גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 95ראשיהפצה

מנהרות הדמים - בגליון השבוע

תחת אפם של המצרים נכרות מנהרות המזרימות כלי נשק רבים לרצועה. והיה גם ניסיון להחדרת טילי נ"מ דבר, שלפי מקורות בטחוניים, היה גורם לשינוי אסטרטגי במצב הסבוך ממילא. יש גם הבטים כלכליים למנהרות: ]לשתינים ומצרים מתפרנסים מההברחות. המצרים לא ממש מתאמצים לחסום את האוטוסטרדה התת-קרקעית. ועכשיו שרון מייעד למצרים את התפקיד של שומר ישראל.
03/06/04, 00:00
חגי הוברמן

נדיבות מופגנת גילה נשיא מצרים, חוסני מובארק, באיגרת ששלח לראש הממשלה אריאל שרון ביום חמישי שעבר. הנושא היה המעורבות המצרית בשמירת הביטחון ברצועת עזה ובגבול הרצועה-מצרים לאחר הנסיגה המתוכננת של ישראל. באיגרת לשרון הבטיח מובארק לשגר מיד מומחי ביטחון לרצועת עזה כדי לסייע בשיקום מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. רשת 'אל ערבייה' דיווחה בתחילת השבוע כי מצרים מתכננת לשלוח כ-100 מומחים לרצועת עזה תוך שבועיים, ב-17 ביוני.

שרון בוודאי הרגיש מרוצה. בתכנית הנסיגה שהגיש לממשלה בשבוע שעבר ותובא להצבעה ביום ראשון הקרוב (נכון לשעת כתיבת שורות אלו) נאמר במפורש כי "מדינת ישראל מסכימה כי בתיאום עמה יינתן יעוץ, סיוע והדרכה לכוחות ביטחון פלשתיניים לשם לחימה בטרור ושמירת הסדר הציבורי, על-ידי גורמים אמריקניים, בריטיים, מצריים, ירדניים או מומחים אחרים".

גם הנסיגה מציר פילדלפי המפורסם, שתתבצע בסופו של דבר בעתיד, מותנה בשיתוף פעולה של מצרים ביצירת הסדר אמין אחר; בסגנון שמעון פרסי כתב שרון בתכניתו כי "מדינת ישראל תבחן, יחד עם מצרים, אפשרות הקמה של אזור תעשייה משותף בגבול רצועת עזה, מצרים וישראל".

ביום שני שוחחו שרון ומובארק בטלפון, דנו בנושא הנסיגה מהרצועה וסיכמו על הקמת ועדה משותפת לבחינת יחסי שתי המדינות. היום, יום חמישי, היה אמור שר החוץ סילבן שלום להיפגש עם מובארק בקהיר. לרגע נדמה שפריחה מחודשת שוררת ביחסי שתי המדינות העוינות מזה עשרות שנים.

אלא שבעוד לשכת שרון מחפשת כל נתיב אפשרי לקהיר, גילה ביום שני שר הביטחון שאול מופז בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי לרצועה עזה הוברחה ממצרים כמות גדולה של מטולי אר.פי.ג'י משופרים מתוצרת התעשייה הביטחונית של מצרים. קצין בכיר בחטיבת המחקר של צה"ל הוסיף כי מדובר בטילים מסוג קוברה, דגם משופר של טילי אר.פי.ג'י, שבהם נעשה שימוש נגד כוחות צה"ל ברצועה.

מופז הוסיף כי מרבית אמצעי הלחימה שהוברחו באמצעות המנהרות לרצועת עזה היו מתוצרת איראן, והם כוללים מאות רבות של קלצ'ניקובים, פצצות מרגמה ואלפי כדורים. היתה גם כוונה להעביר קטיושות, אולם בסופו של דבר הן עדיין ממתינות בסיני ולא הועברו.

סמוך על המצרים

קשה להאמין שחצי יובל שנים מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישנם עוד גורמים רציניים בישראל המוכנים לסמוך על מצרים בנושאים הקשורים בחיי אדם בישראל. קשה להאמין שהניסיון הרב שנצבר ב-25 השנים האחרונות עדיין לא לימד לקח את קברניטי ישראל, המוכנים להטיל יהבם על שכנתנו המערבית, שהתואר התנ"כי 'משענת קנה רצוץ' מתגלה שוב ושוב כהולם אותה להפליא.

סיפור מנהרות הברחת הנשק ברפיח הוא הדוגמה הבולטת ביותר למדיניות המצרית.

מבצע 'קשת בענן' ברפיח נועד ביסודו למנוע הברחות נשק ואמצעי לחימה ממצרים. המידע המודיעיני סיפר על כך שבסיני ממתין משלוח גדול של קטיושות ארוכות טווח וטילי נ"מ, בדרכו למנהרות רפיח ומשם לתוך רצועת עזה. גורם ביטחוני בכיר הסביר בשבוע שעבר בשיחת רקע לעיתונאים כי כניסת הנשק הזה לרצועה היתה גורמת לשינוי אסטרטגי של כל המצב.

"זה לא רקטות קסאם", הסביר הגורם הביטחוני. "כאן מדובר במטל"רים (מטולי רקטות) מדויקים יותר, אפקטיביים יותר. חדירתם לרצועה היתה גורמת לשינוי אסטרטגי, כמו האיום הקבוע בצפון הארץ מהמטל"רים של החיזבאללה. גם כניסת הנ"מ היתה משנה את יכולת הפעולה של חיל-האוויר הישראלי".

הנשק הזה, וזה אינו סוד, לא צץ ברפיח לפתע מתוך האדמה (גם אם כך הוא חודר לרצועה). הוא עשה את דרכו לכיוון רפיח בחצי האי סיני, הנתון לשליטה מצרית מוחלטת מאז שנת תשמ"ב. האם למצרים לא היה אותו מידע מודיעיני שיש לישראל אודות הנשק הזה? בהנחה שישראל חלקה את המידע המודיעיני שלה עם מצרים, מדוע לא נקט השלטון המצרי בצעדים ללכוד את אמצעי הלחימה הללו בעודם בסיני? מהלך כזה היה יכול למנוע, או לפחות לצמצם מאוד את הרס הבתים ברפיח שמצרים כה נזעקה כלפיו.

בצה"ל מלגלגים על האין-אונות לכאורה שמגלים המצרים בכל הקשור במלחמה במנהרות רפיח. "אם ירדן מסוגלת לשמור על עשרות קילומטרים של גבול ולא לאפשר הברחות דרכו, הצבא המצרי בוודאי יכול להגן על פחות מ-4 ק"מ של גבול בתוך העיר רפיח", אומר גורם צבאי בכיר, מאלו שמשמיעים את דבריהם ישירות לאוזנו של ראש-הממשלה. "המודיעין הצבאי המצרי יכול היה למנוע זאת, לו רק היה רוצה. נראה שלמצרים יש אינטרס לא לסגור את ה'ברז' הזה עד הסוף".

אין לא יכול, יש לא רוצה

על-פי נתוני מערכת הביטחון, ישראל חשפה בשנה האחרונה 43 מנהרות. המצרים חשפו 37 מנהרות. "על פני השטח רואים מאמץ מצרי לחשוף מנהרות", אומר גורם ביטחוני. "האם הוא אמיתי? האם הוא בסטנדרטים ישראלים? התשובה שלילית. אסור לשכוח שהם מצרים. יש שם תופעות של שוחד ברמות הנמוכות".

ההיסטוריה הקרובה הוכיחה שביכולתה של מצרים למנוע את הברחת הנשק, אם רק רצונה בכך. בשנת 2003 חשפו המצרים פי כמה יותר מנהרות מאשר ב-2002, תוצאה של החלטה מדינית במצרים בימים שראש הממשלה אימץ את מפת הדרכים. בשנה האחרונה, כשהתחדשה העוינות הישראלית-מצרית, המצרים שבו להעלים עין.

גם הטענה שאין למצרים מספיק כוחות ברפיח כדי להילחם בתופעה מגוחכת. הרמטכ"ל משה יעלון גילה לפני כשנה כי באחת הפעמים שצה"ל פוצץ מנהרה ברפיח נראה עשן הפיצוץ מיתמר ברפיח המצרית, סמוך לעמדה של חיילים מצריים. קשה להאמין שהחיילים לא שמו לב למנהרה שנחפרה מתחת לאפם, ולא במליצה. הם פשוט עצמו עיניים, בהוראה של מפקדיהם, שפעלו בהוראה של מפקדיהם, שפעלו על סמך הנחיות ברורות מקהיר.

בישראל מבינים היטב כי הנכונות של מובארק השבוע לקבל אחריות על רצועת עזה לא נבעה מדחף פתאומי של אהבת שלום או פילנטרופיה כלפי לישראל. מבצע 'קשת בענן' ברפיח פשוט העמיד את מצרים במצב לא נוח. מנהיגיה לא יכלו לקבל מצב שבו צה"ל פועל ללא הפרעה בצד השני של גדר הגבול שלה, ועוד מפעיל כוח שפוגע בנספח הצבאי של הסכם השלום. מצרים גם הוטרדה מהטענות הפלשתיניות הקשות בתקשורת: איך זה היא יושבת בחיבוק ידיים כשישראל 'טובחת' פלשתינים מטרים ספורים מגבולה? איפה המגן המצרי?

במערכת הביטחון לא תולים תקוות רבות בנכונות המצרית לאחריות על הרצועה. "מצרים לא מוכנה
לקחת אחריות על הרצועה", אומר גורם ביטחוני. "מעבר לשליחת מומחים להדרכה הם לא יעשו כלום. אולי תגבר המוטיבציה להקטין את היקף ההברחות, אבל לא יותר מזה. הנתיב הזה לא ייסגר לגמרי אלא אם יהיה לחץ בינלאומי על מצרים".

המנהרות כענף כלכלי

במערכת הביטחון אומרים שאחת הסיבות העיקריות לכך שהמצרים לא עושים אפילו עשרה אחוזים של מאמץ לחיסול המנהרות נובעת מהמשמעות הכלכלית שלהן. לא מעט מתושבי רפיח המצרית נהנים מההטבות הכספיות שהמנהרות טומנות בחובן – תרתי משמע. בספטמבר 2002 התראיין בפורטל האינטרנט האסלאמי 'אסלאם און ליין' אדם שהזדהה בשם האני, שהוגדר כמומחה למנהרות המעורב ישירות בתחום זה.

'האני' סיפר כי הברחת אדם במנהרות המחברות בין רפיח המצרית לרפיח הפלשתינית עולה אלף דולר לאדם. זהו גם המחיר להברחת רובה קלאצ'ניקוב. "עלות הבנייה של מנהרה היא לפחות 10,000 דולר. העלות המינימלית של הברחת נשק היא לפחות 300 דולר. הכסף מתחלק בין חמשת השותפים לבנייה ולאחזקה של המנהרות", סיפר 'האני'.

עוד סיפר 'האני': "בכל יום חופרים בין 6 ל-12 מטר. אורכה של המנהרה האחרונה שחפרנו היה 230 מטר. מכל צד של המנהרה יש מנהל עבודה. הקשר בין שני מנהלי העבודה מתקיים באמצעות קודים, בדרך כלל בטלפון. הפועלים המגיעים לצד המצרי מוציאים מקל, ועל פי מיקום המקל מכוונים אותם אנשי הקשר המצריים, הקובעים היכן תצא המנהרה. היציאה מהצד הפלשתיני היא חדה (מישור אנכי חד) בעוד שבצד המצרי היא הדרגתית".

הוא גם גילה כי מקור הנשק המוברח במנהרות הוא במצרים, עיראק, סודן ואזור סלום בלוב. לדבריו, קליע בודד של קלאצ'ניקוב עולה בעזה 3 דולר. קליע מוברח ממצרים עולה חצי לירה מצרית.

בתעריפים אלו, במצב הכלכלי הקשה של אזרחי מצרים, מנהרה מהווה מקור רווח רציני, שגם השלטון נהנה ממנו.

תופעת המנהרות איננה חדשה. מאז חלוקת רפיח ב-1982, בשל הפערים ביוקר המחייה בין מצרים לרצועת עזה, החלה תופעת ההברחות הן מעל גדר הגבול והן במנהרות, מתחת לפני השטח. ערוץ זה של הברחות ממצרים לרצועה שימש עד מהרה להברחות אמצעי לחימה הן לצורכי מסחר והן לצורכי פעילות טרור.

עם קבלת האחריות הפלשתינית בעיר רפיח בשנת 1994 החלה תנופה בתעשיית המנהרות ברפיח, שחלקן אף מומנו ונחפרו בעידוד הרשות הפלשתינית. המנהרות ברפיח הפכו לענף כלכלי שפרנס משפחות רבות ברפיח. עד מהרה החל ערוץ זה לשמש גורמים פליליים וחבלניים לצורך הברחות אמצעי לחימה. כשקמה הרשות הפלשתינית, החודש לפני 10 שנים, ראו בכיריה במנהרות פרצה והזדמנות להתחמש באמצעי לחימה חדשים, תוך ניצול מצוקתם הכלכלית של התושבים.

הרשות הפלשתינית מטפחת

גם ארגוני הטרור הפלשתיניים, בעידודם של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, מנצלים את המצוקה הכלכלית הקשה של האוכלוסיה בגבול ישראל-מצרים לצורך חפירת מנהרות. באמצעות חפירת המנהרות התאפשרו לא רק הברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה, אלא גם הברחות סחורה שנרכשה או נגנבה במצרים ומכירתה ברווחים גבוהים ברצועה, והברחת סחורות כמו סיגריות, חלקי חילוף לרכב, מכשירי חשמל, בדים, כסף זר, זהב וסמים. רובם של בעלי המנהרות והמבריחים אינם קשורים לארגון טרור. הם מהווים קבלני ביצוע להברחות טובין או אמצעי לחימה, על-פי תעריף שתואם עם מבקש ההברחה.

בשבע השנים הראשונות לשליטת הפלשתינים ברצועה, עד פרוץ מלחמת אוסלו, התמקדה פעילות הרשות הפלשתינית נגד המנהרות לא במיגור התופעה אלא בשליטה בה. הרשות פעלה נגד מנהרות שנחפרו באופן עצמאי לצרכים שאינם לטובת הרשות. בכירים במנגנוני הביטחון הפלשתיניים היו מעורבים במימון, עידוד, תמיכה והגנה על מפעילי המנהרה, על מנת לשמר יכולת להבריח אמצעי לחימה למנגנון או רווחים כלכליים.

מלחמת אוסלו שינתה גם את המדיניות זו. מאז ראש השנה תשס"א פסקה לחלוטין פעילות מנגנוני הביטחון הפלשתיניים למיגור התופעה, כך שאזור רפיח הפך לשטח הפקר. מתחילת מלחמת אוסלו נחשפו כ-90 מנהרות להברחת אמצעי לחימה.

מתכוננים ל'יום שאחרי'

תהליך הבנייה של מנהרה מורכב, ועבר שינויים רבים במהלך השנים. כיום הוא מנוהל בידי פלשתינים תושבי רפיח ש'התמקצעו' בתחום ההברחות, לאחר עיסוק בתחום במשך שנים. המבריחים ברפיח הפכו למוקדי ידע לגבי חפירת מנהרות והברחת אמצעי לחימה. הם מועסקים על-ידי ארגוני טרור, או גורם אחר המזמין את הנשק, מקבלים בתמורה כסף, ומעבירים כסף לתושב הפלשתיני והמצרי שמביתו או מקרקע שבבעלותו נחפרה המנהרה.

אחת הבעיות העיקריות של חופרי המנהרות היא מציאת בעל בית שיסכים כי מפתח ביתו תיחפר מנהרה. אם ברפיח הפלשתינית קל למצוא בעל בית כזה, קשה יותר לאתר סביבה מתאימה לחפירת המנהרה בשטח המצרי. במערכת הביטחון אומרים כי בצד המצרי המנהרה יכולה להסתיים בבית או בשטח חקלאי.

עניין זה דורש מעבר של בעלי המנהרה לצד המצרי, או סיכום התנאים הכלכליים ותוואי המנהרה עם גורם מצרי מוכר, וסיכון של חשיפה על-ידי כוחות הביטחון המצרים. אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, התבטא לא מכבר בשיחה סגורה, ברמז לא דק למאמץ המצרי להילחם במנהרות, כי "המנהרות צריכות לצאת בשטח שהוא יחסית מאובטח מבחינת החופר. במצרים אין לחופרי המנהרות סכנה של היתקלות בחיילי צה"ל. יש להם סכנות אחרות, שנפתרות באמצעות שוחד".

בין ארגוני הטרור המבריחים נשק נמצאת גם התארגנות 'ועדות ההתנגדות העממית', שפעילותה מתואמת עם גורמים באיראן, כחלק מן המאמץ האיראני למסד תשתית טרור בארץ וברצועה. במסגרת פעילותם, האיראנים יוזמים ומקדמים הברחות של אמצעי לחימה לרצועה.

ארגוני הביטחון הפלשתיניים ברצועה מבריחים בעצמם נשק דרך המנהרות ברפיח, במסגרת ההכנות ל'יום שאחרי'. להערכת גורמי ביטחון בישראל, נערכים כל מנגנוני הביטחון בישראל לקראת העימותים הפנימיים, בעיקר עימותים אלימים בינם לבין עצמם, בתקופה המכונה 'היום שאחרי' – בין אם הכוונה ליום שאחרי ערפאת או ליום שאחרי נסיגת צה"ל.

כל אחד ממפקדי הארגונים השונים: דחלאן ואבו-שבאכ כמפקדי הביטחון המסכל, ראזי ג'יבאלי כמפקד המשטרה הכחולה ומוסא ערפאת כמפקד מנגנון המודיעין, מנסה להגיע לעמדת כוח גדולה משל יריביו. לצורך זה הם מנסים להחדיר יותר אמצעי לחימה עבור אנשיהם, כדי להגיע לעמדת זינוק נוחה יותר לקראת המאבק על השלטון הפלשתיני ב'יום שאחרי'.