בשבע 100: כומתה סרוגה

על פי נתנוים לא רשמיים, למעלה מארבעים אחוז מהצוערים בבה"ד 1 הם דתיים. במכינות הקדם-צבאיות מוטרדים היום בשאלה כיצד לשמור על דימויו של צה"ל כצבא העם: "אם הדתיים ישתלטו על הצבא זה יהיה ניצחון פירוס" אומר הרב אלי סדן.

חגי הוברמן , י"ט בתמוז תשס"ד

הקצינים הדתיים לא מטיפים לשמירת מצוות, אך השפעתם ניכרת בדרישה לערכיות ובמיתון הוולגריות והחספוס הצבאי. הדרך אל דרגות הפיקוד הבכירות קשה יותר לחובשי הכיפות, אך גם מעוז אחרון זה של הקליקה החילונית הולך ונכבש, ומתקרב היום שבו ישיבות המטכ"ל ייפתחו בדבר תורה

לפני כמה שבועות זימן אליו אל"מ גל הירש, מפקד בה"ד 1, בית הספר לקצינים של צה"ל, את ראשי המכינות הקדם צבאיות וישיבות ההסדר. "תדעו לכם", אמר הירש, לא מסתיר את הערכתו: "בין 40 ל-50 אחוזים מהצוערים בבית-הספר לקצונה הם חבר´ה דתיים".

במערכת הביטחון מסרבים רשמית למסור נתונים מדויקים על מספר שומרי המצוות ברמות הקצונה השונות. גורם צבאי רשמי מסר לי כי בצה"ל לא מתחקרים את המתגייסים לגבי רמת דתיותם, ולכן הם אינם יכולים למסור נתונים מבוססים על הלוחם הדתי. נתון לא רשמי אך כנראה מדויק שהגיע אלי מגורם צבאי בכיר, מציין כי 35 אחוזים מהקצונה הזוטרה בחי"ר הם אנשי הציונות הדתית, לעומת 6-8 אחוזים בלבד בשנות השבעים.

חיל האוויר הוא היחיד המוסר נתונים רשמיים אודות בוגרי קורס הטיס לקראת סיומו של כל קורס. אם לקחת את הטייסים כמודל, הם מלמדים על המהפך שהתחולל בעשור האחרון בחיל בפרט ובצה"ל כולו. לפני שנה רק 10 אחוזים מקרב בוגרי קורס הטיס היו קיבוצניקים, לעומת 14.5 אחוזים לפני כשנתיים וחצי. במקביל חלה בשנים האחרונות עלייה במספר הבוגרים תושבי יש"ע. 6 אחוזים מבוגרי הקורס אשתקד הם דתיים.

לפני כשלוש שנים, בשנת תשס"א, היו שישה מבוגרי קורס טיס, ובהם גם החניך המצטיין סגן משנה יגאל, בוגרי מכינות קדם-צבאיות דתיות. שנה אחר-כך הראתה הסטטיסטיקה שנערכה בין מסיימי הקורס כי 4 אחוזים מהם הם דתיים. באותו קורס היו 13 אחוזים ממסיימי הקורס בני התנחלויות.

גם מיעוט הנתונים הנ"ל אינו יכול לטשטש את העובדה הבסיסית: אם בארבעת העשורים הראשונים של המדינה היה הציבור הדתי בשולי שדרות הפיקוד של הצבא, כיום ניתן למצוא בהן יותר ויותר שומרי מצוות. לפני כשנה, בטקס קבלת הפנים המסורתי שעורך שר הביטחון במוצאי יום העצמאות לקצונה הבכירה בצה"ל ולאישים בכירים במדינה, התקשיתי לספור את עונדי ה´פלאפלים´ שכיפות סרוגות לראשם. לפני שלושים שנה, במלחמת יום הכיפורים, היה אל"מ אחד עם כיפה בכל היחידות הקרביות: יעקב חסדאי.

זה היה תהליך משולב: מצד אחד עליית מספר שומרי המצוות בשדרות הפיקוד, ומצד שני ירידה בנכונות להתגייס לפיקוד אצל המגזר הקרבי ה´קלאסי´, בני הקיבוצים. "האליטות הוותיקות שגדלתי בתוכן, כמו התנועה הקיבוצית", אומר מנהיג המפד"ל, ח"כ תא"ל מיל. אפי איתם, "שתפסו עצמן כאליטה משפיעה מסיבות אידיאולוגיות, התעייפו. הן איבדו את המובילות, שנבעה מהבנת המטרה המשותפת ומרצון לתת קדימות לנושאים כמו לאום, התיישבות, הגנה ולחימה. התערערה אצלם האמונה במדינת ישראל, במטרותיה ובצדקת הלחימה".

איתם מספר על פגישה שהיתה לו בשבוע שעבר עם קיבוצניק ותיק, שבנו בן ה-22, איש שמאל קיצוני, השתמט משירות צבאי ואפילו לא מתבייש בכך שלא שירת. הוא "לא מוכן להרוג בשביל שום מטרה בצבא המהווה השחתה מוסרית". אמרתי לאב, מספר אפי איתם, שהבנים שלי ממשיכים את דרכו יותר מהבנים שלו.

אצולת החרב החדשה

עד לפני כשני עשורים, כשההתיישבות השיתופית והחקלאית עוד נתפסה כתמצית ההגשמה החלוצית, הטובים הלכו לנח"ל, ומשם להתיישבות. הפיקוד בצבא לא נתפס כמהלך חלוצי מוביל.
כשהנח"ל החל להיחלש, גדל כוחן של ישיבות ההסדר. אולם גם הישיבות לא הובילו אנשים לתפקידי פיקוד. מסלול ההסדר דמה מאוד לשירות בנח"ל: שירות צבאי חלקי, כשאת יתרת השירות מבלים החיילים בבגדים אזרחיים.

המכינות הקדם-צבאיות היו אחד הגורמים המכריעים שהחדירו לנוער הדתי את הרצון לשאת באחריות מלאה גם בצבא, כשחלק מהאחריות היא הגדלת שוויון החובות בין דתיים וחילוניים.

התהליך הזה השתלב בתהליך מקביל של הגדלת כוחם של בני הפריפריה בצבא על חשבון היישובים הוותיקים והמבוססים. אם בעבר רוב שדירת הקצונה בצבא היו בני תל אביב, נתניה, רמת השרון והקיבוצים, היום אפשר למצוא יותר ויותר קצינים ילידי ערים כמו עפולה, קריית גת או אשקלון.

התופעה הזו בולטת במיוחד ביחידות החי"ר, גם המובחרות. בשריון התופעה הזו בולטת פחות. הסיירות השונות, השייטת ו´שלדג´ הן היחידות המועדפות על הצעירים הדתיים, שלא לדבר על כך שחטיבת גולני נראית כיום כמו ישיבת הסדר. באחת הפלוגות בגדוד 51 של גולני מפקד הפלוגה, סגנו ושניים משלושת מפקדי המחלקות הם דתיים. גם גדוד הסיור של גבעתי מלא חובשי כיפות. רק חטיבת הנח"ל, כך נדמה, ממשיכה לשמור על האופי החילוני.

הציונות הדתית, מכל מקום, גילתה את כוחה, את יכולתה להיות גורם מוביל לא רק בהתיישבות – שם היה המהפך אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשדגל ההתיישבות עבר מתנועות ההתיישבות הוותיקות, הקיבוצים והמושבים אל גוש אמונים – אלא גם בצה"ל, מבלי לאבד את זהותה הדתית. הסטטיסטיקה היבשה מלמדת שרק 4-5 אחוזים מבוגרי המכינות מורידים את הכיפה בממוצע שנתי. מתוך מחזור של כמאה ועשרים בוגרים, לא יותר משישה סיימו את השירות כחילוניים.

מצנע הזמין את השינוי

ההתחלה היתה לפני 16 שנה, בשנת תשמ"ח, כאשר שני אלופים דאז, אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע ומפקד גייסות השריון יוסי בן-חנן, זימנו את הרב יגאל לוינשטיין לשיחה בנושא שהטריד אותם.

השניים הכירו אותו משירותם הצבאי, עוד מהימים שעדיין לא היה בעל תשובה. הרב יגאל שימש כסמג"ד שריון במילואים. הם ביקשו ממנו שיחזור לצבא, לתפקיד מג"ד בקבע. הרב יגאל סירב: "אני מכשיר את עצמי לחינוך", השיב.

מצנע ובן-חנן לא הרפו. הם הציגו בפני הרב לוינשטיין תיאור קשה של הנוער הדתי, שמשרת אמנם בצבא וממלא את חובתו עד תום – אבל לא מעבר לכך. "הצעירים הדתיים לא מגיעים לקצונה ולא לוקחים אחריות. זה לא בסדר", התלוננו שני האלופים.

מצנע הוסיף: "החברה הישראלית נמצאת כיום במשבר ערכים שהולך ומתפתח (זה היה בתחילת האינתיפאדה הראשונה). המשבר הזה עלול להגיע לצבא. לציבור הדתי יש ערכים עמוקים של מוטיבציה, יושר ואמינות. אנחנו סבורים שהציבור הזה צריך לתרום תרומה יותר איכותית לצבא". יוסי בן-חנן, בראש של שריונאי, אמר לרב לוינשטיין: "אני רוצה לשבץ בשריון הרבה אנשים כמוך".

הרב לוינשטיין ניסה להרים את הכפפה ונכשל. ´הרבה אנשים´ כמוהו לא באו. את תסכולו פרק באוזני מורו וחברו הטוב, הרב אלי סדן, שאותו הכיר במכון מאיר בימים שהחל לחזור בתשובה. השניים ישבו לנתח את כישלון המהלך, והגיעו למסקנה שמערכת החינוך הדתית אינה בונה את אצל הצעירים את היכולות האינטלקטואליות והמנטליות להתמודד עם שהייה בתוך חברה חילונית. זה נכון לגבי הצבא, כמו גם לגבי האוניברסיטה. האדם הדתי נתפס כחריג בחברה כזו, ולרוב האנשים לא היו תשובות רוחניות אמיתיות לשאלות מבחוץ, הקנטרניות לפעמים, "למה אתה בכלל דתי? למה צריכים לשמור מצוות?"

פוחדים לאבד את הכיפה

הנתונים המספריים לימדו כי מחצית ממי שלא הוטרדו משאלות אלו והתגייסו לצבא במסלול רגיל הורידו כיפה במהלך השירות. 70 עד 80 אחוזים מבוגרי החינוך הדתי שהלכו למסלול של קצונה או ליחידות קרביות הורידו כיפה במהלך השירות. זה גרם לכך שרוב הציבור העדיף להישאר בחממה של מסלולי הנח"ל או ההסדר, כדי שלא להיכשל.

הרב יגאל לוינשטיין, שנפגש עם שמיניסטים רבים בסמינריונים שערך להם בישיבת בית-אל (שם לימד) זיהה את המצוקות: הנוער הדתי השתוקק ממש להתגייס ליחידות קרביות כדי לתרום יותר, אך חרד באמת מהסכנה של עזיבת הדת. ההתמודדות היתה מעבר לכוחו.

זה היה הרקע להקמת המכינה הקדם-צבאית הראשונה בעלי, שפתחה שעריה באלול תשמ"ח. בסיס המכינה היה דגש על לימודי אמונה, גם על חשבון לימודי גמרא, דבר שגרם להתנגדות עזה מצדן של ישיבות ההסדר. המטרה היתה לאפשר לנוער להתמודד עם המציאות ולמצוא תשובות לשאלות ולמצוקות האמיתיות. המכינה בעלי הביאה לראשונה מרצים חילוניים, כדי לעמת את התלמידים עם השאלות העולות במהלך השירות הצבאי.

המכינה בעלי היתה הראשונה. שלוש שנים היתה מכינה קדם-צבאית יחידה. כיום ישנן 12 מכינות קדם-צבאיות דתיות, ועוד שבע מכינות חילוניות. "מבין בוגרי המכינה בעלי", אומר הרב אלי סדן, אחד מראשי המכינה, "50 אחוזים מגיעים לקצונה. 50 אחוזים הולכים ליחידות מובחרות. הנוער הדתי החל לקבל אמון ביכולתו לשרוד בצבא; גם אנשים שלמדו בישיבות הסדר החלו לגלות נכונות גדולה יותר ללכת למסלולי פיקוד וקצונה".

"הנטייה של הנוער שלנו", אומר אל"מ (מיל´) הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית ביתיר, "היא ללכת יותר ליחידות מובחרות ופחות ליחידות המשלבות טכנולוגיות, כמו קורס טיס, קורס חובלים וכו´". בשבוע שעבר, אגב, פרסמה כתבת ערוץ 7 רותי אברהם כתבה על תופעה חריגה: גידי, בוגר המכינה בעלי ותושב אלקנה, שסיים קורס חובלים, מהארוכים ביותר בצה"ל, שבסיומו בוגריו מקבלים דרגת סג"מ ומוצבים כמפקדים בכלי שיט של חיל הים. גידי ציין כי בעקבות קורס החובלים השתנה אצלו גם לימוד הגמרא, שהפך למתוחכם יותר.

הברנז´ה מפחדת ממנהיגי העתיד הדתיים

אפי איתם רואה כבר עתה את התרומה החיובית המשמעותית של ריבוי הדתיים בקצונה הזוטרה. "נעלמה הגסות, נעלמה הבהמיות. כשאני הייתי מ"פ, חלק מההווי היה סגנון של גסות, בהמיות, שירים גסים, בדיחות גסות, דיבורים גסים, וגם יחס גס אחד לשני. כיום, בזכות הקצינים הדתיים, יש יותר עדינות ערכית ואווירה יותר טהורה. המפקדים הזוטרים הדתיים לא דורשים מהחיילים שמירת מצוות, אבל הם כן דורשים ערכים, ובזה הם כבר משפיעים".

דווקא על רקע העובדות האלה קשה לקבל את העובדה שבפיקוד הבכיר עדיין מספר חובשי הכיפות הסרוגות מצומצם, ואלוף דתי עדיין מצטייר כעוף מוזר. מינויו של אלי שטרן בשבוע שעבר לראש אגף כוח אדם בצה"ל, אחד התפקידים היוקרתיים ביותר, התקבל בקרירות מופגנת ובחוסר פרגון בולט בתקשורת הישראלית. אלוף פיקוד העורף יאיר נווה, אחד ממפקדי האוגדות המוצלחים ביותר ברצועה שהוריד באופן משמעותי ביותר בימי שירותו את מספר האזרחים שנפגעו במלחמת הטרור, כסס ציפורניים בעצבנות רבה עד שזכה לראות דרגות אלוף על כתפיו, וגם אז נאלץ להסתפק בפיקוד העורף, הקרבי פחות.

אפי איתם הגיע לפוליטיקה אחרי שנשאר זמן רב מדי בדרגת תא"ל (הוא היה תא"ל לפני שמופז, הרמטכ"ל שזרק אותו מהצבא, קיבל את הדרגה), בלי שזכה לענוד דרגת אלוף. ליד שולחן המטה הכללי ישנם כיום שני אלופים חובשי כיפות, שניהם מהמערכת המשפטית: הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף מנחם פינקלשטיין, וראש בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף ישי בר.

זה לא מקרה. הפיקוד הבכיר בצבא נבנה מראש שנים רבות בידי אנשים מברנז´ה מסוימת, המתקשים לקלוט מי שאינו ´משלהם´, והקצינים הדתיים עדיין נתפסים כמי שאינם ´משלהם´. לכן עדיין אין נכונות לאפשר לקצינים הדתיים להגיע לתפקידים אסטרטגיים, ודאי שלא לתפקידים שבהם ניתן לזהות בטווח הרחוק את ההנהגה הפוליטית העתידית.

הגורמים הצבאים מהברנז´ה מזהים מראש את הוויכוח הפוליטי העתידי עם הקצונה הבכירה, ומנסים לבלום את כניסתו של מי שמזוהה אידיאולוגית, ומי כמו הציבור הדתי מזוהה אידיאולוגית. "יש בכך גם מן החיוב, כי זה מראה שמי שהגיע לתפקיד, הגיע בזכות כישוריו ולא בגלל קליקות", אומר הרב משה הגר, ברמז לאלופים נווה ושטרן.

הפיקוד הגבוה יבוא מאליו

אפי איתם, האיש שלא קיבל את דרגת האלוף, אינו מודאג. כבר לפני שנים רבות, כשעוד היה במדים, דיבר על כך שבתוך עשור או שניים ישיבות המטכ"ל ייפתחו בדבר תורה, לא בגלל פקודה אלא באופן טבעי, בגלל האנשים שיאיישו את שולחן המטכ"ל.

"יש היום הנהגה צבאית זוטרה אידיאליסטית מאוד, אידיאולוגית מאוד, כזו שמחזקת את הצבא בתקופה של חוסר בהירות בחברה הישראלית לגבי המטרות והיעדים של המלחמה", אומר איתם. "כיוון שמדובר במערכת הירארכית, מטבע הדברים ככל שתשתית הקצונה הזוטרה מתרחבת, יהיה קשה לבלום את הגעתם של הקצינים לרמות בכירות".

גם הרב אלי סדן איננו מודאג מהתופעה, להיפך: "אם הדתיים ישתלטו על הצבא, זה יהיה ניצחון פירוס", הוא אומר. "צה"ל יפסיק להיות צבא העם. זו הסיבה שיזמנו כבר לפני 7 שנים הקמה של מכינה קדם-צבאית חילונית. צה"ל חייב להישאר צבא העם".

כשהקיבוצניקים הובילו באחוזי שירות ביחידות המובחרות ובקצונה הבכירה, הם לא נרתעו מהטענה שצה"ל צריך להיות צבא העם. למה תמיד הציבור שלנו צריך להיות אפוף חרדות כאלו?

"כי בני הקיבוצים באמת ביטאו את התפיסה של רוב העם. הראייה הסקטוריאלית בצבא היא מסוכנת. כבר היום ישנם גורמים בשמאל המנסים לקעקע את יסודות הצבא בגלל ריבוי הדתיים המשרתים בו. אנחנו לא מפחדים מעצמנו, אנו הולכים בגדול. שלטונות הצבא אינם חוששים מקצינים הדתיים, בגלל שהם יודעים שאצלנו הגישה הבסיסית היא ממלכתית. אבל דווקא האחריות הציבורית, שיש בה שיקול דעת, מחייבת אותנו לגלות דאגה ממגמות כאלו של השמאל".