בשבע 98: לא יודעת אם נעמוד במבחן

מנורה חזני, בוגרת 'מעלה' ובתו של בני קצובר, קיבלה תקציב כדי לעשות סרט על חיי משפחתה – זוג צעיר שהצטרף ליישוב חומש שבצפון השומרון. לתוך התקופה שבין חתונת הזוג לבין הולדת בתם התנקזו אירועים סוערים באינטנסיביות שכמעט ואינה ניתנת לעיכול. 50 דקות של רצף אירועים קוטביים – חתונה ומוות, לידה ופיגועים, התיישבות ועקירה. "לפעמים אני חושבת שה' בוחן אותנו אם אנחנו באמת רוצים את הארץ. אני רוצה לומר לו: הנה, באתי לחומש. אבל אני חוששת שהוא יראה שאני לבד"

שמואל אדלמן , ה' בתמוז תשס"ד

ביום שני הוקרן בסינמטק ירושלים סרטה התיעודי של מנורה חזני 'בחומש – קרוב לשמים'. הסרט הוא פרי יוזמה של הקרן החדשה לקולנוע, שספגה ביקורות רבות בברנז'ה, להעניק מלגה לסרט אחד שיציג את החיים בהתנחלויות. בסופו של תהליך נבחרה מנורה חזני, בוגרת 'מעלה', לביים סרט על חייה ביישוב חומש שבצפון השומרון – החלטה שנפלה הרבה לפני החלטת ממשלת ישראל לפנות את היישוב.

הסרט, הבנוי כיומן אישי, מלווה בקריינות ועוקב אחרי החיים של מנורה ובעלה אריאל ביישוב חומש מיום חתונתם ועד לידת בתם אחינעם. מה שנשמע כמתכון לסרט נדוש ובנאלי הופך לתיעוד של תקופה רצופת אירועים קוטביים, חלקם כמעט בלתי נתפסים. ריכוזם ליצירה בת חמישים דקות הופכת אותם למסמך אנושי לא פשוט, אך בסופו של דבר גם אופטימי.

חיזוק ליישוב במשבר

היישוב חומש, הממוקם צפונית לשבי שומרון על כביש 60, קם בנובמבר 1980 על-ידי היאחזות נח"ל של בית"ר כיישוב חילוני. שמו הראשון היה מעלה נח"ל, ומאוחר יותר כן הוסב שמו לחומש, על שם חמישה כפרים ערביים המקיפים אותו. במפה אפשר לראות שני גושים גדולים קרובים מאוד לכביש, המסמנים את שטחי הרשות הפלשתינית.

הדרך המובילה לחומש מטפסת בכביש עקלקל ומפותל, ובסופו מחכה נוף בראשית עוצר נשימה. גם בימים של אמצע הקיץ האוויר נקי וצלול. בהמשך יורדת הדרך אל שא-נור ומשם לעמק דותן. בימיו הטובים הגיע היישוב לכשישים משפחות, אך לפני שלוש שנים הוא הוכה מכה קשה: תוך עשרה ימים נרצחו שלושה תושבים: בוריס קרובר, שנרצח בפיגוע דריסה שלא הוכר על-ידי המדינה כאירוע פח"ע, דני יהודה, שנרצח בפיגוע ירי סמוך ליישוב, ויומיים אחריו איליה קיריביץ, שנרצח על-ידי מחבל כשפרק סחורה בכפר סמוך.

באותה תקופה נרצחו באזור תושבים נוספים: גלעד זר, קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון, צביקה שלף ממבוא דותן, שהיה המסיע של ילדי חומש, ודורון זיסרמן, שנרצח בפתח היישוב עינב. האווירה הקשה השפיעה על היישוב המבודד. הנסיעה המסוכנת בדרכים גרמה לחרדה גדולה וגם קיפחה את פרנסתם של התושבים. כמעט מחצית מהמשפחות עזבו, ובתים רבים עמדו שוממים. המשפחות שנשארו שוועו לעזרה ופנו למשפחות דתיות להצטרף.

הראשונים שהגיעו היו לימור ושולי הרמלך. אחריהם הגיעה משפחת שילה, ובהמשך הגיעו גם ארבעה רווקים, שביניהם היה אריאל חזני. זמן קצר לאחר מכן נשא חזני את מנורה קצובר. לאריאל היה ברור שביתו יהיה בחומש, אך מנורה קצת חששה. "רק סיימתי ללמוד קולנוע, והרגשתי שהמעבר לחומש יהווה התנתקות", אומרת מנורה.

"חששתי שלא אוכל לעשות שום דבר. כשהגענו בפעם הראשונה לחומש היה חורף ורוח מטורפת, ולא הצלחתי לראות שום דבר. התלבטתי מאוד אם לעבור לכאן. פחדתי שאם נבוא ולא יהיה לנו טוב לא נוכל לעזוב, כי זה ישדר חולשה". אחרי התלבטויות רבות החליטה מנורה לעשות את הצעד ולעבור לחומש.

בודדת ביישוב החילוני

הסרט מתחיל ביום החתונה. "קיוויתי שיהיה יום יפה", אומרת מנורה בסרט. "תכננתי לקום בעשר, לעשות אמבטיה ולקרוא את כל ספר תהילים". צלצולי הטלפון הרבים בבוקר שינו את התכניות: הפיגוע הנורא בוואדי חרמייה, שבו נרצחו עשרה ישראלים מכדורים של צלף, גרם לכמה אורחים לבטל את השתתפותם בחתונה.

"כולם ביקשו שלא ניסע לחומש אחרי החתונה. אני התלבטתי, כי לא רציתי שידאגו לנו, אבל כשהכל נגמר והאורחים נסעו משהו משך אותנו לשם, לבית שלנו בחומש על ההר".

הימים הראשונים בחומש לא היו קלים. רוב התושבים כבר לא עונים להגדרות של זוגות צעירים, וגם הפער הדתי יצר מרחק. אריאל נסע ללמוד והבדידות בבית הריק הקשתה על מנורה. "משעמם לי", היא אומרת לאריאל באחת הסצנות הראשונות.

"לעובדה שמדובר ביישוב חילוני יש הרבה השלכות, לטוב ולרע", היא אומרת. "אני שמחה שאני גרה כאן ויכולה לפגוש את עם ישראל. מצד שני, כל דבר שביישוב דתי הוא מובן מאליו הופך כאן למורכב. למשל, כשאתה הולך לאנשים הביתה ואומרים לך 'זה כשר', כשהסטנדרטים שלך לכשרות הם שונים.

"כשהגענו לכאן זה היה מדבר רוחני. הבטיחו לנו שמקווה יהיה בתוך שלושה חודשים, ובינתיים אנחנו עדיין מחכים. אחד הקשיים הבולטים היו שעבור כל מיני שאלות שאתה רוצה להתייעץ לגביהן כמו הכשרות, המעון וכו', קשה למצוא עם מי לדבר, כי לא כל אחד מכיר את המציאות המיוחדת שיש כאן".

הישיבה שהוקמה במקום על-ידי ישיבת אלון מורה ומונה כ-25 תלמידים שיפרה את המצב. כיום בחומש יש כ-40 משפחות, מתוכם שמונה שייכות לגרעין התורני ועוד כמה משפחות עולים. משפחות דתיות נוספות מתכננות להגיע בזמן הקרוב.

מוות מעבר לפינה

את התרומה שלהם ליישוב הבינו חברי הגרעין הדתי רק אחרי הירצחו של שולי הרמלך בפיגוע ירי ליד כוכב השחר, לפני כעשרה חודשים. "היינו אז רק ארבע משפחות בגרעין התורני. תושבי היישוב חיבקו אותנו והביעו חשש שהכל יתפרק. אז הבנו שאנחנו מאוד חשובים להם. אחרי תקופה ארוכה שבה מספר הילדים בגן הלך וקטן והמעון נסגר, החלו להישמע שוב קולות של ילדים ברחוב".

מנורה חזני היא דור שני למתיישבי השומרון. אביה, בני קצובר, היה ממקימי גוש אמונים וממובילי תנועת ההתיישבות של תקופת סבסטיה. במבט לאחרו נראה לה שלדור שלהם היה קל יותר. אז לא התביישו לדבר אידיאולוגיה.

"ההרגשה שלנו כשהייתי ילדה היתה של קומץ צעירים שהצליחו לסחוף אחריהם המוני אנשים. נראה לי שיש יותר התברגנות בדור שלנו. במשך שנתיים גרנו כאן שלוש משפחות, ואף אחד לא רצה לבוא. שולי ולימור אמרו לנו שהם דיברו עם כל החברים שלהם ולא הצליחו להביא אף אחד".

בערב פסח תשס"ב נסעו אריאל ומנורה להורים של מנורה באלון מורה לליל הסדר הראשון שלהם כזוג נשוי. בזמן שחגגו שם את ליל הסדר חדר מחבל מתאבד למלון פארק בנתניה ורצח 30 ישראלים. במוצאי החג הגיע המוות גם לאלון מורה: מחבל חדר לבית משפחת גביש, לא הרחק מבית הוריה, ורצח את דוד ורחל גביש, את הסבא יצחק קנר ואת הבן הבכור אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל ואב צעיר.

הסיכום של מנורה נשמע מצמרר: "הילדים של גביש איבדו סבא, הורים ואח גדול. אברהם איננו. נעמה איבדה בעל, דריה איבדה אבא. המוות הגיע לפתחנו". את אברהם ונעמה הכירה מנורה עוד מילדות. בראיון בסרט אומרת נעמה: "לקב"ה יש תכניות שלא תמיד תואמות את הציפיות שלנו".

בתקופה קצרה מאוד התאלמנו שלוש מחברותיה של מנורה. נעמה, ששכלה את אברהם גביש, לימור, ששכלה את שולי הרמלך, ושרה'לה מנגוהות ששכלה את איל יברבוים. המחבל שרצח את יברבוים שוחרר זמן קצר לפני כן מהכלא. בלוויה הזו לא יכלה מנורה להתאפק יותר, וצעקה לעבר נציג הממשלה. "רק עכשיו, שנתיים לאחר שזה קרה, אני מצליחה להתחיל לעכל את הרצח של אברהם גביש. התחלתי לחלום על משפחת גביש. בהתחלה הייתי מאוד מזועזעת, אבל חייתי בהכחשה. חשבתי רק על איך לעזור למשפחה שנשארה".

אך לא רק עם קשיים ביטחוניים נאלצה מנורה להתמודד. באדר א' תשס"ג, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, נהרג זאב חזני, אחיה צעיר של בעלה, בטיול במדבר יהודה. יומיים לאחר מכן הגיע אריאל בחולצה קרועה, הישר מהשבעה, לחדר הלידה של בתו אחינעם. את הסרט מסיים מכתב שמועידה מנורה לבתה הקטנה:

"אני יודעת שהחיים טומנים בחובם התמודדויות לא פשוטות. אני יודעת שלא תמיד אוכל לגונן עלייך. אני מקווה שאוכל ללמד אותך להאמין בטוב, להאמין גם כשלא מבינים".

גאולה בדרך הקשה

"אני שואלת את עצמי אם זו הגאולה שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים", אומרת מנורה באחד המונולוגים בסרט. "בשיעורי תנ"ך בבית הספר הכל נראה ורוד: עם ישראל חוזר לארצו, הארץ נבנית ויישובים קמים. עכשיו מדברים על פינוי יישובים, יהודים נרצחים".

אולי במבט לאחרו מתברר שהלכנו בשביל הלא נכון?

"אני לא חושבת כך. נכון שבתור ילדה חשבתי שגאולה היא תקופה ורודה, אבל כשהעמקתי במקורות ראיתי שגם שם מתוארת תקופה לא פשוטה, עד כדי כך שבגמרא מובא ציטוט מרב יוסף, שאומר 'ייתי ולא אחמיניה', שיבוא המשיח ולא אראה בבואו. זו תקופה קשה, שלא בחרנו להיות בה וגם אף אחד לא שאל אותנו.

"מצד אחד יש הרגשה שאתה בתהליך גאולה, ומצד שני זה סיוט. במלחמת ששת הימים קיבלנו מתנה, ועכשיו אנחנו בתהליך של בירור אם אנחנו באמת רוצים את הארץ וראויים לה. כתוב ב'קול התור' שתהיה תקופת מבחן לעם ישראל, ואם יהיו יחידים שכן ייאחזו ויגידו שהם רוצים להישאר אז הארץ תישאר. זה מבחן שאפשר גם להיכשל בו.

"גם כשיישבתי בחדר עריכה, העורכת של הסרט שאלה אותי ללא סוף מה אני עושה שם. אני מרגישה שזה בירור שנעשה לא רק לגבי עצמי אלא לגבי העם כולו. אני פוחדת מאוד, אבל מאמינה שזה לא יקרה.

מבצע חומת מגן, שהחל במוצאי הפסח ההוא, הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל ועזיבה נוספת של קבר יוסף. לאריאל חזני, שבתקופה מסוימת למד שם, הדבר כאב מאוד. באחת הסצנות מנהלת מנורה דיון עם בעלה אריאל לגבי ההישארות בקבר יוסף.

"לפעמים אני חושבת שיש פה מבחן", אומרת מנורה בסרט, "שה' רוצה לשלוח לנו גאולה, אבל מלמעלה הוא שואל את עצמו: הם באמת רוצים את הארץ הזאת? מה הם מוכנים לעשות בשבילה? ומה הוא רואה? הוא רואה שעזבנו את קבר יוסף.

"אני רוצה לנופף לו בידי: הנה אני כאן, באתי לחומש. אני רוצה את הארץ. אבל אני חוששת שהוא יראה שאני לבד, שבמהלך השנתיים האחרונות נוספו לכאן רק שלוש משפחות. שיראה את כל הבתים הריקים של כל האנשים שלא החזיקו כאן מעמד. לפעמים אני לא יודעת אם נעמוד במבחן".

תשעה באב המתועד בסרט אירע זמן קצר אחרי פינוי חוות גלעד. הדברים של מנורה בסרט נשמעים אקטואליים מאוד: "המחשבות על חורבן מקבלות משמעות חדשה. אלפיים שנה אחרי, לפעמים עולה בי השאלה אם אנחנו הולכים קדימה או נסוגים".

קולות הפינוי ברקע

למרות הזמן הקצר שעבר מסיום עריכת הסרט, הצפייה בו כיום מעלה משמעויות חדשות. "השבוע ראיתי את הסרט", מספרת מנורה, "ופתאום שמתי לב שמדובר בו לא מעט על פינוי. אני בכלל לא התכוונתי לכך מראש. הסרט שם מראה מול התקופה. כשאתה מסתכל על הסרט, אפשר לראות לא רק מה שקרה אלא גם לבחון את המשמעות שלו. במהלך עשיית הסרט הייתי צריכה לעמוד מול אנשים מטעם הקרן ולעמוד בפני שאלות קשות. המבחן היה אם זה אכן אמיתי.

"לדעתי, גם מי שאיננו ימני מצליח להתחבר ולהרגיש שהסרט נוגע בו. מהתגובות של הקהל אפשר ללמוד המון. יש כאלו שטענו שלא שמתי דברים שמחים בסרט. אבל זה לא מדויק, יש גם דברים שמחים, אבל דברים עצובים הם מטבע הדברים יותר דרמטיים ויותר מעניינים.

יש כאלה שאומרים שהסרט קשה מדי ואינו מייצג. אך מצד שני יש אחרים שיוצאים בתחושה שזה מחזק אותם, שאם למרות הכל אנחנו מצליחים לעמוד בזה אז כנראה אנחנו אנשים מיוחדים.

"יש גם תגובות אחרות: בהקרנה לפני החטיבה להתיישבות, שמלווה את תושבי חומש בכל העשייה והפיתוח, שאל המנכ"ל כיצד ארגיש אם הם יתבקשו ללוות את הפינוי. הייתי מזועזעת מעצם השאלה". בהקרנה אחרת של הסרט, כשעל המסך נראה טרקטור מפרק את הסככה בחוות גלעד, החל אחד מהנוכחים באולם למחוא כפיים.

"לא רציתי להעביר מסר חינוכי", אומרת מנורה. "רציתי להציג את הצד האנושי שלנו, והיה לי גם חשוב מאוד הנושא של התיעוד. למעני ולמען ההתמודדות עם קצב האירועים שלא מצליחים להתמודד איתם מרוב שהם עוברים מהר. ככל שהאירועים קשים יותר, הרגשתי שזה דורש ממך לעזוב את הדברים הקטנים שבחיים לטובת דברים יותר עמוקים. רציתי גם להעלות את השאלות על המשמעות של התקופה שאנו חיים בה.

שפה קולנועית יהודית בגיבוש

מעבר לתכנים ניסתה מנורה לבדוק גם את המדיום הוויזואלי ככלי ליצירה תרבותית. "כשהלכתי ל'מעלה' זה הרחיב לי את הרצון ליצור בתוך שפה ותרבות יהודית. גם היום אני חושבת שעוד לא מצאתי את השפה הקולנועית היהודית. את הסיפור של קבר יוסף רציתי להרחיב, ולא הצלחתי למצוא שפה קולנועית שתוכל להעביר את הצד של מי שנמצא ששם. הסרט מוגבל לאירועים שקרו לי ולמחשבות שאני חושבת, אבל לא הרגשתי שאני מצליחה ליצור משהו חדש ולהציג רעיונות גבוהים יותר".

את הביקורת על 'מעלה', בית הספר הדתי לקולנוע, מנורה סופגת כבר שנים ארוכות כמקום שאינו מייצג נאמנה את הציבור. "בדרך כלל", טוענת מנורה "האנשים שטוענים זאת ממהרים להגיד שלילדה שלהם הם לא יתנו ללכת למעלה. יש בזה חוסר הגינות. אי אפשר להעביר ביקורת כשאתה שולח אחרים במקומך.

"מעבר לכך, מדובר בתהליך. אני מרגישה שאני עדיין לומדת את השפה ומחפשת דרך של אמירה יהודית בתוך העולם הוויזואלי, דרך שאין מי שיסלול אותה בשבילנו. הדברים ייבחנו רק בעוד עשר-עשרים שנה. הייתי רוצה להמשיך ולחפש שפה קולנועית חדשה ולעסוק בנושאים רוחניים יותר, ולא רק באישי".