חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 98ראשיהפצה

הכתובת נמצאת בעיתון - בגליון השבוע

אנשי קונגרס אמריקנים, עיתונאים אירופים ואפילו קציני מודיעין בצה"ל נדהמו מהממצאים שהציג בפניהם איתמר מרכוס. מרכוס, ראש מכון 'מבט לתקשורת פלשתינית', בסך הכל אוסף חומר גלוי מהעיתונות והטלוויזיה הפלשתינים, ומראה שחור על גבי עיתון את ההסתה השיטתית נוטפת הארס והקריאות להשמדת ישראל. מי שהיה מקשיב למרכוס ערב האינתיפאדה, היה יכול לחזות אותה.
24/06/04, 00:00
עפרה לקס

מוזיקת פסנתר נעימה. על המסך נראית ילדה כבת 10 מתקרבת לביתה. ביד אחת היא אוחזת בפרחים ובשנייה היא מחזיקה מתנה. הילדה מרימה את עיניה, מנופפת לאמה ומחייכת. אמה מחזירה לה שלום מחלון הבית. לפתע נראה קנה של רובה מכוון לעבר האם. הילדה נדהמת. היא זורקת את הפרחים על הרצפה ורצה. את הפרחים היא מניחה על הקבר של אמה. המוסיקה משתנה ומלווה עתה שיר געגועים.

"השיבו לי את אמי. אמי אמי, אני מתגעגעת", שיר מרגש בן חמש דקות ששודר שוב ושוב בטלוויזיה הפלשתינית. נותר רק לנחש למי שייך הרובה.

תמונה: ילדים פלשתינים משחקים כדורגל על חול. המולה ושמחת חיים. במרחק מה נמצאים חיילי צה"ל, כולם חבושי כיפות סרוגות, מביטים על הילדים. לפתע מתקרב חייל אחד ומתחיל להכות את אחד הילדים. אחר-כך הוא חוזר לעמדה, לוקח רובה ויורה בילדים המשחקים. התשדיר הוא כמובן פרי הפקה של רשות השידור הפלשתינית. גם בו צפו הילדים הפלשתינים מאות פעמים בשנים האחרונות.

לאיתמר מרכוס, מ'מבט לתקשורת פלשתינית' יש חדשות לא כל-כך טובות עבורנו, הישראלים: אם הדור הנוכחי של הפלשתינים הוכיח שהוא לא ממש תאב שלום, הדור הבא יהיה הרבה יותר גרוע. הדמוניזציה והשנאה שמוחדרים לוורידי הילדים הפלשתיניים מכל זווית אפשרית גורמים לגידולו של דור קיצוני, שאינו מכיר בישראל ומבקש לחסל אותה.

החדשות הרעות עבור השמאלנים שבינינו: הפלשתינים באמצעי התקשורת שלהם אינם מבדילים בין חיפה ותל אביב לשא-נור ונצרים. הכל מבחינתם התנחלויות. מקסימום את חיפה הם רוצים קצת יותר, כי היא עיר כבושה. מי שלא מאמין יכול לבוא ולצפות באלפי שעות של הקלטות ובמספר דומה של דפי עיתונות פלשתינית, אצל מרכוס במכון.

עוינות בלי הסוואה

כשפרצו הסכמי אוסלו עסק איתמר מרכוס (51) בהוראה ובכתיבת ספרי ילדים. מרכוס, עולה ותיק מארצות הברית, אב לחמישה ותושב אפרת, הוא אדם עדין אבל מעשי מאוד, ולכן החליט לעשות מעשה כדי לעצור את התהליך. הוא חבר לאנשי מפלגת העבודה שממוקמים במרכז המפה הפוליטית וניסה להבהיר להם עד כמה ההסכם מסוכן. מרכוס התמקד בנושא השליטה במקורות המים והקים את 'התנועה להצלת המים של ישראל'. במשך הזמן הפך מרכוס ליועצו של שר הדתות דאז, שמעון שטרית, וסייע לו בתחומים שונים.

באותה תקופה נהגה אישה ירושלמית אחת להקליט את שידורי הטלוויזיה הפלשתינית, אך איש לא רצה לפרסם את ההתבטאויות הלא סימפטיות של מנהיגי הרשות, שמא תקלקלנה את חלום השלום ההולך וממתממש. כשהקלטות הגיעו לידיו של מרכוס הוא הביא אותן אל שטרית ואל עמנואל זיסמן, והם ערכו יחד כמה מסיבות עיתונאים מתוקשרות היטב. אחת מהן שידרה את נאום ערפאת שהשווה את הסכמי אוסלו להסכם חוד'יבה, אחרת היתה של מראוון כנפני (אז דוברו של ערפאת), שמסביר שהאמנה הפלשתינית בעצם לא שונתה. הדברים התרחשו סמוך למערכת הבחירות של 96', שבה ניצח נתניהו את פרס על חודו של קול כמעט.

"אין לי ספק", אומר מרכוס, "שחלק מן הניצחון היה בזכות העובדות שהבאנו לאנשים, ושגרמנו להם לראות גם פן אחר ממה שכל הזמן הראו להם". פרצופם האמיתי של אנשי הרשות, כפי שהתגלה בשידורי הטלוויזיה, לא הפתיע את מרכוס. מה שכן הפליא אותו הוא העובדה שהחומר הזה גלוי לעין כל ושהכל נאמר בפומביות וללא הסוואה.

לאחר בחירות 96' 'העבודה' הפסידה את השלטון ושטרית כבר לא היה שר. מרכוס, שלא הצליח לשכוח את החומרים מן הקלטות, גייס כספים מקהילות יהודיות בחו"ל והקים מכון העוקב אחרי הטלוויזיה, העיתונים וספרי הלימוד הפלשתיניים.

'מבט לתקשורת פלשתינית' שוכן בדירה ירושלמית, שבה מוקלטות יום יום 14 שעות שידור של הטלוויזיה הפלשתינית. שני עובדים יושבים ומתרגמים את החומרים המשודרים, ושניים אחרים קוראים ומתרגמים את העיתונים היומיים, בדגש על רשימת נושאים מסוימים. העובדים, בוגרי תואר ראשון ולפעמים שני במזרחנות ואסלאם, כולם יוצאי יחידת 'חצב' של צה"ל, היחידה שעוקבת אחר התקשורת ברחבי העולם הערבי. מרכוס עצמו, אגב, אינו יודע ערבית, הוא סומך על החבר'ה שאיתם הוא עובד כבר שנים.

התוצאות של המעקב היומיומי הזה לובשות צורה של מחקרים לפי נושאים, סרטונים או דיסקים שמתורגמים לשפות שונות ומגיעים למקומות רבים בארץ ובעולם.

גיאוגרפיה פלשתינית

מבינים קצת בגיאוגרפיה? נסו להתמודד עם ההגדרות הבאות שמופיעות בתשבצי העיתונים:

1. עיר פלשתינית בעלת עתיקות במישור החוף (תשובה: קיסריה)

2. מדבר פלשתיני (תשובה: הנגב)

3. ימה פלשתינית (תשובה: כינרת)

4. נהר פלשתיני (תשובה: נהר הדן)

5. עיירה פלשתינית (תשובה: בית שאן)

(מתוך מחקר על תשבצים של 'מבט לתקשורת פלשתינית')

בקיץ 2000, שבועיים לפני שעלה אריאל שרון להר הבית, פרסם 'מבט לתקשורת פלשתינית' מחקר בעל ממצאים בלתי קוהרנטיים בעליל עם הקו המקובל באותה עת: המכון הבחין שההנהגה הפלשתינית מזרימה רוחות מלחמה בקרב תושביה.

"זה היה אחרי קמפ דיוויד, וכל התקשורת אמרה שאנחנו על סף פריצת דרך ושאנחנו עוד מעט חותמים חוזה שלום. כולנו פה היינו בטוחים שזה אחרת.

"כל השנים שודרו בטלוויזיה איומים בסגנון: 'אנחנו נשתמש בכל האמצעים כשיהיה צורך'. פתאום בקיץ זה כבר לא היה רמיזות, אלא נאמר במפורש: 'אנחנו חייבים להילחם, כל ההסכמים הם זמניים'. היו קליפים של שנאה. בקיץ שודרו כל יום שעתיים של תמונות מן האינתיפאדה הראשונה, ואנחנו חשבנו: איך מראים שעתיים של תמונות כאלה כשהולכים לחתום על הסכם שלום? זה לא מסתדר".

מרכוס, שהעביר לתקשורת את ממצאי המחקר, צירף גם שמונה עמודי הוכחות והתראיין ב'קול ישראל', אולם הקול הבודד נגד הזרם לא עזר. ישראלים רבים הופתעו מפרוץ המהומות, וכמוהם גם גורמי מודיעין. שני קציני צבא הגיעו למשרדו של מרכוס ותהו מדוע הוא מצליח להגיע למסקנות שהם לא מצליחים לראות אותן.

מרכוס השיב שההתמקדות של 'מבט לתקשורת פלשתינית' גם בתחרויות היופי של הנערות (בתואר 'מיס פלשתין' זכתה נערה מנצרת), בטורנירים של ספורט (טורניר של בני 14 ע"ש המחבל ממלון פארק, כשכל קבוצה קיבלה שם של שהיד אחר) ובתכניות האירוח, היא זו שמניבה את המסקנות הנכונות. הדברים השוליים לכאורה האלה הם שמשקפים יותר מכל את דרך החינוך ברשות, אומר מרכוס ומוכיח:

"היתה למשל תחרות מכתבים שנערכה על-ידי משרד החינוך. ילדים כתבו עשרת אלפים מכתבים. מתוך עשרת המכתבים הזוכים תשעה עסקו בסכסוך. אחד כתב על יפו: "חשבתם שתתנו לי את האגם הקטן הזה במקום יפו? אני לא אסתפק בזה, יפו היא שלי". מכתב אחר היה לחייל צה"ל: "למה אתה רוצח ילדים בבוקר ושותה את הדם שלהם בצהרים?" עשרת הזוכים משקפים בדיוק את הדרך שאליה מכוונים את הילדים.

אש"ף אשם

הטלוויזיה הפלשתינית, כמו כל תחנת שידור אחרת בעולם, מביאה אל סלונם של הצופים תכניות מגוונות: פוליטיקה ואקטואליה, קליפים של שירים, תכניות ספורט, תכניות ילדים, דת והשכלה. אולם ישנו הבדל מרכזי אחד בין תחנות טלוויזיה מוכרות לבין זו של הרשות: ברשות אין חופש עיתונות. אי אפשר למצוא ויכוח אידיאולוגי אמיתי על דרך והשידורים מהווים למעשה שופר של השלטון. והוא מנצל היטב את הכלים שיש בידו.

"ב-93', על-פי סקרי דעת קהל, רוב תושבי יש"ע הערבים השלימו עם קיומה של מדינת ישראל והסכימו לקבל איזושהי פשרה. אני מניח שאפילו היו מוכנים לוותר על חלק משטחי יש"ע. סקרים שערך המכון של ח'ליל שקאקי ברמאללה הצביעו על כך שבשנת 96' הפלשתינים ראו בישראל את המדינה המובילה בענייני דמוקרטיה וזכויות אזרח. היא קיבלה יותר אחוזים מארה"ב ומצרפת. כך היה גם בשנתיים שאחר-כך.

"אם היינו חותמים הסכם עם התושבים המקומיים לא הייתי כל-כך מרוצה בגבולות החדשים, אבל אפשר היה להסתדר איתם. אבל אנחנו לא חתמנו עם המקומיים אלא עם אש"ף, והם באו והשתלטו על כל המערכת הזאת ועל כל התושבים. מבחינת ההנהגה שבאה לכאן מטוניס, המציאות היתה של 47'. הם לא ידעו עברית והם לא השלימו עם קיומה של ישראל".

מרכוס מעדיף לצטט את הדוברים הפלשתיניים, כדי שלא יגידו שזה עוד הפעם מישהו מהימין: "העם הפלשתיני קיבל את הסכמי אוסלו כדריסת רגל ולא כהסדר קבע, מתוך הנחה שמלחמה ומאבק בשטח יעילים יותר ממלחמה בארץ רחוקה. העם הפלשתיני ימשיך במערכה עד שיושגו מטרות מהפכת 65'".

"זהו קצה הקרחון", אומר מרכוס. "הם אומרים את זה פעם ועוד פעם, למבוגרים ולילדים, שאוסלו זה חלק מתהליך של השמדת ישראל".

חלון לסלון הפלשתיני

ראוי לציין, כי בהיסטורית ההסכמים הלא-קצרה שחתמה ישראל עם הרשות הפלשתינית היתה תמיד התייחסות להסתה. מרכוס אפילו ישב בוועדה להפסקת ההסתה שאחרי הסכמי וואי, אבל לא מצא שם אוזן קשבת. כשפעם אחת שידרה הרשות תשדיר של 'קירוב לבבות', בעקבות לחץ אמריקני כבד, הודיעה התקשורת הישראלית חגיגית שההסתה תמה.

בתשדיר נראו ילדים חרדים שרים יחד עם ילדים ערבים. בסוף הסרטון התאהב ילד חרדי בילדה פלשתינית. הוא היה בצד אחד של הגדר, ששם הונף דגל ישראל, והיא בצד השני, שבו דגל פלשתין. בסופו של דבר הילד וכל יתר החרדים נטשו את מקומם, חצו את הגדר אל הפלשתינים וכולם יחד רקדו מתחת לדגל הפלשתיני.

"הכתבים הישראליים נורא התלהבו, ואמרו שהנה, מחנכים לשלום", מתאר מרכוס. "הם פשוט לא הסתכלו על מה שהיה שם. המסר היה ברור: היהודים עוזבים את ישראל ומצטרפים לפלשתין, ולא דובר על ציונים אלא על חרדים. הרי זה מה שהפלשתינים טוענים כל הזמן, שכולם יכולים לחיות תחת הדמוקרטיה הפלשתינית".

ההסתה הפרועה בטלוויזיה הפלשתינית גרמה לכך שלא פעם ולא פעמיים הועלה שמה של תחנת השידור כיעד לפגיעה. מרכוס, שמבהיר שהתשדירים המזעזעים שהוא מראה עוד עוברים אצלו צנזורה לפני שהוא מציג אותם בציבור, חושב דווקא שאסור לסגור את תחנת השידור הפלשתינית:

"אני חושב שזה דווקא חשוב מאוד שאנחנו יכולים לראות מה קורה שם. הטלוויזיה היא החלון שלנו לעולם הפלשתיני, שדרכו אנו רואים איך הם מחנכים את ילדיהם. גם אם לא תהיה טלוויזיה, תמיד יהיו מחנות קיץ ומסגרות לימוד כאלה ואחרות, ותהיה גם טלוויזיה בכבלים".

ילדים למען שהאדה

שאלה לערפאת: "אדוני הנשיא, מהו המסר שאתה רוצה להעביר ... לילדי פלשתין?"

תשובה: "הילד שמחזיק באבן מול הטנק, האין זה המסר הגדול ביותר לעולם בהפיכתו של הגיבור
הזה לשהיד? אנחנו גאים בהם" (הטלוויזיה של הרשות הפלשתינית, 15.1.02)

בשלוש השנים וחצי האחרונות ראו אנשי 'מבט לתקשורת פלשתינית' שדעת הקהל העולמית כובלת את ידיו של צה"ל בכל הנוגע למלחמה בפלשתינים. מרכוס לא התעצל: "התחלתי לנסוע לכל מיני מקומות ולהסביר להם שהם בכלל לא מבינים את הסיפור. שהילדים לא נפגעים בגלל ישראל אלא בגלל שהפלשתינים שולחים אותם לעמוד מול הטנקים. הם הרבו לצטט את הביטוי של פרס: 'ערפאת לא עושה מספיק', ואני הסברתי להם שאין דבר מגוחך מזה. זה כמו להגיד שבן לאדן לא עשה מספיק כדי לעצור את 'אל קעידה'. הוכחתי להם מהטלוויזיה שלו את הקריאות לרצח, לשהידים, הכל
מהטלוויזיה שלו".

מרכוס ביקר בעשרות אוניברסיטאות, הופיע באמצעי תקשורת שונים ונאם בשישה פרלמנטים שונים, מתוכם פעמיים בפרלמנט של האיחוד האירופי. הוא אף נפגש עם עוזרו של נשיא ארה"ב, שאמר לו: "תמיד דיברו על הסתה ואני לא ידעתי במה מדובר, עכשיו אני מבין".

בשנתיים האחרונות מגיע מרכוס לפגישות האלה חמוש במחקר שמעורר צמרמורת בגוו של כל הורה ושל כל פוליטיקאי עימות נפגש. המחקר עוסק בעידוד הילדים הפלשתינים לשהאדה, ומוכיח צעד אחרי צעד איך כל גורמי החינוך משלבים ידיים, מעודדים ומטיפים לילדים שטוב למות מאשר לחיות.

בזמן שבישראל מתווכחים על מותו של כל חף מפשע, מסמנים לעצמם ראשי הרשות עוד 'וי' במאבק על דעת הקהל ובהצלחת האינדוקטרינציה וההטפה. "בקשו את המוות, החיים יוענקו לכם", קוראת שקופית בטלוויזיה, והילדים מתבטאים בצורה דומה בתכניות האירוח.
י
לדה אחת יחידה ותמה אומרת על גבי המסך הקטן במסגרת תכנית אירוח: "השהאדה היא דבר יפה מאוד מאוד, כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות יותר טוב מלהגיע לגן עדן?" וחברתה מוסיפה: "אנחנו לא רוצים את העולם הזה אלא את העולם הבא... ילדי פלשתין אימצו את הרעיון שמוות בשהאדה הוא דבר טוב".

בדיסק שמתמצת את המחקר נראים קליפים המתארים את המוות כדבר חסר כאב, כדבר משובח. באחד הקליפים נראה מוחמד אלדורה, הילד ההרוג המפורסם ביותר, כשהוא משחק על שפת הים ומעיף עפיפון. הוא קורא לילדי הרשות האחרים לבוא אחריו לגן העדן של השהידים: "אני מנופף לכם לא כדי להיפרד, אלא כדי לומר לכם בואו אחרי".

בהמשך הדיסק נראים ילדים שמצטטים בעל פה את 'שיר השהיד' שמופיע בכמה ספרי לימוד, וכן מכתבים המשודרים בטלויזיה של ילדים בני 14 שהלכו לרצוח ישראלים, ובהם מצוטטים שירים המהללים את השהאדה. הילדים צופים, מפנימים ומבצעים.

האמריקנים יוצאים מהכלים

כשמרכוס הופיע בפני תת-ועדה של הסנאט האמריקני, הוא הציג סרטון של 7 דקות מן הטלוויזיה הפלשתינית, ואחר-כך נתן הסברים. "כולם שם השתגעו, כולל הילארי קלינטון, שצעקה על נציג אש"ף: 'איך אתם בונים חברה שמבוססת על תרבות של מוות?' הסרטון שלנו מסתיים במילים: 'זו ההתעללות הכי גרועה שיכולה להיות בילדים'. יו"ר הוועדה צעק: 'זו לא התעללות בילדים, זו התעללות באנושות'".

לנציג אש"ף לא היו תשובות.

כשביקר מרכוס בפרלמנט האיטלקי קיבלו דבריו הד בעיתונים הגדולים, וגם בעיתון קומוניסטי אנטי-ישראלי בשם 'יוניטיי', שהקדיש לנושא עמוד שלם. נציג אש"ף באיטליה התקשר אל עורכי העיתון ואיים: "הכל שקר. אנחנו נתבע אתכם". עורך העיתון פנה לכתב וביקש ממנו להוכיח את דבריו. מרכוס שלח לעיתון את המקור של כל סרט. בינתיים נתן 'יוניטיי' לנציג אש"ף אפשרות להגיב. הלה טען שהכל שקר והוסיף: "ההוכחה של זה, שאם זה לא היה שקר אריאל שרון היה מצטט את זה כל יום".
למחרת כתב עורך העיתון "ראיתי את הדברים בעיניים, הכל אמת".

למרכוס יש עוד סיפורים רבים כאלה. בניגוד לדעה הרווחת, הוא דווקא חושב שאפשר לנצח את מלחמת ההסברה בקלות, בהסתמך על החומר הגלוי שמספקת הרשות הפלשתינית יום יום. משרד החוץ מזמין את מרכוס מדי פעם להרצות למשלחות שמגיעות לארץ, ונציגי המשרד אף לוקחים איתם את המחקרים לחו"ל – אך מעבר לכך אין שיתוף פעולה, ודאי לא כלכלי. "אם היה לנו תקציב ממשרד ההסברה, לא היה אדם בעולם שלא היה יודע מה קורה", אומר מרכוס.

הישראלים לא יודעים

מחזמר היסטורי שהוקרן בטלוויזיה לפני כחודשיים: ב-48' שרים הזמרים "היהודים הבוגדניים שמו את עינם על פלשתין... הם פתחו עבורנו תנורים כדי לאפות בהם בני אדם. כאשר תנור אחד מפסיק, הם מבעירים עבורנו 100 תנורים". כשמגיעה סצינת 'דיר יאסין' מועמדות הנשים אל הקיר והישראלים יורים בהם. אחריהן באים הזקנים והגברים.

אין התייחסות ל-67'.

לדברי מרכוס, הישראלים אינם מודעים למה שמתרחש אצל שכניהם. הציבור הישראלי, הוא אומר, משוכנע שהמורה הפלשתיני מלמד בכיתה פחות או יותר אותו חומר לימוד שמלמד עמיתו הישראלי, בהבדלי תרבות ושפה קלים. איש לא מדמיין שמדינת ישראל אינה נמצאת במפת המזרח התיכון של המורה לגיאוגרפיה.

מרכוס מספר שכל ישראלי שנחשף לממצאים של המכון שלו לוקה בהלם וכועס על התקשורת הישראלית: 'איך אנחנו לא חשופים לזה?'

"רוב המחקרים שלנו מקבלים פרסום, אבל זה לא משפיע על התקשורת. כשהתקשורת מחליטה שיש נושא שחשוב לה, היא תפרסם אותו יום יום עד הוא יהפוך ל'אישיו'. הפרסומים שלנו מקבלים הד קטן, אבל הם לא תופסים". התקשורת אינה מעוניינת בכך, אבל מרכוס החליט להסביר גם בבית, לישראלים, מה בעצם מתרחש מתחת לאפם:

"אנחנו עושים עכשיו שינוי כיוון. בשלוש-ארבע השנים האחרונות הדגש היה חוץ לארץ, בגלל התדמית הנוראה של ישראל וכדי לחזק את הצבא. כיום יש לי אנשים בהמון ערים בעולם, שאני שולח להם חומרים והם מיד מתקשרים למערכות העיתונים, והדברים מתפרסמים. עכשיו אני רוצה שאנשים כאן בארץ ייקחו דיסקים ומחקרים שלנו ויקימו סניפים בכל הארץ, שיעשו חוגי בית ברעננה, כפר סבא וחיפה. שהציבור בישראל יידע מה קורה ויבין מה הפלשתינים עושים".

בסיום פגישתינו, שהיתה רוויה בתמונות ציטוטים ומצגות יותר משכתבה יכולה להכיל, מלין מרכוס שבעצם לא הספקנו לדבר על הפן הדתי של המאבק, שהוא אחד הפנים המסוכנים ביותר, ושיש גם מה להרחיב על ערביי ישראל וחברי הכנסת הערבים ועוד.

מרכוס וצוותו ימשיכו להקליט ולנתח את שידורי הטלוויזיה הפלשתינית, מתוך תקווה שאולי יום אחד הם יוכלו לבשר בשורות טובות באמת: "יכול להיות", אומר מרכוס בפרץ של אופטימיות, "שמחר תבוא רוח ותעיף את כל ההנהגה הפלשתינית עד טוניס, ויבוא מישהו וישים בכלא את כל מי שרוצה להרוס את ישראל. אולי אז יקום אדם שיאמר 'אני מכיר בזכות של ישראל להתקיים לצדנו', ואז הטלוויזיה תתחיל לשדר שידורים של שלום. חשוב שנהיה מודעים גם לזה כשזה יקרה, אבל בינתיים השידורים מכוונים רק לשנאה. שנאה תהומית".

ofralax@walla.co.il

הפלשתינים: הנסיגה מחזקת את הטרור

במסגרת קמפיין ההתקפלות מעזה שמנהל אריאל שרון מצוטטים קצינים בכירים בצה"ל, הטוענים שהנסיגה אינה נוראה כל-כך, ושהיא לא ממש תתרום לטרור. הממצאים של 'מבט לתקשורת פלשתינית' רואים את התמונה בהקשר מעט רחב יותר של הנסיגה מדרום לבנון, ומורים על ההיפך הגמור.

קריקטורה בעיתונות הפלשתינית משנת 98': חייל צה"ל עובר עם הכלב שלו, הלבוש במעיל, ומולו פלשתיני כמעט עירום יושב על הרצפה וקופא מקור. הפלשתיני בגובה של הכלב.

קריקטורה אחרת, יום לאחר פינוי דרום לבנון: חייל צה"ל בורח מהטילים בלבנון ונכנס ישר לתוך מטר אבנים. הכיתוב: "הקטיושות מאחוריכם והאבנים לפניכם. אתם יכולים לסגת או לסגת".

באותם ימים, שלאחר הנסיגה מדרום לבנון אף פורסם פוסטר ובו שוטר פלשתיני לא ממוגן מרים יד על חיילי צהל שלבושים בקסדות ואפודים, והם בורחים ממנו.

בעיתונות הפלשתינית, אומר מרכוס, נערך היקש ישיר מן הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון, שגרמה לאינתיפאדת אל-אקצה, לבין הנסיגה החד-צדדית המוצעת בעזה, שתביא לישראל את 'הגהינום'.

גם הקריקטורות המתארות את שרון השתנו מיד לאחר שהתחיל לדבר על נסיגה. לא שקודם הוא היה מושא להערצה, אך לפחות הצטייר כמנהיג חזק, ככזה ש'אוכל ילדים'. לאחר רעיון היציאה מעזה מצויר שרון כאחד שנאכל על-ידי כריש (שהוא עזה), או טובע בים הידוע של עזה.

"אני חושב שהשקר הגדול ביותר שקיים היום", אומר מרכוס, "הוא שפינוי יהודים יביא לשלום. הפלשתינים אומרים בדיוק להיפך. הנה דובר פת"ח: 'ההצהרות האחרונות בדבר נסיגת ישראל מעזה הן הוכחה להצלחה ולאפקטיביות של ההתנגדות... (הדוברים) דרשו להסלים את ההתנגדות'".

ציטוט נוסף מתוך עשרות הוא של האני אל-מצרי, מנכ"ל במשרד ההסברה הפלשתיני, על הנסיגה: "(היא תהיה) לרועץ לישראל ולתקדים... שיחזור על עצמו בגדה, שכן המרשם לסיום הכיבוש נעשה ברור: הסלמת ההתנגדות".

גם היום הכתובת מרוחה באותיות ענקיות על דפי העיתון הפלשתיני. האם מישהו יקרא אותה הפעם?