בשבע 96: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"א בסיון תשס"ד

השרה לענייני פשרה

בהצעת הפשרה שלה, הצליחה כנראה השרה ציפי לבני להציל את הליכוד מפילוג. בכך היא אולי לא סייעה לחבל עזה, אבל לפחות מנעה עלייה אפשרית של העבודה בראשות פרס לשלטון.
בהקשר זה נזכרתי במדרש הידוע על דוד המלך, שתהה לשם מה נבראו הצרעה והעכביש, עד שנזקק להם כשנחבא מפני שאול במערה. פעמים רבות תהינו כולנו מי צריך את ציפי לבני בליכוד ובפוליטיקה בכלל, והנה עכשיו קיבלנו את התשובה. מה שעדיין לא לגמרי ברור הוא מי צריך את הליכוד.

בעלים ומרגלים

מאמן כדורסל הנשים טל נתן, שזכה השנה בדאבל עם קבוצתו אליצור רמלה, יאמן בעונה הבאה את קבוצת יקטרינבורג הרוסית. לכאורה, עוד סיפור הצלחה ישראלי שאמור לחמם את לבו של יהודי באשר הוא. אבל על השמחה מעיב פרט קטן ומעצבן: הבעלים של קבוצת הפאר הרוסית הוא לא אחר מאשר מיודענו מהאייטיז, המרגל ואיש העסקים שבתאי קלמנוביץ'.

יש משהו בלתי נסבל ואנטי פטריוטי בסלחנות הציבורית כלפי המרגל קלמנוביץ'. האיש לא רק פעל נגד המדינה ולמען ברית המועצות (טוב, ברית המועצות לשעבר), אלא גם שוחרר מהכלא מבלי ששילם את חובו לחברה הישראלית. אחרי חמש שנות מאסר בלבד יצא האיש לחופשי "מסיבות בריאותיות", ומאז מבלה האומלל את ימי גסיסתו ברוסיה הרחוקה – כשהוא בריא כשור ועשיר כעגל הזהב.

וכעת, אנשי עסקים וספורט ישראלים שוב יוצרים אתו קשרים, כאילו כלום. רק לפני מספר חודשים, כאשר נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל ישבה עמו לסעודת ערב משותפת, התחוללה סערה. לא חלילה בגלל עברו של החבר שבתאי, אלא בגלל בדיחה גסה שפלט באותו אירוע המאמן משה ויינקרנץ. העובדה שנבחרת לאומית ישראלית יושבת עם מי שפעל נגד מדינתה לא הפריעה כמעט לאיש. שלא לדבר על השחקניות עצמן, שאף אחת מהן לא העלתה על דעתה לסרב לשבת בצוותא עם היהודי הבוגד.

מביך ומקומם לדעת כי רשימת הישראלים הבאים במגע עסקי וחברתי עם קלמנוביץ' ארוכה היום כמעט כפי שהיתה בטרם נחשף כמרגל (מרגל ולא 'מרגל לשעבר', כשם שבוגדים אינם הופכים ל'בוגדים לשעבר', ורוצחים אינם 'רוצחים לשעבר' - אלא אם שמעון פרס מדבר על ערפאת). אז יסלח לי המאמן הישראלי החדש של יקטרינבורג אם לא אשלח לו מכאן איחולי הצלחה. במקום זאת, אני מאחל לו מכל הלב להתפטר מעבודתו בהקדם, ושקבוצתו הרוסית תרד ליגה במהרה בימינו.

אם הייתי פלשתיני

מה משותף לכדורסלן אריאל מקדונלד, לעיתונאית המתל"שית (מתנחלת לשעבר) יעל משאלי ולחברת הפרלמנט הבריטי ג'ני טונגה? שלושתם הצהירו בעבר, בניסוח כזה או אחר, כי אם הם היו פלשתינים, גם הם היו הופכים למחבלים-מתאבדים. בכלל, מאז סיפר אהוד ברק מה הוא היה עושה אם היה נולד פלשתיני, נעשתה ההזדהות עם פעולות המתאבדים מין טרנד אופנתי מוזר, ומדי כשבוע וחצי אנו שומעים על עוד יפה נפש שהיה רוצח יהודים אם רק היה שייך לעם הפלשתיני.

תתפלאו, אבל יש משהו נקי - אפילו נקי מדי - בסוג כזה של התבטאויות. מילים כמו טרוריסט, מחבל-מתאבד או שאהיד מעניקים ארומה כמעט רומנטית למעשי הזוועה הפלשתיניים. עם מילים כאלו, הדוברים יכולים לשכנע את עצמם כי המאבק הפלשתיני אינו אלא גרסה מאוחרת של מחתרות האצ"ל והלח"י, שהרי "גם אנשי המחתרות שלנו ביצעו מעשי טרור והקריבו את חייהם למען המדינה, אז מה ההבדל?" כשהמילים מכובסות, אפשר להתעלם מן הפער הגדול בין פעולות הפלשתינים לבין מלחמת שחרור לגיטימית.

אבל כשיעל משאלי כותבת ב-ynet: "לו אני פלשתינית, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר שהם עושים", היא בעצם טוענת כך: "אם הייתי פלשתינית, הייתי הולכת עם חגורת נפץ, מתקרבת לכמה שיותר ילדים ותינוקות ואז מפוצצת את עצמי והופכת אותם לחתיכות בשר קטנות, בעוד אני רוקדת מרוב אושר כל הדרך לגן העדן". אם אכן זה היה הטקסט של משאלי וחבריה לדרך, אפשר היה להאמין כי הם באמת ובתמים מזדהים עם המחבלים הפלשתינים. אבל מי שאינו מסכים עם המונולוג הבוטה הזה (והאמינו לי, הוא עוד יכול להיות הרבה יותר גרוע), אינו יכול להתיימר "להבין" באמת את העמדה הפלשתינית במאבק.

חמסה עלינו

א. הממשלה החליטה כך: נכנסנו לעזה, אנו מחליטים לצאת מעזה, אבל בפועל נשארים בעזה. אין פלא ששרון הסכים לנוסחת הפשרה – היא הזכירה לו את החלטת ממשלת בגין בעניין לבנון.

ב. "מה שעשו לאריק מתפקדי הליכוד מזכיר את מה שהיינו עושים בצעירותנו לחתולים: היינו מושכים להם בזנב, וכשהם היו מנסים ללכת קדימה - היה יוצא להם אחורה" (שלמה ארצי, בתוכניתו הגל"צית, מנסה לשכנע את מאזיניו שהוא היה מהבריונים של השכונה. יא, רייט...)

ג. יוגורט 'דנונה' המעודן של שטראוס סובל לאחרונה מעידון יתר: על הגביע עצמו כתוב כי יש בו "מתיקות מעודנת", ואילו על מארז הקרטון החיצוני מיוחסת לו "חמיצות מעודנת". שיכתבו כבר שהוא טעים ושיפסיקו לבלבל.

ד. 'שירת הסטיקר' של להקת הדג נחש, שיר שחיבר הסופר דוד גרוסמן מתוך סטיקרים מוכרים, מצטייר בכלי התקשורת כשיר מחאה על מצב החברה הישראלית. אלא שמדובר בעוד הטעיה בנוסח "התערוכה הלא פוליטית על הכיבוש המשחית". גרוסמן מגחיך את הסטיקרים הימניים והדתיים הבולטים, תוך שהוא שוכח כמעט לחלוטין את אלה של השמאל הישראלי. איפה "שתי מדינות לשני עמים" או "לצאת מיד מהשטחים"? לא הסתדרו עם החרוזים?

ה. פתרון החידה הקודמת: אורלי וילנאי ומתן וילנאי אולי לא נולדו בבירת ליטא, ולמרות זאת הם 'וילנאים'. ולחידה החדשה, הקלה והאחרונה בהחלט (עד למופע האיחוד, כמובן): אבא ישראל לב פינה החכמים (3) – התשובה בגיליון הבא.


יודע את מקומי

אחרי שנים של התעלמות הדדית, יצא לי לאחרונה לפקוד שוב את רכבת ישראל. יכול להיות שכעת, כשהשר בפועל הוא אריאל שרון, זה לא בדיוק הזמן לעשות פרסומת חינם למשרד התחבורה. ועם זאת, צריך לומר בהגינות כי ההבדל בין הרכבת הנוכחית לבין זו שאני זוכר מלפני 15 שנה הוא פשוט הבדל של רכבת יום ורכבת לילה.

אז נכון, רכבת ישראל עדיין אינה רכבת אירופית, כפי שישראל עדיין אינה אירופה. לא תמצאו בקרונות מידע מפורט על מסלול הנסיעה, שלא לדבר על מפות דרכים; פה ושם יהיו רכבות שמאחרות בשלוש-חמש דקות (אם כי לפי שעון בני-עקיבא הם בעצם מקדימים בשעה); וגם ההודעה המוקלטת עם שם התחנה הקרובה מושמעת לעתים ברמקול בתחנה הלא נכונה.

אבל למה להיות קטנוני? הרכבת של ימינו מהירה יותר, נוחה יותר לישיבה ושקטה הרבה יותר מכפי שהיתה פעם... אלא אם נקלעתם במקרה לרכבת פרברים בדיוק בשעה שג'ובניקי צה"ל סיימו את עבודתם הקשה ועלו עליה בדרך הביתה. או-אז אתם עלולים לבלות את שארית יומכם והערב שאחריו בהאזנה לסמ"ר במודיעין, המתעקש לחזור על כל הבדיחות ממופע של שלום אסייג שבו צפה. אם יש לכם יום לא-זוגי במיוחד, יתיישבו גם מספר בנות-עשרה אנורקטיות ליד האוזן השנייה שלכם ויתחילו לספר חוויות מרתקות על השאלות מהמבחן בביולוגיה.

אבל הנה אני מתקטנן שוב, ולא בצדק. כי בינינו, גם ההפרעות הגדולות ביותר לשלוות רוחו של הנוסע ברכבת עדיין עדיפות בהרבה על חיפוש חנייה או מתדלק פנוי בתחנת הדלק, עם האוטו הפרטי.

ובעצם, יפה לראות את חיילי צה"ל יושבים יחד ונהנים מנסיעה חינם, או אפילו ליהנות מרוח הנעורים התוססת של התיכוניסטיות מהמגמה הביולוגית.

כך שבשורה התחתונה, אני ממליץ על נסיעה ברכבת. אגב, אני מקווה שההמלצה שלי תפחית קצת את העומס בכבישים, כי אני אישית אמשיך לנסוע דווקא עם הטרנטה שלי... הסיבה היא, שאני פשוט פוחד מהודעת הכרוז ברכבת, המושמעת ברמקולים לפני כל עצירה: "נוסעים בסוף הרכבת – נא לעבור למרכז הרכבת". סליחה, ומי שלא עבר למרכז, לא יוכל לרדת ממנה? ואיך אני בכלל אמור לדעת אם אני נמצא בקצה הרכבת או במרכזה, או לאיזה כיוון ללכת? עד שלא אקבל תשובה ברורה, אין רכבת!