בשבע 98: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ה' בתמוז תשס"ד

תקשורת עוינת

ואלה עיקרי חדשות סוף השבוע: אמסטף אחד טרף, אמסטף אחר פצע, אמסטף שלישי מנע טיפול רפואי מקשיש גוסס, קשיש אחר נשרף, שישה טבעו, תינוק נחנק מטוש, תינוק נפטר מנקניקייה, תינוקת ננטשה בפרדס, פגה קיבלה מזון לווריד, אוטובוס דרס ילד, גלגל משאית הרג רוכבת אופניים, ירי על עורך-דין ידוע, רצח ישראלי בתאילנד, ניסיון לטרנספר של יהודים (זה לא קשור, אבל הייתי בסביבה). שכחתי משהו?

אה, כן. בעכו רצח בעל את אשתו והתאבד. אני חושב שאני יודע מדוע - היא בטח הביאה לו את העיתון.

הפרומו של מזוז

מסכן מני מזוז. שכחו לספר לו שיש דברים שאסור להגיד: "שרון לא פשע", "דודי אפל לא שיחד", "עדנה ארבל מושחתת", דברים כאלה. גם העיתוי של סגירת התיק נגד שרון היה גרוע. עד לא מזמן יכול היה היועץ המשפטי להפוך לגיבורו של צד פוליטי אחד. אבל בעיתוי הנוכחי, סגירת התיק מביאה על מזוז ביקורת מכל הכיוונים. מי היה מאמין לפני שנה, שבימין יתאכזבו מסגירת תיק פלילי נגד שרון.

גם השמאל לא בדיוק חגג את זיכויו המוקדם של שרון, כפי שמעידות התגובות והעתירות לבג"ץ של ח"כים במפלגת העבודה. זהו פרומו מצוין למה שעומד לקרות גם אחרי הנסיגה המתוכננת: שרון יפסיד את הימין, אבל לעולם לא יקבל את תמיכת השמאל. כמו קודמיו בתפקיד, יישאר שרון כמעט לבד, ללא הישגים שיוכל להתגאות בהם, וגם ללא תומכים, למעט אורי דן אחד ועוד שניים-שלושה אולמרטים נרצעים.

עשרת הדיברות לרופא

אנוכי ה' אלוקיך, ולכן אל תהיה תמיד כל כך בטוח בעצמך, כי רק בשמיים יודעים הכול.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, ואף אתה אינך אלוקים, גם אם לעתים אתה קובע מי יחיה ומי ימות.

לא תשא את תואר הדוקטור לשווא, ואל תתיימר לאבחן ולרפא במקרים שאינך מבין בהם.

זכור את הימים שבהם היית בצד של החולים, נתקלת ברופאים מנופחים ואטומים ונשבעת שאתה לא תהיה כזה.

כבד את החולה, אפילו אם הוא לא אביך או אמך אלא רק לקוח קופת החולים שבה אתה עובד.

לא תרצח, אלא תחשוב היטב על התרופות שאתה נותן, ובוודאי אינך רשאי לצאת באמצע ניתוח.

לא תנאף, אלא השתדל להיות בעל טוב, עוזר ונאמן למרות התורנויות.

לא תגנוב את זמנם ודעתם של קרובי משפחות החולים, העומדים וממתינים בחרדה למוצא פיך.

לא תענה לשאלות החולה בחוסר סבלנות ובפרצוף חמוץ. די לו בכך שהוא חולה.

לא תחמוד כספים לא חוקיים מהצד. הסתפק בפרנסה סבירה ובסיפוק שבעזרה לזולת. אתה הבנת את זה, יקירביץ'?

מתעניינים בקבלה

כמו רשתות מזון רבות ברחבי הארץ, גם הסופרמרקט הקבוע שלי דורש מלקוחותיו להציג את חשבונית הקנייה שלהם בפני המאבטח ביציאה. כשזה קורה, אני מתחיל להזדהות עם תחושותיהם של פלשתינים במחסומי צה"ל. המעמד המטריד הזה, שבו מתייחס גוף מסחרי ללקוחותיו כאל פושעים פוטנציאליים, מעורר אצלי את השאלה היכן נמצאות נשות ארגון 'ווטש' כשבאמת צריך אותן.

אבל היחס ללקוח מעצבן אותי פחות מאשר היחס לקבלה עצמה. אמנם בחלק מהמקומות בודקים המאבטחים את הקבלה ומחזירים אותה בשלמותה, אבל מאבטחים רבים נוהגים לעשות בה קרע קטן ומעצבן, והמהדרים אוחזים בידם חותמת ענקית שבה הם מחתימים ומכתימים את החשבונית במלה "מבוטל". מה בדיוק מבוטל, הקבלה? הקנייה? האם התשלום בוטל? האם עלי להחזיר כעת את המצרכים? לא ברור.

אם ברשתות המזון רוצים לתפוס גנבים ולהבריח את הלקוחות האחרים, שיבושם להם. אם הלקוחות מוכנים לעבור בדיקה ביטחונית לפני הקנייה ובדיקה פלילית אחריה, שיבושם גם להם. אבל זכותו של הלקוח להגיע לביתו עם קבלה שלמה ונקייה, כזאת המצדיקה את סכום הקנייה המופיע עליה. אם לא אנחנו, לפחות שחשבונית הקנייה תקבל את הכבוד המגיע לה.


חמסה עלינו

א. הנה משפט שתפס אותי מתוך דו"ח מזוז: "ראוי להדגיש, כי גלעד אמנם סירב למסור גרסה במשטרה ושמר על זכות השתיקה, ולכך עלול להיות משקל ראייתי נגדו..." קצת מוזר, לא? אם השתיקה מזיקה לחשוד, האם אין זה אומר בעצם שאין לו זכות שתיקה?

ב. לבעלי הכלבים הענקיים: כל כך הרבה אירועים עם כלבי אמסטף – נדמה לי שבשמיים מנסים להגיד לכם משהו.

ג. את האמת: כמה מכם כבר משתמשים במספרים החדשים של הטלפונים הניידים? אני לא מדבר על חיוג מקוצר, אלא על חיוג מלא של כל הספרות. כמה? ששש, אל תענו בבת אחת, כי ככה אני לא שומע אף אחד משלושתכם.

ד. הלכתי לדוכני שבוע הספר בירושלים, והנה מסקנתי: פינת המשחקים לא נראתה משהו בכלל, אבל דוכני האוכל היו אחלה.

ה. בשבוע שעבר הבטחתי לכתוב כאן על הדרך היחידה להציל את חבל עזה. במחשבה נוספת, אני טוען שבראייה פוליטית-מציאותית אין דרך להציל את החבל, אפילו לא אם הימין ינצח במשאל עם. אבל הרבה אירועים היסטוריים התרחשו בניגוד לציפיות הריאל-פוליטיות, ולכן אני עדיין מאמין.

יודע את מקומי

בשבועות האחרונים אני חש שיפור מואץ ביכולת שלי לתקשר עם בני. מה זה אומר בתכלס? זה אומר שאם הפעוט זוחל לעברי, מתחיל לחכך את ראשו בברכיי ואז שולח את ידיו מעלה ושולח בי מבט של כלבלב פקינזי, אני יודע שהוא מבקש ממני להרים אותו על הידיים, ואני אכן עושה זאת. ואילו כאשר אני זועק לעברו "לא לאכול דשא", עושה תנועה מאיימת עם היד ושולח בו מבט של אמסטף, הוא מבין היטב שאני אוסר עליו לאכול את העלים בגינה, ותכף ומיד הוא לוקח עוד עלה, מכניס לפיו וצוחק עלי בקול. תקשורת במיטבה.

בנוסף, יש לילד אוצר מילים עשיר למדי, אם כי מלא קיצורים. "את'ה" פירושו "את זה", ואילו "באבוק" הוא שם חיבה ל"בקבוק". הצוציק יכול למשל לומר "ממא" ולהתכוון ל"אמא", או "בבא" - ולהתכוון כנראה ל"במבה". אבל ערב אחד, כשזוגתי יצאה מהבית והותירה את היורש ואותי לערב בנים, למד הפעוט מלה חדשה ששינתה את חייו. ולא, זה לא היה 'יורו'.

זה קרה בזמן שזללתי עוגיות להנאתי, ובין ביס לביס הבחנתי בכך שהפעוט יושב ולוטש עיניים. "אתה רוצה עוגיה?" שאלתי אותו.

"עוגיה", חזר אחריי הקטן, שנראה מוקסם לגמרי מפצצת הקלוריות שלצדי. יש לציין, כי עד לאותו ערב הקפדנו לא לקלקל את שיניו ואת בריאותו הכללית במאכלים הכוללים סוכר. אבל באותו רגע חלשה דעתי, ונתתי לו לטעום מן המתוק-המתוק הזה. הילד לעס, העווה את פניו לרגע, לעס עוד קצת, ואז חייך לעברי ואמר "עוגיה".

מאותו רגע ואילך, נשכח כל אוצר המילים הקודם של הילד.

"אתה רוצה תפוח?"

"עוגיה!"

"אולי בקבוק?"

"עוגיה!"

"אתה נראה מאוד עייף. יאללה, הולכים לישון".

"עוגיה".

"מי לדעתך צודק, אפי איתם או זבולון אורלב?"

"עוגיה".

כבר לא ידעתי מה לעשות, אבל למרבה המזל, בדיוק אז רעייתי הביתה. הצוציק קידם את פניה בשמחה רבה ("עוגיה!") עד שקלטה במהירות יחסית מה שקרה.

"אין מה לעשות", אמרה בהשלמה, "ניתן לו עוגיה".

ואז הבנו שנינו כי בננו איבד את התמימות. ידענו שהוא נכנע לטעמו של הסוכר, שדבר כבר לא יציל אותו מאותו סם מתוק שאליו מכורים גם הוריו. וכך, בעוד אשתי רושמת לפניה שצריך לחפש לילד רופא שיניים טוב, פוררתי אני עוד חתיכה מהעוגיה שלי ונתתי ליורש. הוא הכניס את המזון לפיו, לעס אותו מעט, העווה את פניו, המשיך ללעוס, ואז פלט את העוגיה מפיו ביריקה עזה.

"באבוק!"