בשבע 98: מקיר הברזל לקירות ביתו

השבוע נחנך בירושלים המרכז למורשתו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של ישראל. מנהל המרכז, הרצל מקוב, מספר על דמותו רבת הסתירות של בגין: על האיש שהחל את דרכו במאבק לחירות ישראל במחתרת, דרך האופוזיציונר הבלתי נלאה ועד לראשות הממשלה, החרבת יישובי סיני ומשם להסתגרות בבית ברחוב צמח שבירושלים.

עדי גרסיאל , ה' בתמוז תשס"ד

בתחילה לא הבינו הקבלנים מאיפה נחת הסעיף המוזר בחוזה: "למה אסור להשתמש במוצרים גרמניים במהלך הבנייה?" הם שאלו את הרצל מקוב, מנהל המרכז למורשת בגין. רק אחרי שמקוב הסביר להם את החשיבות שייחס מנחם בגין ז"ל לחרם על גרמניה, הם התרצו. "אני חושב שהם אפילו העריכו את זה", אומר מקוב, שגם הוא לא מכניס הביתה שום חפץ שיש עליו 'מייד אין ג'רמני'.

המרכז למורשת בגין, הממוקם למרגלות גיא בן הינום בירושלים, נחנך לפני שבוע. כראש המרכז מכהן צבי (הארי) הורוביץ, פעיל בית"ר ותיק וידיד קרוב של ראש הממשלה המנוח, שיזם את הקמתו.
הורוביץ ומקוב אמורים להתמודד עם משימה לא פשוטה: כיצד להנחיל את דמותו המורכבת ורבת הפנים של ראש הממשלה השישי של ישראל גם לצעירים שנולדו אחרי שכבר הסתגר בביתו, לפני יותר מעשרים שנה.

אותו בגין, שנחשב לאחד הקנאים הגדולים ביותר לארץ ישראל אך מסר את כל סיני למצרים. אותו בגין, איש בעל גינוני נימוס של העולם הישן, שהנהיג דווקא מפלגה שהתיימרה לייצג את עמך ישראל. אותו בגין, אביר שלטון החוק ועליונות מערכת המשפט, שספג לא אחת מעוקצם של בתי המשפט.

על-פי סקר שפורסם בשבוע שעבר, ערב פתיחת המרכז, ייתכן שמלאכתם של מקוב והורוביץ תהיה פרוזאית הרבה יותר. מהסקר שערכה חברת גיאוקרטוגרפיה עולה כי לפחות בקרב בני הנוער יש בורות רבה בכל הנוגע לחייו של ראש הממשלה השישי של ישראל: פחות מחמישית מהנוער ידעו כי בגין כיהן כמפקד האצ"ל ויותר מ-43 אחוזים מהם סברו כי מי שחתם על הסכמי השלום עם מצרים היה דווקא יצחק רבין ז"ל.

ה'התנתקות' של בגין

כבר במהלך טקס הפתיחה התעוררה שערורייה זוטא כשראש הממשלה, אריאל שרון, ניסה לגייס את מנחם בגין לטובת תכנית ההתנתקות שלו. בנאומו אמר שרון: "בגין היה ראש הממשלה הראשון שלא רק דיבר על חתירה לשלום, אלא גם היה מוכן לשלם את המחיר הכואב, פינוי היישובים בסיני. הדבר קרע את לבו, והוא אמר 'עד יום מותי אכאב את הכאב הזה, אך זו חובתי כראש ממשלה'. הציווי הזה, אחריות ראש הממשלה והראייה הכוללת מעבר לרגשות אישיים, הוא מהשיעורים הגדולים שלמדתי מבגין. כך פעלתי, וכך בכוונתי לפעול".

שרון שכח כנראה את דבריו שלו עצמו לפני כעשור כפי שצוטטו במעריב: "טעיתי כשתמכתי בבגין בהחלטה להוריד יישובים". יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שנאם אף הוא בטקס, מיהר להזכיר לנוכחים כי בגין נשבע שלא לעזוב אף יישוב ביש"ע ושלא לחלק את ירושלים.

"מי שקורא את כתביו של בגין ושומע את נאומיו יכול לראות שבגין היה מחויב מאוד לארץ ישראל. גאולה כהן אמרה, אחרי ימית, שבגין היה המאהב הגדול ביותר של ארץ ישראל. הוא האמין שיהודה שומרון וחבל עזה הם חלק מלב המולדת. לכן", אומר מקוב, "אפשר להבין שהזדהיתי הרבה יותר עם דברי ריבלין".

מצד שני, מסירת השטחים בסיני עד לגרגיר החול האחרון עלולה להיות תקדים מסוכן ביש"ע.

"יש סכנה כזו, אבל לדעתי זה קשור בעיקר בנחישות ובכוח של המנהיגות. תראה למשל את מה ששמיר עשה בוועידת מדריד: למרות שנפגש עם נציגי ערב, שמיר לא הכיר באש"ף ולא ויתר על כלום".

ילדות בית"רית

הרצל מקוב (48), מנכ"ל המרכז למורשת בגין מגדיר את עצמו כמי ש"נולד בבית"ר" – תנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי לפני יותר מ-80 שנה. הוריו, אנשי אצ"ל, עלו בשנת 1939 ליישוב תל צור, שמאוחר יותר הפך לנחלת ז'בוטינסקי בתוך המושבה בנימינה. "ינקתי את נושא ההתיישבות משחר נעורי", אומר מקוב, שהפך כנער לפעיל בתנועת בית"ר. לאחר השירות הצבאי, שבע שנים בחיל האוויר כאיש קבע, חזר לתנועה. הוא היה ראש מחלקת ההדרכה, ראש ההנהגה הארצית ולבסוף גם ראש ההנהגה העולמית של בית"ר.

בראשית שנות השמונים היה פעיל בהקמת היישוב תלם, שהחל כהיאחזות נח"ל בדרום הר חברון. תלם הוא למעשה היישוב האחרון שהוקם על ידי בית"ר. אריאל שרון כשר ביטחון אזרח את היישוב. אנשי שלום עכשיו, נזכר מקוב, התגנבו לטקס וניסו להפגין. אנחנו הגנו אז על שרון כמי שפועל למען ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל.

באותה תקופה, לאחר נישואיו לאורנה, יועצת חינוכית המשמשת גם כסגנית ראש מועצת מטה בנימין, עברה משפחת מקוב להתגורר בכפר אדומים. לזוג מקוב ארבע בנות, הגדולה בת 23 והקטנה מתחילה את לימודי התיכון, ולמרות שהרצל מקוב עצמו אינו חובש כיפה, הוא מגדיר את אורח חייו כדתי.

"הסיבות שבחרנו בכפר אדומים הן בגלל שמדובר ביישוב מעורב, וגם בגלל שכראש ההנהגה הארצית של בית"ר הייתי חייב לתת דוגמה אישית. לא יכולתי להמשיך להתגורר בבנימינה". בהמשך עבד בתפקידים שונים בסוכנות היהודית ושימש גם כמנהל לשכתו של יצחק שמיר בשנת 1992.

בשנת 1999 מונה לתפקיד מנהל העמותה להנצחת מנחם בגין והחל לנהל את פרויקט הקמת המרכז.
"יש לי מנהג, לא להסתכל אחורה למקומות בהם הייתי ולמתוח ביקורת", אומר מקוב כשהוא נשאל על מצבה של בית"ר כיום. "זו תקופה לא קלה לתנועה כמו בית"ר, שנושא שלמות הארץ היה ערך מרכזי – לפעמים כמעט יחיד – בפעילותה, ודווקא מנהיגי המדינה, אנשי המחנה הלאומי, מצהירים על נכונות לפשרות מרחיקות לכת".

מקוב מודה שגם בזמנו עברה התנועה משבר לא קטן, עם פינוי ימית והנסיגה מסיני: "אז לפחות היה הסבר אידיאולוגי: סיני אינה חלק מארץ ישראל", הוא מנסה להצטדק, "לכן הוויתור היה בוודאי קשה וכואב, אך לא היה התפשרות על חלקי מולדת". מקוב מזכיר שבאחד מנאומיו אחרי ההסכם, שאותו אפשר לשמוע גם במוזיאון שבמרכז, הצהיר בגין בזו הלשון: "אני, מנחם בן חסיה וזאב בגין, מתחייב בהן צדקי שלא לנטוש את שטחי יהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן".

אדמה ומשפט

היית ראש לשכתו של שמיר, האם הוא יורשו הטבעי של בגין?

"שמיר היה ממשיכו של בגין במובנים מסוימים, אבל הדגשים שלו היו שונים. אצל ז'בוטינסקי יש מושג שנקרא 'חד-נס', כלומר הנפת דגל אחד – ריכוז מאמץ לנושא אחד. שמיר היה איש של דגל אחד – שלמות ארץ ישראל. אצל בגין היו נושאים נוספים, כמו זכויות האדם, עליונות המשפט וצדק חברתי, נוסף לדאגה לשלמות הארץ.

"בגין גם היה איש של מילים. נאומיו היו מחשמלים והיתה לו כריזמה. הוא היה תקשורתן עוד לפני שהמציאו את יועצי התקשורת. שמיר פחות האמין בכך. להזכירך, שמיר כיהן כראש ממשלה יותר משמונה שנים, תחת לחצים לא קלים, ולא ויתר על סנטימטר אחד. אגב, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי השלום עם מצרים".

איך קורה שנסיכי הליכוד כמו אולמרט ומרידור שוברים שמאלה?

"המתח באידיאולוגיה הקלאסית של ז'בוטינסקי בין שלמות המולדת לזכויות האדם, בין הלאומיות לליברליות, הוא לא קל. מנחם בגין הצליח לשלב בין שני הקטבים. אחרים כבר לא. חלקים ויתרו על הצד הליברלי ודבקים רק בארץ ישראל, ויש כמו האנשים שהזכרת, שהגיעו למסקנה שאין ברירה אלא להתפשר על שלמות הארץ".

בגין הסכים לאוטונומיה ביש"ע.

"מבחינתו של בגין, האוטונומיה היתה לאנשים ולא לשטח. זה היה הפתרון האידיאולוגי שלו
לקונפליקט בין שלמות הארץ וזכויות ערביי יש"ע. אפשר כמובן לטעון שהיום זה לא ריאלי, כי חלקים גדולים מהשטח נמסרו לערבים ונוצרו אצלם ציפיות למדינה בגבולות 67' לפחות".

בגין הטיף לעליונות המשפט. הוא היה מרוצה ממה שקורה כיום?

"קשה לי לעשות ספקולציות על הדברים שבגין היה אומר היום. אני יכול להיזכר במה שאמר כשבג"ץ פסק שיש להוריד את גרעין אלון מורה, שהוקם בעידודו. בגין הכריז אז: "יש שופטים בירושלים". אגב, הוא אמר זאת גם כשבג"ץ פסק לטובתו בעניין אחר: הקמת היישוב מתיתיהו. הוא האמין שמערכת משפט בלתי תלויה היא חיונית".

אז אתה סבור שבגין היה מרוצה מה'דיקטטורה השיפוטית' של השופט ברק?

"אני חושב שמה שיוצר את התערבות בג"ץ הוא חוסר היכולת של המערכת הפוליטית לקבל החלטות, ואז הדברים מתגלגלים לפתחו של בג"ץ. בגין, לעומת זאת, ידע לקחת אחריות, ולכן אם היו ממשיכים את שיטתו אני חושב שמטבע הדברים בג"ץ היה מתערב הרבה פחות".

הדמוקרט הגדול

מקוב מסתייג מהטענה שמנחם בגין ביצע אמנם מהפך שלטוני בשנת 77', אבל לא השכיל להשתלט על שאר האליטות: הביטחונית, המשפטית, התקשורתית והכלכלית: "השדה של בגין היה הפוליטיקה, ובזה הוא עסק. אין ספק שהתנועה הלאומית פספסה בעניין הזה, אבל לא הפוליטיקאים יוצרים את האליטות או שולטים בהן, ולכן אי אפשר להאשים את בגין בהחמצה הזו.

"קח לדוגמה את ארה"ב: כשמתחלף שם השלטון, אלפי פקידי ממשלה עוזבים את משרותיהם ומוחלפים, אבל זה לא משנה את מפת העיתונות: עורכי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט נשארים בתפקידיהם. משימתו העיקרית של בגין היתה להשיג את השלטון בכוח פתק הבוחר. הוא ישב 29 שנה באופוזיציה! תנסה לדמיין מנהיג אופוזיציה כיום שיחכה בכזו סבלנות. הרי אחרי כמה חודשים הם נמוגים.

"קח דוגמה אחרת: בציבור הדתי-לאומי יש בשנים האחרונות מודעות לתקשורת, ורואים יותר ויותר חובשי כיפה שם. האם זה קרה בגלל המפד"ל או המפלגות האחרות שקשורות לציבור הזה? לא ממש, הם נותנים גיבוי פוליטי ועוזרים אולי בהשגת תקציבים, אבל המגמה מגיעה מלמטה. אין מה לעשות – מי שבפוליטיקה עוסק בעיקר בבחירות הקרובות. ואני מתכוון לבחירות הקרובות בסניף בחדרה. זה האופק של הפוליטיקאי המצוי".

התנגדותו של בגין להסכם השילומים עם גרמניה לא נראית במבט לאחור כדון קישוטית?

"מדובר היה בפחות מעשר שנים אחרי השואה. טענתו של בגין היתה שאי אפשר לקבל 800 מיליון דולר מגרמניה מצד אחד, ומצד שני להתעקש שלא סולחים. ואכן, בסופו של דבר באמת נוצרה מעין סליחה. בגין, לעומת זאת, חשב שיש להחרים את גרמניה באופן מוחלט. תפיסתו נבעה לא רק מהאובדן הלאומי והאישי הנורא, אלא גם כיוון שהוא ייחס חשיבות לכבוד הלאומי. לנו יש עוד מה לעבוד בעניין הזה".

מנחם בגין נודע כאיש של גינוני כבוד האמון על ההדר הז'בוטינסקאי. את יורשיו במרכז הליכוד לא קל לתפוס בגינונים כאלה. מקוב מנסה להתנסח באנדרסטייטמנט שדומה שאינו אופייני עוד למחנה הלאומי: "זו היתה תקופה אחרת, אבל אין ספק שזה לא מנחם בגין. הליכוד השתנה והתפתח, ולא כל כיווני השינוי הם לטובה. אין ספק שלמפלגה צריכים להיות לא רק נהלים ותקנות, אלא גם ערכים ונורמות. בגין היה מודל לנורמות התנהגות כאלה, וכיום זה קצת חסר בליכוד.

"אבל חשוב לזכור שנושא הבחירות הדמוקרטיות הוכנס למעשה על-ידי בגין. שיטת השביעיות המפורסמת היתה הפעם הראשונה שבה תנועה פוליטית בישראל בחרה את חבריה בצורה דמוקרטית, ללא ועדה מסדרת".

כנגד מורשת רבין

אתם עומדים בקשר עם משפחת בגין, הידועה בשמירה על פרטיותה?

"בהחלט, בני המשפחה משתתפים מדי פעם באירועי המרכז ואף תרמו למוזיאון מוצגים רבים. הרהיטים שהיו בבית המשפחה ברחוב רוזנבאום 1, למשל, נתרמו על-ידי המשפחה. מעניין לראות מועמד לראשות הממשלה גר בדירת חדר וחצי ומגדל בה עם אשתו את שלושת ילדיו".

אולי אתה כמנהל המרכז למורשת בגין תספק תשובה לשאלת השאלות: מדוע עזב בגין את ראשות הממשלה והסתגר בביתו?

"אין לנו כאן פרשנות טובה יותר משאר ההשערות שהועלו עם השנים. באופן אישי, אני נוטה לקבל את דבריו כפשוטם: בגין תכנן לפרוש בגיל 70, ובאמת בגיל 70 וחצי הוא הגיע למסקנה, וגם רואים את זה עליו, שנגמר לו הכוח – עייפות החומר. הוא לא לקח את האחריות שבניהול המדינה בקלות".

מקוב הודף את הטענה כאילו המרכז למורשת בגין הוקם כמעין איזון למרכז למורשת רבין: "אנחנו לא מתעמתים. להיפך, אנחנו משתפים פעולה בתחומים מסוימים. בכלל, ההנצחה של רבין קשורה בעיקר ברצח שלו ופחות במורשת שלו". תקציבי הפעולה של שני המוסדות הושוו לאחרונה ("בעיקר בגלל שהתקציב שלהם קוצץ").

תכניות הבנייה של המרכז למורשת רבין גדולות בהרבה מאלו של מרכז בגין. "אולי זאת הסיבה שאנחנו כבר השלמנו את הבנייה והם עדיין בהתחלה, למרות שהחלו לפנינו", מעיר מקוב.

מי שמסייר במרכז ילמד שהמורשת של בגין היתה שתי גדות לירדן?

"בהחלט כן. בשביל בגין המולדת כללה גם את העבר המזרחי של הירדן, לא כמשהו שצריך לממש מחר בבוקר אלא כזכות. אנחנו גם מדגישים את שאר הערכים שבהם בגין האמין, וכל אחד עושה את השקלול שלו ומאזן בין הערכים השונים".

פעילויות המרכז יכללו עידוד ותמיכה במחקרים הקשורים למנחם בגין, לפעילותו ולערכיו. המרכז גם מארגן ימי עיון משותפים עם אוניברסיטאות בנושאים כמו: תקיפת הכור בעיראק, דרך הימין לצדק חברתי והכרזת המרד נגד הבריטים. בנוסף מתקיימות פעילויות חינוכיות לתלמידי בתי ספר וגם לחיילים בשיתוף קצין חינוך ראשי.

היהדות של בגין

בגין היה ידוע כראש ממשלה בעל יחס עמוק ליהדות. מקוב: "בגין היה יהודי מאוד, וזה לא היה משהו שאיזה יועץ אמר לו שכדאי לעשות. אחרי שנבחר, למשל, הוא הלך לכותל. ניסוחיו וציטוטיו מהתנ"ך היו חלק ממהותו כבן העיירה היהודית וכתלמיד במוסדות חינוך דתיים בילדותו. בגין ערך חוגי התנ"ך אצלו בבית ולמד פרשת שבוע. נושא הצביון היהודי של המדינה היה בעיניו דבר חשוב מאוד.

"מנחם פרוש סיפר לי שכשהגיעו הח"כים הדתיים לדיונים על ההסכם הקואליציוני וביקשו לכלול את הפסקת טיסות אל-על בשבת, בגין אמר 'לא צריך לבקש את זה ממני. ודאי שהחברה הלאומית לא יכולה לטוס בשבת'. כפוליטיקאי, בגין היה יכול להציג את זה כוויתור ולקבל תמורתו סגן שר אחד פחות, למשל".

המרכז למורשת בגין סגור בשבת, בהתאם למורשתו זו של מנחם בגין. גם המסעדה שתיפתח במקום תהיה כשרה, מבטיח מקוב.

מהי דרכו של בגין לצדק חברתי?

"בגין החשיב את הדאגה לחלשים כערך חשוב, ולמרות שדגל בכלכלה חופשית, הוא האמין שצריך להיות רף מינימום של קיום בכבוד לכל אדם ואסור לתת לאיש ליפול מתחתיו. פרויקט שיקום השכונות הוא דוגמה לניסיון התמודדות עם מצוקות כאלה. הוא גם התייחס ברצינות למחיר הלחם והשתדל שלא להעלותו. הייתי מנסח זאת כך: בגין היה בעד שוק חופשי, אבל התנגד לג'ונגל".

בין המוצגים במוזיאון: מכונת כתיבה הכותבת בכתב סתרים על-ידי החלפת האותיות, ששימשה את מפקדי האצ"ל בהעברת הודעות מוצפנות. "בגין היה אמן הנאום", אומר מקוב, "ולכן החלטנו שהוא יעביר בקולו את סיפור חייו. השתמשנו בו כמספר הראשי במוזיאון. זה מחמם את הלב לראות אנשים צעירים שמעולם לא שמעו את בגין בימי חייו עומדים ב'כיכר הנאומים' במוזיאון ומאזינים לו ברוב קשב. אפילו הטכנאים שהתקינו את מערכות הקול היו מפסיקים את העבודה מדי פעם כדי להקשיב לנאומים ולצחוק מהבדיחות. הכריזמה שלו עובדת עד היום".


חיים של מנהיג

מנחם בגין נולד בליטא בקיץ שנת 1913. הוא למד בחדר, בישיבה ובבית הספר היהודי תחכמוני. כנער הצטרף לשורות בית"ר אחרי ששמע נאום של ז'בוטינסקי, והיה פעיל בתנועה. בשנת 1931 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה וסיים את לימודיו בשנת 1935. בשנת 1939, לאחר פעילות אינטנסיבית בבית"ר, מונה בגין לנציב התנועה בפולין – אחראי על 70 אלף חניכים. באותה שנה גם נישאו מנחם ועליזה בגין. השושבין בטקס היה זאב ז'בוטינסקי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט בגין לווילנה שבשליטת הסובייטים, נעצר על-ידם והושלך לכלא לשמונה שנים, בשל היותו 'מסוכן לחברה'. בסוף שנת 1941 שוחרר בגין וצורף לצבא פולין החופשית, שעמו הגיע ארצה באמצע שנת 1942. כעבור שנה וחצי קיבל בגין את הפיקוד על ארגון האצ"ל מידיו של יעקב מרידור ותוך זמן קצר הכריז על מרד בבריטים. על ראשו של בגין הוצע פרס כספי גדול, והוא נאלץ להסתתר בזהות בדויה.

תחת פיקודו של בגין ביצע האצ"ל מאות פעולות כנגד המנדט הבריטי, כגון הפריצה לכלא עכו ופיצוץ מלון המלך דוד. עם קום המדינה הקים בגין את תנועת החרות, ועמד בראשה עד פרישתו מהפוליטיקה. בשנת 1952 ארגן הפגנת ענק נגד הסכם השילומים עם גרמניה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים צורף בגין לראשונה לממשלה, כשר בלי תיק בממשלת החרום הלאומית. בבחירות של שנת 1973, שנערכו כמה שבועות אחרי מלחמת יום כיפור, זכה הליכוד בראשות בגין ב-39 מנדטים ונשאר באופוזיציה.

המהפך אירע קצת פחות מארבע שנים אחר כך: באמצע שנת 1977. הליכוד זכה ב-43 מנדטים, לעומת 32 של המערך, ונשיא המדינה הטיל, לראשונה בתולדותיה, את מלאכת הרכבת הממשלה על מנהיג הליכוד. מספר חודשים אחר-כך, בעקבות משא ומתן חשאי, מגיע נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לביקור היסטורי בישראל ונושא נאום בכנסת. כשנה מאוחר יותר חותמים בגין, סאדאת ונשיא ארה"ב קרטר על הסכמי קמפ דיוויד, שבמסגרתם התחייבה ישראל לפנות את סיני תמורת שלום.

בערב חג השבועות בשנת 1981 הופצץ הכור הגרעיני בעיראק בהוראתו של ראש הממשלה, מנחם בגין. הכור הושמד. האופוזיציה טענה שהפצצת הכור נועדה לצורכי הבחירות שהתקיימו כמה שבועות אחר-כך. בגין זכה בבחירות והקים את ממשלתו השנייה. כחצי שנה מאוחר יותר פונתה העיר ימית. הפינוי כלל מחזות קשים, ובסופו נהרסה העיר כליל.

ביוני 82' יזמה ממשלת בגין את מבצע שלום הגליל, שעורר ביקורת משמאל ככל שמספר ההרוגים בו עלה. בסוף ספטמבר של אותה שנה ארגנו אנשי השמאל הפגנה גדולה ('הפגנת ה-400 אלף') לאחר הטבח שעשו מיליציות נוצריות בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה.

כמה שבועות אחר-כך נפטרה עליזה, רעייתו של בגין. מצב רוחו של בגין היה קשה, ובספטמבר 83' הודיע על התפטרותו מהממשלה בנימוק: "איני יכול עוד". עד מותו במרץ 1992 גזר על עצמו ניתוק כמעט מוחלט מהעולם החיצון וסירב להסביר את מניעי פרישתו. מנחם בגין נטמן לצד רעייתו עליזה בהר הזיתים בירושלים.