בשבע 96: הוי ארצי

חגי סגל , כ"א בסיון תשס"ד

סרבני פרישה

במפד"ל אוהבים תמיד לקונן על כפיות טובה מצד הציבור הציוני-דתי, שאינו מצביע בהמוניו ב', ונוטה לרעות בשדות זרים (ליכוד, ש"ס וכו'). השבוע סיפקה המפד"ל עוד סיבה טובה לציבור הזה להמשיך להתנכר אליה בעתיד. בעיצומו של אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיו, אם לא הקשה ביותר, היא מצאה זמן לסכסוך משפחתי מכוער. אחדים מבכיריה השתמשו באסון תוכנית ההתנתקות כקרדום לחתור בו תחת מנהיגם הנבחר, אפי איתם. החרב המתהפכת מעל גוש קטיף לא הצליחה לדכא את יצר עסקנותם.

מטבע הדברים הם הצטיידו בכמה טענות ענייניות, כמו הטענה שמפלגת העבודה עלולה להצטרף עכשיו לקואליציה, אך אחרי מה שקרה בשנה האחרונה לא ברור מה כבר תהיה תרומתו של שמעון פרס לאסונות שאריאל שרון מחולל גם בלעדיו. אדרבה, יכול להיות שאילו הצטרף פרס לממשלה כבר לפני שנה, שרון היה מתנהל בצורה אחרת. עובדה שהוא לא אימץ את מפת הדרכים ולא נסוג מגוש קטיף כשהעבודה היתה בפנים והמפד"ל בחוץ. זוכרים?

מעבר לכך, לא הגיוני שבכל מצב אסוני תטען המפד"ל שעזיבת הממשלה תגרום לאסון גדול יותר. היא נשארה בממשלה שנסוגה מרוב חלקי חברון, לא פרשה מממשלה שוויתרה על 13 אחוזים מיו"ש, וכעת היא מתקשה לפרוש מממשלה שכבר קיבלה החלטה עקרונית על עקירת חבל ארץ שלם. לוחות הברית שלה מתנפצים לנגד עיניה, והיא עדיין מתעקשת להמשיך לעבוד את עגל הטקטיקה. אינספור תבוסות פוליטיות ובזיונות לא לימדו אותה שלפעמים דווקא שמירה על עקרונות היא מעשה טקטי נבון. במצבים שבריריים כמו המצב הנוכחי, בצמתים חסרי שילוט, עדיף להתנווט לפי המצפון.

היום כבר די ברור, למשל, שמפלגות הימין שגו קשות כשלא נעתרו לצו מצפונן ופרשו מהקואליציה לפני חצי שנה, מיד אחרי ששרון הציג את תוכניתו המדהימה לעקירת גוש קטיף. בלעדיהן הוא היה מתקשה מאוד לקדם את התוכנית. מני מזוז רק התחיל להיכנס אז לנבכי פרשת האי היווני, כך שמפלגת העבודה היתה מנועה מלהיכנס לממשלה, ושרון היה מוצא עצמו בראש קואליציית מיעוט בעייתית. אבל באיחוד הלאומי ובמפד"ל היססו לפרוש, ושרון זכה בפסק זמן יקר שאיפשר לו לעשות נפשות לתוכניתו בארץ בוושינגטון.

ברגע שכבר לא היה צורך בימין, ערב הכרעת היועץ מזוז, השלים שרון את העברת התוכנית והשליך מהחלון את שרי האיחוד הלאומי. אחרי עקירת גוש קטיף יגיע גם תור המפד"ל או מה שיישאר ממנה.


אריק 96'

בערוץ הסרטים הישראלי הקרינו ביום שישי שעבר סרט דוקומנטרי ישן ומשעשע: "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון". הבמאי והמפיק אבי מוגרבי, סרבן שרות שמאלני בתקופת מלחמת לבנון, התלווה לשרון בתקופת מערכת הבחירות 96' ולהפתעתו התאהב בו.

בפרספקטיבה של כמה שנים מקבל הסרט משמעויות חדשות העושות אותו למשעשע עוד יותר. למשל העובדה שעיקר משימתו של שרון באותה מערכת בחירות היתה לשכנע את החרדים לתמוך בנתניהו, האיש שעתיד לכרות יום אחד את עץ תקציביהם. אחד משני עוזריו הצמודים, דוד גרינברג, (השני היה גלעד ארדן!) אמר למוגרבי דברים שיכולים לסייע היום למני מזוז לקבל החלטה נכונה בתיק האי היווני: "אם הייתם רואים אותו קצת מקרוב, איך הוא דואג לילדים, איך הוא אוהב את הילדים, איך הילדים אוהבים אותו, איך הם מתייעצים, שונה לחלוטין ממה שאנשים מתארים אותו".

בקטע אחר בסרט נואם שרון בטקס קבלת אזרחות כבוד מהתנחלות בית אריה, ומדבר שם נגד הגדר באשר היא גדר: "באים מתיישבים ששמעו לדעתי, ואני אמרתי להם אף פעם אל תעשו גדר. ברגע שעשיתם גדר קבעתם את גבול היישוב. אל תעשו גדר. גדר, שיעשו השכנים, כן".

היום שרון מקים את הגדר הגדולה ביותר במזרח התיכון לא הרחק מבית-אריה, גדר המשרטטת את תוואי המדינה הפלשתינית שהוא מכונן במו ידיו על אפם וחמתם של המתנחלים. אחד מהם עוד יעשה עליו פעם סרט חדש: "איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מאריק שרון".

מתנת שר הביטחון

יצחק סנדרוי הוא היואל מוישה סלומון של מצפה יצהר, המאחז המפונה ביותר ביו"ש. שוטרים וחיילים הרסו את ביתו כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות. והנה, בשעה טובה, התחתן סנדרוי בשבוע שעבר עם רבקה בר-חן מירושלים, ושניהם מתעתדים כמובן להקים את ביתם במצפה יצהר. אבא של רבקה, רפי בר-חן, סמנכ"ל הליכוד, הזמין לחתונה את צמרת הליכוד, ובכללה גם את ידידו, שר הביטחון שאול מופז. אבל מופז לא בא, כי השב"כ חשש שמקצת הנוכחים ינצלו את ההזדמנות החגיגית כדי למחות בדרך לא דמוקרטית על תרומתו העצומה לפינוי המאחז.

כדי לפצות את החתן והכלה על היעדרותו הוא הזמין אותם השבוע ללשכתו, בירך אותם שיזכו "להחזיק במסירות נפש את ארץ ישראל", וכמובן נתן להם מתנה: מזוזה.

ציטוט השבוע

"56 שנים לאחר אותו יום רע ומר היום שבו נפלו שישה עשר מלוחמינו בידי אחים, עדיין איננו יכולים לשקוט; עדיין קול דמי אחינו מסרב לידום; עדיין לא הבנו ולעולם לא נבין מה חשבו להם היורים; מה חשבו להם, כשפתחו באש תופת על אחיהם הטובעים בים, על יהודים. לא נבין, לא נשכח, לא נסלח.

"גם היום, אנו עומדים על סף טרגדיה, חלילה, לנוכח החלטות על עקירת אחים מאדמתם. ושוב נשמעת דה-לגיטימציה כנגד ציבור שלם, ודווקא כנגד הציבור החלוצי, הציוני, והמסור ביותר. יובל שנים ויותר, אחרי יומה הארור של אלטלנה, נראה והלוואי שנתבדה, כי שוב אנו עלולים לעמוד בפני מבחן נורא.

"לקראת הימים הנוראים שאולי, חלילה, לפנינו, אנו מצווים - גם אם בלב נשבר, גם אם בדמע, גם אם נחוש שגבנו אל הקיר, לומר בקול ברור ורם: בל יעז איש ובל יעלה במחשבתו של אדם, להפנות חלילה נשק אל אחים" (מתוך נאום יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, בטקס האזכרה לחללי אלטלנה, השבוע).

אחרונים תמיד אנחנו

כל הארץ שמעה השבוע את הבדיחה המפד"לית הפנימית על העכבר שמסכים להיטרף על ידי חתול כדי "להשפיע מבפנים". היא רק לא מסתדרת עם התיאוריה הידועה על העכברים שתמיד ממהרים לנטוש ספינות טובעות. המפד"ל תמיד עוזבת אחרונה.