סיפור שיכיל את כולן נוכל לשחזרן בקלות. עדיף דווקא סיפור משונה, שייחרת טוב יותר במוחנו. "בגן הילדים יש כלוב מזהב ובו שתי ציפורים אדומות שאוהבות לשתות רק חלב קר מהמקרר. כשתשקע השמש ניקח אותן במכונית לביקור אצל סבתא".

זיכרונות ילדות – מאות אלפי הישראלים שנרשמו לאתר האינטרנט 'חברה', המאפשר פגישה וירטואלית עם חברים מבית הספר, תנועת הנוער, הצבא ועוד, מעידים על כך שלרבים יש כמיהה לחזור ולהחיות את העבר. כיצד נזכרים בחברים לספסל הלימודים לפני עשרים שנה, או בבחור השקט שישב תמיד בצד בפעולות בבני עקיבא והפך אחר-כך לאיש עסקים מפורסם? מתחילים באיסוף פריטים מהעבר: תמונות מחזור, מזכרות או יומנים ישנים עשויים לעורר את הזיכרון.

בהמשך נסו לספר למי שמוכן להקשיב – ואם אין מישהו כזה, הקליטו את עצמכם – על חוויות העבר. תוך כדי התיאורים תגלו שאתם מתחילים לשחזר זיכרונות נוספים. אדם שהחל לכתוב את סיפור חייו, מתארת ניצה אייל, והיה בטוח שלתיאור ילדותו יספיקו כמה משפטים בודדים, גילה תוך כדי הכתיבה שהוא זוכר את הרוכל שעמד בפינת הרחוב, את ריח הכרית של הוריו, ומצא עצמו ממלא דף אחר דף בזיכרונות ילדות מתוקים.