גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - בגליון השבוע

03/06/04, 00:00
אבי סגל

שירת יהונתן

"בטיול הכיתה לכיכר רבין, אני מקווה שהאנדרטה של תומרקין תיפול עליהם, המזרקה תירק להם בפנים, ואני עומד על כך שהילד הרע של הכיתה ידפוק להם את הראש על האבנים באנדרטה שמתחת לעירייה"...

(יהונתן גפן, ילד פרחים והומניסט, מברך לשלום את ילדיו העתידיים של יגאל עמיר – 'מכתב לאסיר עמיר', מעריב 28.5)

וידוי אישי: כחמישה-שישה מטרים בלבד מביתי הדל (זאת לא הפרזה: אפשר לבוא ולמדוד) שוכן בית חב"ד המקומי. למרות הסתייגותי מאלמנטים מסוימים בחסידות הלובביצ'ית, כמו ניסיונה הלא ברור להכתיר מנוח למשיח, אני נוהג לפקוד את המקום מדי יום כדי להשלים מניין וכדי שהמניין ישלים אותי. ואף שכבר מזמן מרדתי במסורת החסידית של משפחתי (למעט עבודת סמינר על מוסיקה חסידית שעשיתי באוניברסיטה, ועוד במסגרת החוג לקולנוע – אל תשאלו) אני עדיין נתקף קנאה בכל פעם שאני רואה את אהבת ישראל של שליח חב"ד המקומי, אהבה אמיתית לכל אדם וללא תנאי, אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת יהונתן. לא זה מהעיתון - ההוא מהתנ"ך.

מדי פעם, כשאני נחשף למידת האהבה אצל האחר, אני תוהה אם אני עובד במקצוע הנכון. הבה נודה על האמת: מדור זה, למשל, חייב להיות ציני וביקורתי כמעט בהגדרה. אם אכתוב כאן רק מילות אהבה לצד ציפורים מצייצות, הקוראים יעבירו דף. שלא לדבר על העורכים היקרים, שבוודאי יתקשרו אליי מיד כדי להתעניין בנסיבות מחלתי המסתורית. אז נכון, אני משתדל לשלב כאן פה ושם גם מלים טובות ורוח חיובית, ולעתים אפילו עושה זאת בלי להתאמץ. אבל גם אני מודע למעלה הגדולה ביותר שלי ככותב: היכולת לבקר, ללעוג, לנעוץ סכינים וגם לשנוא. אני פשוט שונא שנאת מוות – את השנאה.

אלא שלצד תכונה זאת, קיימת בי תכונה מאזנת שעוזרת לי כאדם ומזיקה לי כעיתונאי: יש לי אלוקים. זאת הבעיה של רוב חובשי הכיפות ואנשי הימין הפונים לעולם העיתונות: יש להם גבולות מוסריים, דתיים או סתם גבולות של טעם טוב, גבולות שקולגות מן השמאל יכולים לעבור עליהם בלי להביט לאחור. במקרים מסוימים, הקריירה העיתונאית של איש השמאל אף תיבנה ותתבסס על היעדר הגבולות - תשאלו את נתן זהבי ודומיו.

לצערנו, כבר התרגלנו לכתיבה הבוטה, הצהובה ושלוחת הרסן, שחלחלה מן המקומונים אל העיתונים הארציים. רק סמלי הוא שפרס סוקולוב על מפעל חיים הוענק השנה לאביה הרוחני, אורי אבנרי. מצד שני, גם לעיתונאים הקיצוניים והאלימים ביותר יש מגבלה אחת חשובה וקוראים לה יד העורך. יד כזאת היתה אמורה לשלוח אל המגרסה את הטור האחרון של יהונתן גפן בטרם פורסם במעריב. אבל כמו בכל התקופה האחרונה, גם השבוע לא ניכרה יד עורך במוסף 'סופשבוע', וכך יצא לאור ביב השופכין הקרוי "מכתב לאסיר עמיר", בדרכו הישירה אל המוני בית ישראל.

למען האמת, אין לי כל עניין להגן על יגאל עמיר. אבל כשעיתונאי כותב על אדם - כל אדם - שהוא "מקולל, ממאיר, אישיות זדונית וסוטה, מגעיל וטיפש, כתם בזוי, מפלצת, דפוק ומחוק, פסולת אנושית, מתועב, תולעת רקובה" ועוד כמה ביטויים בלתי צטיטים בעליל, וכל זה בטור של פחות מ-700 מלה; וכאשר עדיין נותר שם די מקום לניבולי פה ואלימות מילולית כלפי החברה, האמא, הילדים שעדיין לא נולדו והרב דב ליאור, זאת כבר לא מתקפה חזיתית על הרוצח - שכידוע אינו מנוי על מעריב - אלא על קוראי העיתון. בינינו, הדברים לא היו ראויים לפרסום אפילו נכתבו על חסן נסראללה, שהרי את הבחילה לא הוא היה מקבל אלא אתם ואני.

בימים אחרים, הייתי בוודאי כותב משהו בנוסח "אני מבטל את המנוי שאין לי על מעריב". אלא שמהשבוע, כמה מביך, גם אני מתחיל לכתוב במעריב. לא בעיתון אלא באתר האינטרנט החדש, ולא בעמוד הראשי אלא בערוץ היהדות (בכל זאת, לי יש אלוקים). אבל גם את חלקי הצנוע באתר החדש אין בכוונתי להפקיר לעיתונאים הומניסטים בנוסח גפן, ולכן אסתפק במה שכתבתי עד עתה. מלבד זאת, נדמה לי שגם במעריב הבינו את חומרת דבריו וסגנונו של יהונתן גפן, וכבר ביום ו' האחרון הענישו אותו בכתיבת מדור שירה שבועי חדש, שכמובן יופיע בעמודים המרכזיים של עיתוני סוף השבוע.


חמסה עלינו

א. טומי לפיד (סוג של יהונתן גפן אבל עם בן אינטליגנטי) אמר שהזקנה ברפיח מזכירה לו את סבתו בשואה, ומאוחר יותר טען שאביגדור ליברמן מתנהג כמו סטאלין. האם יש רצח המונים שלפיד לא נזכר בו השבוע?

ב. ודודו טופז מערוץ 2 הצטרף השבוע למפלגתו של לפיד מערוץ 1. מי יהיה המצטרף הבא, הצנועות והחסודות מערוץ התכלת?

ג. הגיע הזמן שמישהו יוציא את הג'וק ששמו התנתקות מראשו של ראש הממשלה. זאת כבר לא תוכנית מדינית, זה סתם באג בהפעלה. זה, זה... זה אהוד ברק, זה מה שזה.

ד. איזה יופי: עכשיו, משהתקבלה תביעתו של האלוף עמוס גלעד לאחוזי נכות בשל מתח נפשי, הוא יכול להתפנות שוב לתפקיד המרגיע הלאומי.

ה. פתרון החידה מהשבוע שעבר: אם נכניס את המלה 'שנהב' (עצם של פיל) והאות ר' (ראה) לתוך המלה 'מורה' (מלמד), נקבל 'משנה ברורה'. ברור? אז עכשיו לחידה הבאה: אורלי ומתן ליטאים (7) – התשובה בגיליון הבא.


יודע את מקומי

לבני היחיד והמיוחד,
אולי לא שמת לב, אבל ביום א' מלאה בדיוק שנה לקיומך בעולם הזה. אין מה לדבר: הספקת המון בשנה הזאת, ותעיד על כך העלייה התלולה בהכנסותיה של חברת האגיס. אבל לא על ההישגים היפים שלך בעבר רציתי לכתוב כאן (מה אני, אודטה?) אלא דווקא על העתיד, על השנה השנייה לחייך. כל כך הרבה דברים עוד נותרו לנו לעשות, לברר ולהשיג יחד, ולפיכך אני מתכוון להסביר לך את משימותיך לשנה הקרובה:

א. בשנה זו, תלמד לנופף לשלום עם היד. אמנם עד היום כבר למדת למשוך בשיערי ולתקוע את אצבעותיך בתוך עיניי, אבל לכף היד שלך יש שימושים רבים נוספים. תמשיך לעבוד על זה.

ב. כרגע אתה עדיין לא עומד על רגליך, אבל אני כבר עומד ומצפה לרגע שבו תחליט לקום ולהסתובב בבית. כשזה יקרה, אני אמשיך לעמוד ולצפות לרגע שבו אמא תחליט לרוץ אחריך.

ג. בשנתך השנייה, אני מצפה ממך ללמוד קצת נימוסים. זה אומר, שאם מישהו קונה לך כמתנה צעצוע מפואר במיטב כספו, אתה לא יכול לשחק כל הזמן רק עם הקרטון.

ד. אמא טוענת שאתה מחקה בקולך כמחצית מהמילים שהיא אומרת. עד גיל שנתיים, אני רוצה שבאמת תעשה זאת.

ה. תפסיק כבר להתעורר בשש בבוקר! ואם כבר התעוררת, אתה לא חייב לספר לכולם. רד מהמיטה, תכין לך כוס קפה, תעשה משהו עד שאני קם.

ו. עד חנוכה תשס"ה אני דורש לדעת מה פירוש המילים "תיאה אדה" שאתה פולט כל הזמן. אני מזהיר אותך: אם אגלה שאתה מנסה לומר "אדום עולה", זה לא הולך להיות נחמד.

ז. שמע, אני יודע שתחליף חלב זה נורא טעים, אבל אם אתה גבר אמיתי, אתה כבר יכול לקחת כמה ביסים מהשישליק.

ח. תפסיק להסתכל עלינו ככה - עדיין לא הגיעה השעה לאח קטן.

ט. עד גיל שנתיים אני מקווה שתוריד את מינון הנגיחות שלך בקירות, בדלתות העץ ובפינה של המדרגות. המצח שלך חשוב מדי, וגם בעל הבית התחיל להתלונן.

י. עכשיו, אם אתה יכול רק לחייך את החיוך הזה שלך עוד פעם... בבקשה! עוד חיוך אחד, ואני מוותר לך על כל המשימות הקודמות.

באהבה, אבא.