בשבע 98: הוי ארצי

חגי סגל , ה' בתמוז תשס"ד


לא אובייקטיביים

מחקר טרי מטעם אוניברסיטת גלזגו קובע שבניגוד לטענות השגורות, הבי.בי.סי דווקא מוטה לטובת ישראל. המחקר הבא עלול לקבוע שאפילו קול ישראל וגל"ץ מוטים לטובתה.

רלוונטי בהחלט

בשנה שעברה, בעקבות פיגוע קשה, הידקה ממשלת ישראל את החרם על יאסר ערפאת. הוחלט אז שאישי שלטון ישראליים לא יארחו עוד אח"מים מחו"ל אשר ייפגשו עם היושב-ראש. ואמנם, הקהילה הבינלאומית נכנעה לתכתיב, ואח"מים רבים נמנעו מלבקר באמסטפיה שלו ברמאללה.

אבל עכשיו, לרגל תוכנית ההתנתקות, ניכרים סימני הגמשה בחרם. שרון ומופז נפגשים שוב ושוב עם ראש המודיעין המצרי, הגנרל עומאר סולימאן, שבכל ביקור כאן קופץ לרמאללה ונועד עם ערפאת. היושב-ראש שוב רלוונטי.


ירד מהאנדרטה

לא רק בגלל אורי אליצור, נרקמות עכשיו תוכניות להטיל את משימת העקירה של גוש קטיף על כתפי משטרת ישראל במקום על כתפי צה"ל. זאת מתוך הנחה שבמשטרה יהיו פחות סירובי פקודה, ושהיא גם יודעת להרביץ טוב יותר מחיילים סדירים, אולי אפילו לירות במידת הצורך. "אסור שמחיר הדמים (של הפינוי) ירפה את ידיהם של הקברניטים בבוא יום פקודה", המליץ השבוע רב-סרן במיל' במדור המכתבים של 'הארץ', והמערכת טרחה להבליט את מכתבו כמיטב יכולותיה הגרפיות.

אמנם אין בארץ מספיק שוטרים לביצוע משימה כה מורכבת, אך הכוונה היא שצה"ל יגוייס לאתגרים העורפיים של המבצע (מחסומים, משאיות, בולדוזרים וכו'), ואילו המשטרה תעסוק בעבודה המלוכלכת עצמה. אנשיה יעברו מבית לבית וישלפו בכוח מי שיסרב לעזוב.

אם הגירוש אכן יתרחש במועדו, עד סוף הקיץ הבא, ואם לא יחולו בינתיים זעזועים קואליציוניים מרחיקי לכת, הממונה הבכיר על השוטרים הללו יהיה צחי הנגבי. בתוקף תפקידו כשר לבטחון הפנים תוטל על כתפיו אחריות-על לכל ההתנהלות המשטרתית בזירת הטרנספר. הוא יהיה הכתובת הכמעט מרכזית לזעקות המחאה של המגורשים ולתשבחות של השמאל.

מומחים לאירוניה היסטורית יציינו אז בהנאה או בסלידה, שמחזיק תיק הפינוי בממשלה היה בזמנו אחד מסמלי המאבק נגד הפינוי הקודם בימית. במשך 23 יום הוא התבצר עם עוד 16 צעירים על האנדרטה לזכר חללי עוצבת הפלדה בעיר, וגרם כאב ראש גדול לצה"ל. "קול דמי אחיך זועקים מן האדמה", נכתב על כרזת בד גדולה שעטפה את המבנה המרכזי באנדרטה. הנגבי וחבריו הביעו נכונות לוותר על שנת לימודים אקדמית כדי להציל את ימית, ורמזו כי מאבקם לא יהיה סטרילי. בלילות ישנו בכוכים הזעירים שלצד מרגלות האנדרטה ובימים שוחחו בחילופי צעקות עם העיתונאים למטה. "נגיב בכוח על כוח", אמר הנגבי בתשובה לשאלת כתב טלוויזיה כיצד תתנהג הקבוצה כאשר ינסה הצבא לפנותה, בדיוק כמו אורי אליצור לפני שבוע. "צחי, בני, האתה תגיב בכוח על כוח?", הוכיח אותו ראש-הממשלה, מנחם בגין, מעל דוכן הכנסת.

בסוף הוא ירד מהאנדרטה בלי התנגדות. לימים הסביר, כי ארועי ימית שיכנעו אותו שהדרך הטובה ביותר למנוע נסיגות בעתיד היא להיאבק בהן בזירה הפוליטית, לא בשטח. או כמו שאמרה פעם אמו, גאולה כהן: "טוב חבר כנסת אחד מאלף מפגינים".

ואמנם, הנגבי הלך מחיל אל חיל ובתוך כעשרים שנה הפך ממפגין לשר משטרה. אם הוא לא ימצא דרך לסכל את הפינוי, וגם לא יתפטר, המסקנה המוסרית מכך תהיה שבכל זאת עדיף להיות מפגין פשוט.

דברים שרואים משם

בעיתון 'הצופה' פורסמה עצומה מרשימה של מאות חברי מרכז המפד"ל התומכים בהישארות מפלגתם בממשלה, וסבורים כי זו הדרך הנכונה למנוע את הנסיגה. זבולון אורלב בטח היה מרוצה.

אבל מי שרפרף לאורך רשימת החותמים הארוכה שם לב לעובדה סטטיסטית מוזרה: רק שלושה מהם מתגוררים ביש"ע, וכל השאר בארץ ישראל הקטנה. כלומר, הרוב המכריע של החותמים, שאינם מתנחלים, מתיימרים לדאוג למפעל ההתנחלויות יותר מהמתנחלים עצמם. בעוד זמביש ותושבי גוש קטיף מתחננים שהמפד"ל תפרוש מיד, פעילי המפד"ל בין חדרה לגדרה משוכנעים שלמען גוש קטיף צריך להישאר בממשלה. באמת משוכנעים?

באיזה שבט אתם?

באחת ממערכות הבחירות הקודמות, כשהמפד"ל עדיין תלתה תקוות גדולות באפשרות שאצביע יום אחד בעדה, היא הכניסה לתיבת הדואר שלי מנשר תעמולה בסגנון קומיקס. היה כתוב בו, פחות או יותר, שמידת הכרת הטוב מחייבת אותי להצביע ב': למדת בבית ספר ממלכתי דתי, עשית חיים בבני עקיבא, הרחבת את אופקיך בישיבה תיכונית ושרתת ב'הסדר', אז אל נא תירק עכשיו לבאר שממנה שתית.

במקרה הפרטי שלי זאת היתה טעות איומה מצד מנגנון ההסברה של המפלגה:
לא למדתי בבית ספר ממלכתי דתי או בישיבה תיכונית, לא הייתי הסדרניק, ומעולם לא דרכה כף רגלי בסניף בני עקיבא. אני אמנם חובש כיפה סרוגה משחר נעורי, כמו המפד"לניק שצוייר במנשר הנ"ל, אבל גם אברום בורג חובש כיפה דומה וכנראה מצביע למפלגה אחרת.

מה שכן, במרוצת מערכות הבחירות שנקפו בינתיים, חלחלה לתוכי תחושת החמצה מסוימת על העדרותו של סעיף בני עקיבא מהביוגרפיה שלי. כששכני המזדקנים מחליפים ביניהם חוויות מעידן הסניף, ועיניהם נוצצות, אני קצת מקנא. הם מדברים על שבטים שלא ידעתי, נזכרים בקומונרים מיתולוגיים ששמם לא אומר לי דבר, ושרים שירים שכבר לא אלמד אף פעם. אלמלא ילדי, עד היום לא הייתי יודע אפילו מה זה 'יד אחים'.

אבל הנה נחלץ עכשיו לעזרתי אורי אורבך, אחד החניכים היצירתיים של בני עקיבא בכל הזמנים, והוציא לאור ספר שמפצה אותי במשהו על החמצת נעורי: 'באיזה שבט אתה?', על הווי בני עקיבא מנקודת מבטו של ילד דתי. שי צ'רקה, חניך יצירתי לא פחות, מאייר את המוצר המענג. ברשותם נביא כאן ציטוט אחד: "אם פעם אטוס לפריס/ או ללונדון/ או לטיבט/ או לניו-יורק/ או להודו/ או אפילו לברזיל/ אף פעם לא אשכח להגיד/ שהיה יותר כיף/ במסע לגליל".