בשבע 96: אסירי תודה

בשבוע שעבר נערך ערב לזכרו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, 'רב האסירים', לרגל 35 שנה לפטירתו. הנוכחים, אסירי המחתרות ומוקירי זכרו, סיפרו על פועלו המופלא של הרב, איש שלבו הגדול היה פתוח לכל אחד ולכל צרה.

חגית ריטרמן , כ"א בסיון תשס"ד

"הוא דיבר ללב. את השפה הזאת אי אפשר היה שלא להבין", אמר איש האצ"ל מנחם מנדל מלבסקי לדן מרגלית, ששאל אם הדיבור של הרב אריה לוין הובן לכל האסירים או רק לאלה שאוזנם הורגלה לאידיש.

"אבל מה בעצם קרה במפגשים איתו?" ביקש מרגלית לדעת. "כשהוא ליטף את ידך", תיאר הלוחם שנאסר בידי הבריטים, "הרגשת שהוא מתפלל לטובתך. כאילו יד מלאך נגעה בך. הוא מחזיק את ידך וכאילו יורדת לו דמעה שהישועה כהרף העין עדיין לא הגיעה".

לב של אבא

בשבוע שעבר, באוויר קר ובאווירה חמה, נערך בחצר בית-הכלא לשעבר בירושלים ערב לזכר רב האסירים, הרב אריה לוין זצ"ל. יום השנה לפטירתו חל בט' בניסן, אבל מארגני הערב, בית מורשת אצ"ג ועיריית ירושלים, החליטו לדחות מעט את האירוע בשל מזג האוויר הירושלמי הקריר אף יותר בחודש ניסן.

כיוון שהערב נערך בחצר הכלא לשעבר, מספר המקומות היה מוגבל, ורבים שביקשו להשתתף נדחו. היו שהתעקשו וחיכו ליד השער. "אם יישאר מקום נכניס אתכם, בינתיים תחכו בבקשה בצד", ביקשו המאבטחים. והם חיכו. כל-כך רצו לשמוע אודות הצדיק הירושלמי האגדי שחיכו.

את הערב הנחתה יו"ר בית מורשת אצ"ג וחברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שדודו אלהרר, המנהל האמנותי של הערב, הגדיר "האישה שאף פעם אין לה כוח להיות עייפה". כהן נשאה דברים שנכתבו בכישרון רב ונאמרו מעומק הלב של לוחמת שנאסרה בידי הבריטים וזכתה להכיר את רב האסירים מקרוב. היא אמרה שלמרות שהרב לוין "היה גם אבי הנדכאים והסובלים, הערב הזה, שנת ה-35 לפטירתו, יוקדש לר' אריה – אביהם של אסירי ציון".

גאולה כהן סיפרה על ביקוריו אצלן, אסירות בית לחם: "הוא אמר לנו דברים על יעל ודבורה, על מלחמת קודש וקידוש ה'. הוא לא הוציא אותנו עמו החוצה, אבל הכניס אלינו, אל בין החומות, את העולם כולו".

בערב נכח גם איש הלח"י אליעזר בן-עמי, שהכין את תפוזי הנפץ למען הרוגי המלכות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. בן-עמי ואליהו זנד רוקנו שני תפוזים, דחסו לתוכם חומרי נפץ והניחו אותם בסל תפוזים שהועבר לצינוק הנידונים למוות. בן-עמי: "התפוזים היו אצלם בצינוק כמה ימים, ושלחתי להם הוראה להשמיד אותם".

ברזני ופיינשטיין התכוונו להשליך תפוז נפץ אחד על הבריטים ואת האחר לפוצץ ביניהם, בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'. כהן: "ר' אריה לוין, שהיה לא רק רב האסירים אלא גם אביהם, ידע את נפש ילדיו, הבין דבר מתוך דבר. נפשו התקוממה בו לרעיון ההתאבדות. 'ישועת ה' כהרף עין' לחש אליהם בקול מתחנן, ולא בא – לבו לא עמד בו להיות עם השניים בלילה ההוא".

גאון בחסד

את הערב ליוו בנגינתם מוסה ברלין ותזמורתו. אהרון רזאל השמיע בהשמעת בכורה שיר של שולה ויספר ומנחם אורנשטיין על הרב לוין.

כששרת החינוך לימור לבנת החלה לדבר נשמעה פתאום זעקת כאב מהקהל: "אתם מביישים את עולי הגרדום", קרא מישהו מוותיקי הארץ לעבר החברה בממשלת שרון, "אתם רוצים לעשות מה שהמחבלים לא הצליחו". אווירת מסירות הנפש והגבורה כנראה חידדה עבורו את השוני בין ההתמודדות הנחושה בתקופת לוחמי המחתרות לבין זו הנוכחית.

לבנת, בתו של לוחם בעצמה, אמרה שעל "האיש המופלא, האוהב הגדול שצעד בסמטאות ירושלים" שמעה בבית. היא סיפרה על עדותו של מתי שמואלביץ, שנידון למוות והיה אמור להיתלות, אלא שהרב לוין, שנקרא בלילה לומר עמו וידוי, אמר למפקד הבריטי: "תכין שני עמודי תלייה, אחד בשבילי. לא אוכל לעמוד ולראות איך תולים יהודי בעיר הקודש". שמואלביץ הועבר לכלא עכו, ומשם יצא לשלום.

השרה אמרה: "חסרים לנו אנשים כמו הרב לוין: אוהבי ישראל, מצניעי לכת, שמחים בכל הזדמנות לעזור לזולתם, מקלי מצוקות, חובשי פצעים"; והביעה תקווה "שנלמד איך ללמוד מהם ואיך ללמד מורשתם לדור הצעיר".

ראש העיר ירושלים, אורי לופוליאנסקי, סיפר: "היום אמר לי חתנו של ר' אריה, פוסק הדור הרב יוסף-שלום אלישיב, שאם הוא רוצה לנסות לתמצת במילה אחת את מהותו של ר' אריה לוין, הרי הוא בגדר של גאון בחסד ובאהבה".

"שמעתי פעם", הוסיף לופוליאנסקי, "שישנם יוצאי דופן בעולם שמילאו אותו בדברים חדשים. אברהם אבינו חידש את האמונה, הרמב"ם את הפילוסופיה, הבעל-שם-טוב את החסידות. ר' אריה לוין חידש את הגאונות שבאהבת ישראל, שבחסד. אהבת החסד האמיתית".

הר של מסירות נפש

"לא הכרתי את כבוד הרב, אך למדתי לקראת הערב על עשייתו המופלאה", אמר קצין חינוך ראשי, תא"ל אילן הררי, והבטיח: "אני היום אומר לכם שלאחר שלמדתי את מורשתו, אכניס אותה ללימודי החיילים בצבא".

בהזמנה לאירוע נכתב כי יוקראו קטעים מ'איש צדיק היה', ספרו הראשון של הרב שמחה רז על הרב אריה לוין. הבטחת המארגנים לא קוימה, אבל הסופר ישב בקהל בענווה והאזין בהנאה לדברים שנאמרו אודות מורו ורבו. רז הוא בעצם האיש שבזכותו התפרסמה דמותו המופתית של ר' אריה גם בקרב ציבור שמעולם לא שמע על הצדיק הירושלמי, או כלשונה של כהן: "הוא גאל את סיפור חייו ומעשיו של ר' אריה".

הרב עדין שטיינזלץ ריתק את המאזינים. הוא דיבר על המושג ל"ו צדיקים, ואמר שלהערכתו מקור המספר 36 הוא ברוב של סנהדרין: בין שבעים דייני העולם דרוש רוב, כדי שבכל פעם יוחלט שראוי כי העולם ימשיך להתקיים.

הרב שטיינזלץ סיפר שבצעירותו הכיר את הרב לוין, שהיה דוגמה טובה למה שאפשר לקרוא צדיק.
הוא הוסיף שצדיק לא נמדד לפי מה שכתב, אמר או עשה: "'צדיק' זו הוויה יסודית, מהות. כמו מרגלית שלא צריכה לעשות משהו, היא בעצמה קיימת".

בסיום דבריו הסביר שהקב"ה בונה את עדי-העדיים שלו ממגוון אבנים טובות; כלומר, ל"ו הצדיקים
אינם העתקים זה של זה, אלא לכל אחד יש הוויה משלו: "הם נלקחים ממקומות שונים – ממצולות הים, מתוך סלעי המדבר, מעמק פורה. יש צדיקים שהם צדיקים של הר סיני, סיני נמצא בתוכם. על הר סיני ניתנה התורה, אבל הוא לא נשאר קדוש. ההר שנשאר הר של קדושה, ואני חושב שהרב לוין היה חלק מהר המוריה. ההר שמתחיל במסירות נפש של אב ובן שבוכים יחד, בזה שאני נותן את כל כולי בשביל הקב"ה. מההר הזה נחצב הרב לוין".

אהבה בלי הבדל

"יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל-פה, ויש גם רבנים שבעל-פה", אמרה כהן. "ר' אריה לא יכול היה לשבת כל היום על תלמודו כשמבחוץ עולות אליו קריאות לעזרה. הוא רץ לכיוון הקול הקורא – שוועת המצורעים מאחורי הגדר, גניחות החולים, זעקות הנשים המוכות. אך גם לשמוח בשמחת חתן וכלה, לשמש סנדק לעוד יהודי בעולם ולהצמיד נער יתום ללבו. שמיעה מוחלטת היתה לו לקולות אסירי המחתרות, שקראו לו מאחורי סורג ובריח. איש לא מינה אותו לרב-מטעם, האסירים מינו מטעמם את ר' אריה לרבם".

כשדן מרגלית שאל את איש ה'הגנה' שרגא דירקטור אם הם, "ארגון חילוני יותר מאצ"ל ולח"י", לא חשו זרות כלפי הרב שנכנס פתאום לחייהם, סיפר דירקטור: "היינו חבורה של אסירי ההגנה, הפלמ"ח והחי"ש. הרוב היו אנשי קיבוצים, והיו בינינו אפילו אנשי השומר הצעיר, אבל כשהגיעה השבת הבחורים חבשו כיפות והלכו לפגוש את הרב, כי כולנו חשנו את הייחוד שבו, את האהבה שהוא נטע בנו".

"בכל זאת", הקשה מרגלית, "אנשי השומר הצעיר לא אמרו: 'אנחנו אפיקורסים-להכעיס, לא רוצים לראות אותו?' הרי היה מותר לא לראות אותו".

"מפליאה אותי השאלה שלך בכיוון הזה", השיב דירקטור, והסביר: "האהבה היתה טמונה בו בלי כל הבדל, וזה מה שמשך גם אותנו לבוא, לחוש את החום שלו. הוא חש עצמו שליח לשלומם של האסירים, לעידודם".

עד כמה ביקוריו של הצדיק הירושלמי היו חשובים לאסירים אפשר להבין מסיפור שנשמע באותו ערב פעמיים: האסירים לא היו מונים את ימי השבוע בשמותיהם – יום ראשון, שני, אלא "יום לאחר ביקור הרב", "יומיים לאחר ביקור הרב" וכך הלאה, עד "יום לפני ביקור הרב".

כל המעשים הטובים

כאמור, הרב לוין כונה 'רב האסירים', אבל מעשיו הטובים כללו גם, כפי שסופר בערב לזכרו, ביקורים בבית-החולים למצורעים מדי ערב שבת, לאחר שהיה מברר אצל האחות הראשית מיהם החולים הבודדים שלא זוכים למבקרים, ובהם החל את ביקורו.

אחרי מלחמת ששת הימים ביקר גם אצל פצועי צה"ל: "חייל שהיה פצוע שאל: 'מהיכן אתה מכיר אותי?' השיב לו הרב אריה: 'והרי כולנו עמדנו למרגלות הר סיני בעת מתן תורה'. הוא העריץ את חיילי צה"ל וקציניו ללא שיעור, וכשאנשי צבא ביקשו ממנו שישיאם, לא יכל לסרב והטריח עצמו – גם כשהיה בגיל גבורות – כדי לשמח חתן וכלה הנישאים במחנה צבאי אי-שם".

עוד סופר כי הרב הקפיד ללכת לבתי האבלים כדי לנחמם, וכי היתה לו יראת כבוד כלפי הנופלים במערכות ישראל. הוא אמר: "קדושים אלה, אף מלאכי השרת אינם יכולים לעמוד במחיצתם".

כשהגיע לגבורות וראש עיריית ירושלים הפציר בו שיסכים לקבל תואר 'אזרח כבוד' הוא סירב: "הוא חי בעוני, לא לקח לעצמו דבר, היה עניו מופלג וברח מהכבוד".

גאולה כהן: "ר' אריה לא השאיר לנו 'כל כתבי', הוא השאיר לנו 'כל מעשי' – כל המעשים הטובים... מעשים של יום-יום, שמתנגנים בחיינו כאגדה".