בשבע 99: האשמה: אהבת הארץ

תור ארוך של מלווים ומספידים מכל קצווי הקשת הצטופף מאחורי ארונה של היוצרת הפורה והפופולרית מכולם. מפגן האהדה לנעמי שמר חיפה על עשרות שנים של נידוי לא רשמי שממנו סבלה בגלל אהבתה לעם, לארץ ולמורשת היהודית. מקורבים ושותפים לדרך מספרים על השנים הקשות בחייה של מלכת הזמר העברי, שהעזה להחזיק בערכים שיצאו מהאופנה ולפייט על שדות בית לחם

עפרה לקס , י"ב בתמוז תשס"ד

ביום ראשון, כמעט באמצע התמוז, הצפינו מכובדים רבים עד למושבה כינרת כדי להיפרד מנעמי שמר.

בשבת שקדמה ליום ההוא הספיקו להכתירה כ'מלכת הזמר העברי', כינו אותה 'המשוררת הלאומית' וקשרו לה כתרים רבים נוספים, שקשה לחלוק עליהם. הנשיא קצב, ראש הממשלה, מנהיג האופוזיציה הנצחי ומי לא – כולם היו חייבים לומר משהו ביום שבו נפרד עם ישראל ממי שפתחה לו דרכים לביטוי רגשותיו בעתות מלחמה ושלום, בעתות געגוע לירושלים ולמקדש וגם בסתם יום של חול.

את ההוד וההדר ואת המילים החגיגיות האלו הפריעו במעט קולות ההשתקה והרפש שהטיחו בשמר עמיתים ואנשי ברנז'ה, כשגילו לאסונם שהיא לא משלהם, ושתפיסותיה הלאומיות שונות.

על רבגוניותה ועושר היצירה של שמר אין מי שיערער, אולם היה מי שניסה להחניק את הפן הלאומי שבאישיותה וביצירתה, פן שהיה חלק ממנה. אהבת ארץ ישראל טבעית, פשוטה ואינסופית.

הקולות האלו הוזכרו בתחילת השבוע רק ברמז, בקול ענות חלושה, ואולי טוב שכך נהגו ביום של הלוויה, ההתכנסות והקונצנזוס. אבל היום הזה חלף עבר.

מחזמר לכל אירוע בקיבוץ

"כשאמא באה הנה יפה וצעירה/ אז אבא על גבעה בנה לה בית
חלפו האביבים חצי מאה עברה/ ותלתלים הפכו שיבה בינתיים
אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה/ אותה הדומייה וגם אותה התפאורה..."
('חורשת האקליפטוס', שכתבה שמר על אביה ואימה).

נעמי ספיר נולדה בקיץ 1930 בקיבוץ כינרת, כאחות בכורה לרותיק ויענק'לה. בהיותה בת חמש קיבלה אמה פסנתר במתנה, ונעמי פסעה על קלידיו את צעדיה הראשונים במוסיקה. "בלילות, כשנעמי היתה מתאמנת", סיפרה השבוע חברת הקבוצה, "היינו שוכבים על הגבעה ומקשיבים. כך למדתי את כל הסולמות והצלילים".

באוזניה של רותיק, היום רות נוסבאום, מתנגנות גם היום מילות השיר שחיברה לה נעמי כשהיתה בת חמש ("מילים ולחן", היא מדגישה), ומספרת שאחותה הגדולה ליוותה את כל אירועי הקיבוץ בנגינה.

גם כישרון תמלול היה לה מקטנות: "כל אירוע תורגם אצלה למחזמר. כשהבוגרים של בית הספר נסעו לאילת או כששני בחורים גנבו חומרים מן המעבדה כדי להשליך בקבוקי מולוטוב על הבריטים – כל אירוע".

עם תום לימודי התיכון של נעמי, כשבעמק יזרעאל שככו קרבות מלחמת העצמאות, ביקשה הנערה לצאת ללימודי מוסיקה גבוהים. "עוד קודם היא היתה נוסעת פעם בשבוע לחיפה, ואחר-כך פעם בשבוע לתל אביב כדי ללמוד מוסיקה, אבל הפעם היא רצתה לצאת לאקדמיה למוסיקה בירושלים", מספרת נוסבאום.

המשק סער. היו בחורים שביקשו לצאת כדי להתגייס למלחמה המתחוללת בשאר חלקי הארץ, והמשק לא התיר להם לעשות זאת מפני שהיה זקוק לידיים עובדות. כולם התרעמו על נעמי שמבקשת לעזוב את המשק לצרכי לימודים.

בסופו של דבר נפלה ההחלטה: "שרה אביגור, אשתו של שאול אביגור, הרימה את קולה ואמרה: מה אתם רוצים מהילדה? אתם לא רואים שזה העתיד שלה?" משחזרת נוסבאום. אנשי כינרת אישרו את הבקשה. זמן לא רב אחר-כך ברחו מן המשק שלושה בחורים והתגייסו לקומנדו. אחד מהם, גורי, נהרג.

עולים על הקרקע בשיר

"מחר אולי נפליגה בספינות/ מחוף אילת עד חוף שנהב
ועל המשחתות הישנות/ יטעינו תפוחי זהב
כל זה אינו משל ולא חלום/ זה נכון כאור בצהרים
כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים..."
('מחר')

כשנעמי סיימה ללמוד היא שבה אל הקיבוץ, ולאחר מכן התגייסה לצבא הצעיר של ישראל ושירתה בנח"ל. "היא הגיעה למפקדת פיקוד הנח"ל כשהייתי אחראי על צוותי ההווי של הלהקה", משחזר נחום היימן. "הפגישה הראשונה שלנו היתה בכנסיה הצרפתית ממול המפקדה. היה שם עוגב, והיינו הולכים לשם לשמוע אותה מבצעת את באך והנדל. היא ניגנה מדהים".

הקשר בין היימן ושמר התהדק כאשר הפך להיות האקורדיוניסט שלה, והם הפיקו יחד את טקס העלייה לקרקע של קיבוץ עין גדי. אחרי שהושלם הטקס הדרימו כדי לערוך את העלייה לקרקע של קיבוץ יטבתה, ומשם באותו הנוהל לנח"ל עוז.

"היה לה כישרון ענק. הלחנים שלה באו בדרך כלל עם המילים. היא לא היתה צריכה להתאמץ", מספר היימן.

עם שחרורה מצה"ל החלה נעמי שמר לפרוץ לתודעה הלאומית. היא כתבה ליוצאי להקת הנח"ל וללהקות צבאיות, לזמרים מוכרים וגם לכאלה שהיו בתחילת דרכם: 'זמר נודד', 'חמסינים במשלט', 'נועה' ועוד. בתקופה זו היא גם נישאה לבעלה הראשון, גדעון שמר, וילדה את בתה הבכורה, הללי.

"היה ברור שזהו היעוד שלה", מספרת אחותה. "היא תמיד ייחסה את הידע שלה בנגינה לכך שאמא שלנו ישבה עליה הרבה שתתאמן בפסנתר, אבל אני חושבת שזו היצירתיות שלה. היא מוטציה, אין את זה לכל אחד, קוראים לזה ברכת אלקים".

נעמי שמר קבעה את ביתה בתל אביב, או ב'עיר הלבנה', כפי שקראה לה באחד משיריה. היא אהבה את האנונימיות שבחיי העיר, שם היתה חופשייה לעשות כרצונה. כבת קיבוץ לשעבר היא אמנם החזיקה חלום לבנות בית על קרקע, אך בינתיים גידלה בביתה את הצמח הדומה ביותר לאקליפטוס שהיה בנמצא.

בתחילת שנות ה-60 כתבה שמר את הלחן ל'שם הרי גולן' של רחל, את 'חורשת האקליפטוס', 'מטריה בשניים' ו'עוד לא אכלנו', והפכה לכותבת מבוקשת ביותר. כעבור כמה שנים נפרדה מבעלה ונסעה עם בתה לצרפת. שם המשיכה לכתוב את 'העיר באפור', ותרגמה את 'שלגיה' ואת 'אילו ציפורים'.

לאחר מכן שבה לישראל ונישאה לעורך הדין והסופר הימני מרדכי הורוביץ. כמה שנים אחר-כך נולד בנם, אריאל הורוביץ, כיום משורר, מלחין וזמר בזכות עצמו, שהעיד כי לא היה פשוט לגדול בבית רוחני וערכי במרכזה של רמת אביב. בחוץ הכל נמדד בחומרנות, והפער בין הבית לסביבתו היה גדול מאוד.

געגועים להר הבית

"איכה יבשו בורות-המים/ כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית/ בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע/ מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח/ בדרך יריחו..."
('ירושלים של זהב')

בשנת תשכ"ז ביקש טדי קולק מנעמי שמר לחבר שיר לכבוד פסטיבל הזמר. שלושה שבועות לפני שחרורה של העיר העתיקה עלתה הזמרת הצעירה שולי נתן על הבמה וסחפה את הקהל עם 'ירושלים של זהב'. השיר הפך להיות מושר בפי כל והיו אף כאלה שחשבו להפוך אותו להמנון המדינה. זה היה שיא חדש בכתיבתה של נעמי שמר.

מאוחר יותר סיפרה שמר לאחותה כי גם השיר הזה, כמו אחרים שכתבה, הוא פרי חוויות ילדות ששאוב מן הסיורים בירושלים בתקופת שלפני מלחמת השחרור. אלו הפכו לתחושתו של הכלל, וכשפרצה מלחמה היה השיר לדגל שלפני המחנה.

"כשעלינו לירושלים", מספר הרב חנן פורת, שנמנה עם משחררי העיר, "כל האוטובוס שאג את 'ירושלים של זהב'. השיר הזה היה כמו קריאת כיוון, ובמבט לאחור זה התגלה כנבואה. הרב נריה אמר ששני אנשים נתנו קריאת כיוון למה שהתרחש במלחמת ששת הימים: הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ונעמי שמר".

הרב פורת, שהתיידד עם שמר במהלך השנים, שאל אותה מאין צמחו מילות השיר: "הרי בתקופה ההיא הר הבית היה רחוק כל-כך מן התודעה הציבורית. היא אמרה 'אני לא יודעת, זה פרץ ממני'".

הפעם הבאה שבה פגש פורת את יצירותיה של שמר הייתה במלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה שירת בסיני ונפצע קשה. "השיר שהתנגן אז היה 'לו יהי'. הרגשנו שהיא מבטאת את מה שאנחנו מרגישים בלי שתכיר אותנו".

ואז תמה המלחמה, גוש אמונים החל לפעול והיו גם העליות לסבסטיה.

האיש המוזר והאהוב

"בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר/ שהלך כמו סהרורי מלמל לעצמו בשקט ואמר:
על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל/ ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
... איש מוזר, אמרתי, תתבייש, סיסמה כה ישנה/ הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו ובעיקר מחוץ לאופנה/
אבל האיש המוזר לא ענה לי, הוא לא ענה
ואז ראיתי מסביב את עשרות ואת המאות ואת האלפים/ אנשים כל-כך מוזרים, אנשים כל-כך יפים
...ואז, מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם/ אמרתי: אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם!"
('איש מוזר' נעמי שמר)

מיכל שבות היתה הדוברת של אלון מורה עוד בתקופת טרום-סבסטיה. נעמי שמר היתה זו שיצרה קשר עם קבוצת 'האנשים המוזרים' והתעניינה בשלומם.

באחד הניסיונות לעלות לסבסטיה הגיעה שמר והביאה עמה את 'איש מוזר', שהיה ועודנו שיר אהבה ותמיכה למעשיהם של 'החלוצים החדשים'. מהצד השני הרים השיר את גבותיהם של אומנים ופסבדו-אומנים אחרים, שלא הבינו איך המשוררת הקונצנזואלית מעזה להשמיע דעות כל-כך לא מקובלות, כלומר לא שמאלניות.

בשלב מסוים יזמה שמר הקמת בית אומנים 'לא שמאלני', משהו בסגנון צוותא ששעריו ייפתחו גם בפני מי שאין עליו חותמת כשרות של הברנז'ה. "כבר היה מקום שנתרם על-ידי מישהו מגוש אמונים", מספרת מיכל שבות, "והיה אפילו שם למועדון. נפגשנו כמה פעמים לדון בנושא, אבל בסופו של עניין זה ירד מהפרק, כי היינו עסוקים בעלייה לסבסטיה". למרות שהפרוייקט לא יצא לדרך, הקשר לא ניתק.

שמר הגיעה לבית משפחת שבות בערך חודש אחרי שעלו לקדומים, עוד כשהמקום היה מחנה צבאי. "בגבעה ממול התמקמו אנשי 'מצפן', שהכריזו שהם מתיישבים על הגבעה ועד שלא יפנו אותנו הם גם לא מתפנים. היא חייכה את החיוך המוכר שלה ואמרה שאנחנו חזקים מכל".

היו עוד כמה ביקורים, ביניהם ביקור לרגל הולדת בנם בכורם של השבותים. שמר הגיעה אז עם בנה הקטן אריאל ושיר ביד, שחיברה להולדת הפעוט. "באיזשהו שלב", מספרת שבות, "היא אמרה שאולי אנחנו לא ראויים למתנה הזאת שקיבלנו, לארץ ישראל. זה לא היה מתוך יאוש, אלא מתוך הבנה שאם אתה מקבל מתנה ולא מנצל אותה, היא מתמסמסת".

שמר תמכה מאוד גם בהתיישבות בחבל ימית, והתייצבה כנגד הפינוי. שיר שחיברה לאחותה, רות נוסבאום, 'על הדבש ועל העוקץ' בעקבות מות בעלה, הפך להיות המנון התנועה לעצירת הנסיגה, בדגש על המילים "אל נא תעקור נטוע". מתיישבי ימית הזמינו אותה להופעה והיא הגיעה, וגם חיברה את 'שיר הכריש' (ר' מסגרת), אולי השיר הפוליטי ביותר שכתבה אי פעם. הדברים עוררו עליה את חמת השמאל.

הטיחו בה שהיא שונאת ערבים, ואנשים רבים החליטו שהם מחרימים אותה, פשוט כך. "היא לקחה את זה מאוד קשה", מספרת אחותה. "זה לא היה פייר. 'ירושלים של זהב', למשל, כולם שרו אותו במלחמת ששת הימים. עכשיו ראיתי שמישהו טען שהיא כתבה 'כיכר השוק ריקה' כי היא התעלמה מהערבים. נו, באמת. חשבנו אז על ירושלים, מי חשב אז על הערבים? כשהיא כתבה את זה, המילים האלה לא הפריעו לאף אחד. היא פשוט אהבה את הארץ, והיא רצתה להיות נעמי של כולם, לא של חצי עם".

החרמות והגידופים עשו את שלהם, אבל לא רק הם. לאחר פינוי חבל ימית נשבר משהו בנעמי שמר. "היא אמרה: 'הבנתי שההתיישבות הפסיקה להיות ערך, אז הפסקתי להילחם'", מספרת אחותה, "זה היה ההסבר שלה לשתיקה".

והיא שתקה. היא שתקה את דעותיה הארצישראליות וגם יצרה פחות. אבל זה לא עזר. חלק מחבריה חדלו לדבר איתה, ואחרים המשיכו להיות איתה בקשרי ידידות אמיצים, אך הוסכם כי 'לא מדברים פוליטיקה'. הם לא היו מסוגלים לשמוע דעות אחרות.

האומנית הגדולה תחת נידוי

"ראיתי ת'כנרת צוהלת בטורקיז/ וגל סגול כהה הריע והתיז
חשבתי לעצמי הכל עוד אפשרי/ כל עוד אנחנו כאן שרים
הכל פתוח עוד לא מאוחר/ מצב הרוח ישתפר מחר
זה ייתכן, זה אפשרי/ כל עוד אנחנו כאן שרים"
('הכל פתוח')

בשנת 83', קצת אחרי הנסיגה מימית, זכתה נעמי שמר בפרס ישראל. אולם למרבה הפלא, ההשמצות לא פסקו. לפני כשלוש שנים התראיינה שמר לירחון 'את', וציטטה שם מאמר של בעלה, שבו נכתב כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

על דבריה אלה כתב נחום ברנע בידיעות אחרונות כי "נדמה שכל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה יעשה מעשה אזרחי טוב אם כאשר יראה את נעמי שמר פוסעת במדרכה ממול יעבור למדרכה השנייה", והוסיף: "לא נעים לגלות שאמנית אהובה... היא גזענית נמוכה, וולגרית, על גבול הפורנוגרפיה..."

הורוביץ, בנה של שמר שכאב את ההתקפה הזו על אמו, שאל אותה מדוע היא אינה מגיבה: "היא ציטטה לי פסוק ממשלי: 'אל תען כסיל כאולתו, פן תשוה לו גם אתה'. ברנע הביע עמדה של כסיל בעניין הזה, למרות שפוליטית אני קרוב אליו".

גם לחבריה היא השיבה במטבע דומה, מספר דודו אלהרר: "כשאלתי אותה על העליהום הזה שעושים לה, היא השיבה 'בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי'. היא היתה מעל הדברים האלה, והפגיעה בה לא היתה חמורה כמו באנשים אחרים, כגון אריאל זילבר או יענק'לה רוטבליט או בי, כי השירים שלה הושמעו בלאו הכי".

בראשית השבוע, לאחר היוודע דבר פטירתה של שמר, היכתה אריאנה מלמד (ידיעות אחרונות) על חטא: "...גם ייחסנו לה כוונות פוליטיות בתוך השירים גופם, והיו בינינו כאלה שהתרעמו על שיריה ואפילו החרימו אותם, כמייצגים איזו רוח רעה של לאומנות פרועה. לא בעצמנו תלינו את האשם, אלא בשירים. עכשיו מאוחר מדי לבקש את סליחתה.

"...כשמתנחלים שרים 'אל נא תעקור נטוע', אנחנו נוטים לשכוח שנעמי שמר מעולם לא סימנה את גבולות הארץ הטובה בשיריה. מי שהתרעם וכעס עליה... באיוולתו התרעם, בקוצר-השגתו".

מלמד אינה יכולה לסבול את המחשבה שלשמר היו דעות שונות משלה. היא מכה על חזה הכלל ומתוודה שזו היתה טעות למקם את המשוררת במחנה המוקצה. הרי שמר היתה סך הכל שמאלנית טובה, כמו כולם.

עוד שיר קטן

"אסוף את המעשים/ את המילים והאותות
כמו יבול ברכה/ כבד משאת.
אסוף את הפריחה/ אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף/ בטרם עת.
אסוף את כל מראות פניה היפים/ כמו את הפרי ואת הבר
האדמה היא אפורה/ מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר..."
('אסיף', מילים: איתמר פרת, לחן: נעמי שמר)

בעשרים השנים האחרונות מיעטה שמר לכתוב. היא הבליחה עם 'הכל פתוח' ועם מעט שירים נוספים, והיה גם 'רב חובל' שהיא תרגמה והקדישה ליצחק רבין לאחר הירצחו והושמע רבות.

הרב פורת לא רואה בשיר הזה חציית קווים אידיאולוגית: "מעבר לשגיונותיו, הוא היה ראוי להערכה רבה על הדברים שהוא זכה בהם וזיכה אותם בנו, כמפקד בפלמ"ח, כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים ועוד. נעמי היתה אישה מורכבת מאוד, והחידוש שבה היה היכולת שלה לתת ביטוי לכל מה שהוא ישראלי ויהודי".

לפני כעשר שנים חלתה נעמי שמר וחבריה מיהרו וארגנו ערב לזכרה. השבוע נזכרו בצחוק איך היא 'קלקלה להם את התכניות' והחלימה. לאחר שקמה שמר ממחלתה החליטה להעלות מופע בשם 'אלף שירים ושיר', וקראה אליה את דודו אלהרר שיסייע לה: "היא צלצלה אלי ואמרה: 'אני מצווה עליך לבוא ולהשתתף בערב משירי, כי הגרון שלי כבר חורק כמו נגריה. אתה תשמש לי לפה, ראה משה ואהרן".

ואלהרר ציית. המופע, שזכה להצלחה רבה, רץ במשך שנה וחצי והיה קודש לתיקון טעויות שנפוצו לגבי שיריה: "כשהיא כתבה 'ברחנו אל אותם המקומות'", משחזר אלהרר, "היא התכוונה לכך שהנערים אז היו בורחים מן הקיבוץ כדי להתגייס, ולא במשמעות של השתמטות או סירוב, ולכן היא תיקנה את המילה ל'הלכנו'. הערב הזה היווה הזדמנות להפיץ את התיקונים האלה".

מסע ההופעות 'אלף שירים ושיר' נקטע כאשר שמר היתה צריכה לעבור לניתוח לב. מאוחר יותר התגלה אצלה הסרטן, שממנו לא קמה עוד.

למרות שכבר לא היתה מסוגלת לכתוב פיזית, היא הספיקה לחבר שיר לזכרו של אילן רמון. בנה, אריאל, כתב את המילים מפיה, ושמר התעקשה לנגן על הפסנתר באוזניה של דורית ראובני, ששרה אותו, כדי שהצלילים יהיו מדוקים. זה היה שירה האחרון.

שמר לא פחדה למות. באחת ההזדמנויות אמרה שהיא אינה מתרגשת מהסוף, כי "המוות הוא חלק מהחיים", וכי "אני לא מתכוונת לעשות עניין מהסידור הטיפשי הזה, שלפיו לא חיים לנצח". חוש ההומור שמקורביה אינם מפסיקים לדבר עליו ליווה אותה גם בשבועות האחרונים. "היא ביקשה שנספר לה סיפורים מצחיקים, והיא התפוצצה מצחוק", משחזר אלהרר. "היא צחקה למלאך המוות בפנים".

רות נוסבאום מספרת על סיטואציות כמעט בלתי אפשריות, שבהן ישבה המשפחה סביב מיטתה של שמר והעלתה ממנה פרצי צחוק פרועים. "ואז נעמי, שקיבלה תרופות כדי להקל על כאביה, היתה נרדמת, ואנחנו היינו בוכים. ככה היא הלכה אל המוות, בלי פחד ובלי קונצים".

ביום ראשון, שבוע לפני מותה, ביקר אלהרר את נעמי שמר במיטת חוליה, בבית החולים איכילוב. שמר שאלה את אלהרר אם תכנית הרדיו שלו ליום שישי, 'הפוגה', כבר מוכנה. אלהרר סיפר לה כי הוא מתכוון לצטט את סיפורו של ש"י עגנון 'סימן', שבסופו מוסבר הפסוק "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום": קודם כל עוז ואחר-כך שלום. "והיא ממיטתה", מספר אלהרר, "קמצה את אגרופה וזקפה את האגודל כלפי מעלה כמסכימה".

שרים מעל הקבר

"גם כי איוורש/ ואהלך שחוח
והיה הלב למשואות זרים
האוכל לבגוד בך/ האוכל לשכוח
האוכל לשכוח חסד נעורים..."
('כנרת', מילים: רחל, לחן: נעמי שמר)

ביום ראשון גדשו אלפי אנשים את בית העלמין הקטן של קבוצת כינרת, המקום שבו בחרה נעמי שמר להיטמן. היו שם ראש הממשלה, הנשיא, שרים וחברי כנסת, המון חברים ועמיתים למקצוע, קרובי משפחה וגם סתם אנשים שאהבו את שיריה.

סדרי ההלוויה היו ידועים מראש: טרם לכתה ביקשה שמר שבהלווייתה ישירו ארבעה משיריה, ואף קבעה שאלהרר יוביל את הקהל בשירה. היא גם הורתה שלא יינשאו הספדים: "זאת היתה נעמי", אומר אלהרר. "מה פתאום שיציבו את ארונה וישאו הספדים? אולי מישהו יאמר משהו בטעות והיא לא תוכל לתקן אותו?"

והרב פורת מוסיף: "זה ההומור שלה, שהיה מתובל בקורטוב של ציניות: שגם ה'גדולים' שיגיעו ונורא ירצו לשאת דברים לא יוכלו לשאת מילים נבובות. היא לא סבלה כאלה דברים. היא אמרה להם: 'בהלוויה שלי תשתקו. אם אתם רוצים, תשירו'".

ובאי ההלוויה שרו. בין קברה של המשוררת רחל לתלולית החול הטרייה שכיסתה את נעמי שמר הם שרו את 'שם הרי גולן', כשהם צופים אל הרי הגולן ואל הכינרת, ואת 'נועה' ששמר כתבה על עצמה. לאחר שתמו ארבעת השירים המשיכו לשיר עוד ועוד, כשהם עוברים מעצב לשמחה ומשיר אטי לשיר קצבי.

בתום הלוויה, מספר הרב פורת, הגיעו כמה אנשים אל ביתו של יענק'לה, אחיה של שמר, לביקור של ניחום אבלים. האח הצביע על 'שיר הכריש' של שמר, וביקש מן הרב פורת שיקרא אותו בקול, כדי שיידעו כולם מי היתה אחותו מבחינת הראייה הלאומית שלה.

הנבואה שעוד לא התגשמה

"אם בהר חצבת אבן/ להקים בניין חדש
לא לשווא אחי, חצבת/ לבניין חדש
כי מן האבנים האלו/ ייבנה המקדש..."
('שירו של אבא', נעמי שמר)

שירה של שמר ימשיכו ללוות אותנו עוד שנים ארוכות וטובות. העיזבון שהותירה אחריה עשיר ועמוק ועבור מי שייאות להקשיב, הוא טומן בחובו אהבה להתיישבות ולארץ ישראל רחבת ידיים. "היא ניבאה פעמיים", אומרת מיכל שבות. "פעם אחת את שחרור ירושלים ובפעם השנייה את מותה בתמוז. אני מקווה שגם שירה 'ייבנה המקדש' יתממש בקרוב".

ofralax@walla.co.il