גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

אבא וייטנאמי, אמא מתבוללת וילדה קצינה בצה"ל - בגליון השבוע

לברונו ונטו, יש אילן יוחסין מוזר במקצת. שורשים בוייטנאם ואם מתבוללת. ברונו, שגדל כצרפתי גאה, החליט לאחר שהות באפריקה לבקר בארץ ונשבה בקסמיה. בתו, יעל, עשתה לאחרונה סרט על משפחתה, שגרף פרסים מכמה תחרויות. בית התפוצות בבית משפחת ונטו שביקיר.
03/06/04, 00:00
שמואל אדלמן

אל הסיפור של ברונו ונטו, תושב יקיר שבשומרון, הגעתי דרך יעל, בתו. פגשתי אותה לראשונה לפני קצת יותר משנה, בחדר העריכה של מגמת תקשורת באולפנת להב"ה בקדומים. יעל היתה הבמאית של אחד מחמשת הסרטים של המגמה, אך בניגוד לחברותיה, שיצרו סרטים עלילתיים, בחרה יעל לביים סרט תיעודי-אישי, שבמהלכו הגיעה עד לצרפת בכדי לפגוש את סבא וסבתא ולהתחקות אחרי שורשיה היהודיים. אל יעל נרתמו חברות הצוות: דינה, שני והדס. כמו במקרים אחרים, גם כאן התברר כי המציאות היהודית עולה על כל דמיון.

הסיפור מתחיל בסבתא אודט, שגדלה בפריז שלפני מלחמת העולם השנייה: "לפני המלחמה הייתי ילדה מאושרת", מספרת אודט ליעל בסרט. "יהודיה או לא – זה לא אמר לי הרבה. המלחמה שינתה את חיינו". משפחתה של אודט התגוררה בשכונה יהודית. אביה היה חייט שהתפרנס בכבוד
ממלאכתו.

אחד הזיכרונות הראשונים של אודט הוא טור ארוך של משאיות שעליהן מעמיסים יהודים: "כנראה הסיעו אותם למחנות ריכוז, אבל אז עוד לא ידענו. לא פחדנו, הם נראו שונים מאיתנו". לא הרבה אחר-כך כבשו הגרמנים את צרפת, ואודט נאלצה לברוח לצד הצפוני של פריז. היהדות הפכה עבור אודט לחוויה שלילית. היא התרחקה מהיהדות עד לקצה גבול היכולת. בהמשך חייה נישאה לג'ורג' ונטו, בן למשפחה מכובדת בוייטנאם שנשלח ללימודים בצרפת. ג'ורג', שלא היה יהודי כמובן, התאקלם היטב בצרפת וסיגל לעצמו את הזהות הצרפתית.

יהודי ללא מודעות

בשנת 1953 נולד ברונו. לעובדת היותו יהודי על פי ההלכה לא היתה שום משמעות. לא רק קרוביו מצד אביו לא היו יהודים, גם בצד השני של המשפחה, פרט לדודה אחת שנישאה ליהודי, רוב בני משפחת אמו נישאו לגויים. הבית התנהל כבית צרפתי לכל דבר. ברונו התחנך בבית ספר כללי, לא שמע קידוש בלילות שבת ולא הניח תפילין כשהגיע לגיל בר מצווה. בסוף לימודיו הצטרף לשורות הצבא הצרפתי כעתודאי בלימודי הנדסה.

כשהיה כבן 25 נשלח ברונו לאפריקה, למושבה הצרפתית גבון. ברונו ידע כי מחכות לו שעות רבות של פנאי, והחליט לנצל את הזמן: "לקחתי איתי ערמה גדולה מאוד של ספרים, כדי להעשיר את השכלתי הכללית", משחזר ברונו. בין הספרים היו כל ספרי דוסטוייבסקי וספרי פילוסופיה ואנתרופולוגיה רבים. בתום שנתיים של שהות באפריקה חזר ברונו הביתה, כששאלת הזהות היהודית שלו מהווה עדיין עבורו חידה בלתי פתורה.

"החלטתי שלפני היציאה לשוק העבודה אני רוצה להבין את המשמעות של היותי יהודי. הגעתי לארץ ישראל לקיבוץ עין חרוד. ההורים שלי, שהספיקו גם הם לבקר בישראל, היו מרוצים מהרעיון. ההתנגדות שלהם הגיעה יותר מאוחר". בין שאר הפעילויות שהשתתף בהם היה גם סמינר של כמה ימים בנושא יהדות, שאורגן על-ידי הסוכנות והתקיים ביישוב שבי שומרון.

"סיירנו בשכם ובאתרים מסביב, חווינו שבת, שמענו שיחות, ואני זוכר שנדלקתי. זו היתה מין הרגשה שהתפשטה בחלל הגוף ולא עזבה אותי". ההרגשה הזו תורגמה להחלטה חד-משמעית – לקחת את הדברים ולעלות לארץ.

לג'ורג' ונטו, אביו של ברונו, לא היה קל עם ההחלטה הזו. נדמה שעד היום היא גורמת לו צער. "אני הייתי הכי צרפתי שבמשפחה", אומר ברונו. "היו לי חברים צרפתיים, למדתי בקולג' מכובד, רכשתי מקצוע מקובל ואני גם לא נראה יותר מדי יהודי, אבל מרגע שהחלטתי להיות יהודי, העלייה לארץ והחזרה למסורת הפכו למשהו טבעי. אני בכוונה לא משתמש במושגים של 'חזרה בתשובה'. חיפשתי דרך שיש בה איזון, שבה אקח את המטען שיש לי איתי לדרך שיש בה גם מאבקים, אבל היא חלק מתהליך מתמשך".

קליטה קשה בארץ

בירושלים פגש ברונו את אסתר, והשניים נישאו. אסתר נולדה במרוקו, למשפחה מסורתית תרבותית ופתוחה. לארץ היא הגיעה לבדה, אחרי שסיימה את לימודי התיכון. הסיבוך המשפחתי של בעלה לא הפריע לה לקבל אותו. ההתקרבות ליהדות היתה אטית אך בטוחה: "אחרי שהייתי מסיים את העבודה", מספר ברונו, "הלכתי יחד עם חבר נוסף שפגשתי בתקופה שהייתי בעין חרוד ללמוד בישיבת 'אור שמח' כדי להשלים את פערי הידע שלי". בניגוד למקרים אחרים, ההתקרבות למסורת אצלו היתה מאוזנת ועקבית. אסתר שמרה על ברונו שלא יקפוץ לקיצוניות.

בד בבד היה עליהם להסתגל למציאות החברתית בישראל. הימים היו ימי האינפלציה המטורפת של שנות השמונים. בעבודה נתקל ברונו באווירה חברתית שלא היתה נעימה, בלשון המעטה. שלושה חודשים לאחר החתונה גויס לצה"ל, וגם שם מצא את עצמו עם קבוצה לא סימפטית של חיילים שהפגינה את כישורי העברית שלה בעיקר בקללות.

נקודת מפנה חשובה בחייו חלה כאשר קיבל הצעת עבודה אטרקטיבית בדרום אפריקה. המשפחה נסעה לחו"ל, הצטרפה לקהילה היהודית ביוהנסבורג ושהתה שם קרוב לחמש שנים. דווקא שם הקשר לתורה ולמצוות התחזק: "במקביל לעבודה שלי, הצטרפתי ללימודים בכולל ולמדתי להכיר עוד רבדים ביהדות, כמו למשל לימודי הגמרא. בדרום אפריקה גם התחלנו לשמור שבת".

בכל הנוגע למנהגים, בחרו ברונו ואסתר לאמץ את מנהגי העדה המרוקאית שהביאה אסתר. "זה היה לא טבעי ולא הגיוני", מסבירה אסתר, "שאני אעזוב את המנהגים מהבית שלי ונתחיל לאמץ מנהגים שברונו וגם אני לא הכרנו".

מחפש תחושת שייכות

החיים בדרום אפריקה היו טובים, אבל לברונו ואסתר, שבינתיים כבר היו הורים לשתי בנות, היה ברור שעתידם בישראל: "לאחר שנה וחצי בקיבוץ הדתי שדה אליהו חזרנו לירושלים, אבל הרגשתי שאם אני שם, תמיד אשאר זר. רציתי מקום עם אוכלוסיה שיהיה לי קל להתקבל אליה".

כאן מתערבת אסתר ומוסיפה: "אני חושבת שחיפשת אוכלוסיה שהיא יותר מחבקת, כדי שתוכל להרגיש יותר שייך". את תחושת השייכות מצא ברונו ביישוב יקיר שבשומרון, למרות שגם שם, בניגוד לרוב שכניו, לא היו לו דודות בפתח תקווה או בבני ברק. עם השנים למד ברונו גם להשלים עם השונות. "בעבודה אני המתנחל, היחיד שמסתובב עם כיפה. אבל עם הזמן אתה לומד לקבל את זה ולפתח חוש הומור להערות של הסביבה".

אך נראה שאת החותמת הישראלית שואב ברונו בעיקר מארבעת ילדיו: "אתה נהיה יותר ישראלי דרך הילדים שלך", הוא אומר. הבת הגדולה שירתה כקצינה בצה"ל, וגם יעל המשרתת כחיילת במודיעין שוקלת לצאת לקצונה.

המיוחדות של המשפחה מעולם לא הפריעה ליעל. "מאוד התגאיתי בזה" היא אומרת. "כולם ידעו שיש לי סבא וסבתא מצרפת, והם שולחים לי בגדים מיוחדים ויפים מחו"ל. הייתי גאה בזה שיש לי סבא וייטנאמי, למרות שלא ידעתי בדיוק מה זה אומר. צרפת בשבילי היא מקום מעניין ויפה, אבל היא מעולם לא היתה אופציה למגורים עבורי".

סרט עדין ואמיתי

הקשר עם הסבים התרופף עם השנים, ויעל החליטה לרתום את סרט הגמר שלה כדי לחזק את הקשר. הנושא עלה לפורום משפחתי בשולחן שבת, ולהפתעת כולם ברונו, שתמיד העדיף לא להבליט את השונות, הסכים לרעיון. אל יעל וברונו הצטרפה גם דינה אשר, חברתה למגמה, מצוידת במצלמה.

לאט אבל בטוח הצליחה יעל לרכך את סבתה ולנגוע בנקודות שהיא העדיפה להתעלם מהן במשך השנים. באחת הסצנות נראות הסבתא ויעל תרות אחר המצבה של הוריה של אודט בבית הקברות היהודי. לא, הן לא הצליחו למצוא את המצבה. יעל נותנת את ההסבר הכואב: 40 שנה סבתא לא ביקרה בבית הקברות. "גיליתי את היהדות כשברונו עבר לישראל", אומרת אודט. "בשבילי זו היתה נסיגה לעבר. כשרות ושבת הם מושגים שלא מדברים אלי".

המשפחה של ברונו מעולם לא השלימה לגמרי עם העובדה שבנם גר בישראל. לא מזמן דודתו של ברונו שאלה את אסתר לתומה מתי הם חוזרים לצרפת. דווקא על הרקע הזה, תשובתו של הסבא ג'ורג' לשאלת הימצאותה של אנטישמיות בצרפת נשמעת מעניינת: "יש אנטישמיות בצרפת", הוא מסביר ליעל, "אבל לא אומרים את זה. האנטישמיות נמצאת עמוק אצל הצרפתים. זה פשוט ככה. אפילו בוייטנאם אומרים דברים על יהודים, גם אם בכלל לא מכירים יהודים.

הפן היהודי בסרט של יעל בא לידי ביטוי לא רק בתוכן, אלא גם בדרך הבאתו לידי ביטוי. יעל השכילה להגיע לנקודות אישיות מאוד, אך יחד עם זאת שמרה על עדינות ואיפוק. אין בסרט בוטות או מציצנות שלא פעם מאפיינים סרטים אישיים.

במשך שבוע הצילומים, נכונותה של סבתא אודט להתייחס לעברה היהודי גדלה. את נקודת השיא החליטה יעל לצלם לבדה. היא העמידה את המצלמה על חצובה, ובארבע עיניים שאלה את סבתה מה היא מרגישה ביחס לעובדה שבנה גר בישראל. "צער גדול", עונה סבתא אודט ביושר. "אני חוויתי את המלחמה ואת ההפצצות, והייתי רוצה שתגורו במדינה ללא מלחמה. האידיאל היה שברונו ייקח אתכם לקנדה. אני מבינה שאתם מחוברים לישראל, אבל זה גורם לי צער גדול. אני מחוברת לטלוויזיה ולרדיו כדי לדעת מה קורה. בגילי, מגיע לי לחיות חיים יותר שקטים". כשיעל שואלת: "את מפחדת עלינו?" פורצת הסבתא בבכי.

פרסים על דרך הברזל

כשחזרה יעל לארץ היו במזוודה הרבה קלטות ושעות רבות של חומר גלם. במשך שבועות ארוכים ישבה יעל ליד מערכת העריכה, כשהעורכת המסורה הדס יעקבי מלווה אותה עד לשעות הקטנות של הלילה. לא פעם הן פשוט נשארו לישון על מזרונים בחדר העריכה. אחרי כמה ניסיונות והתייעצויות עם המורות פנינה ומנורה, התחיל הסיפור של הסרט לתפוס כיוון.

פרט לעבודה הטכנית והרעיונית, היה עליהן לתרגם חלק ניכר מהסרט מצרפתית לעברית. השעות הרבות, התסכולים והדמעות עשו את שלהם, ולאחר פסח הסתיימה עריכת הסרט. הסרט, שקיבל את השם 'דרך הברזל', זכה בכמה פרסים. קרן אביחי העניקה לסרט פרס הצטיינות, בתחרות סרטי הגמר בחינוך הדתי זכה הסרט בפרס מטעם בית הספר לקולנוע מעלה בקטגוריית זהות יהודית, ובפסטיבל דוק-אביב צעיר בסינמטק תל אביב, הפתוח לכל בתי הספר התיכוניים, זכה הסרט בפרס הראשון.
בעת הענקת הפרס התקשתה יעל לעצור את התרגשותה: "לא חשבתי שנגיע למעמד הזה", היא מודה. "הרגשתי שקיבלתי את הפרס בגלל שזה סיפור כל-כך אישי".

מעבר לפרסים, לסרט היו השלכות חיוביות נוספות. הסבתא החליטה לחפש שוב את הקברים של הוריה, ובסופו של דבר נמצאו הקברים ובכוונתה לשפץ את המצבות. קצב המכתבים והתמונות בין יעל לסבא וסבתא התגבר, וגם לברונו קל הרבה יותר לדבר על העבר שלו: "הסכמתי להשתתף בסרט בזכות יעל", הוא אומר. "עד לפני כמה שנים לא הייתי מוכן לזה. אני שמח אוד שעזרתי לה. לכל אחד יש מטען מסוים, שאיתו הוא צריך להתקדם בחיים".