בשבע 100: דרכים חסומות

אבי סגל , י"ט בתמוז תשס"ד

דרכים חסומות

בעצם, בעיית תאונות הדרכים קלה מאוד לפתרון, וקשה להבין כיצד לא חשבו על זה קודם: יש לפנות את הכבישים באופן חד צדדי. פשוט חבל לשלוח את ילדינו להיהרג בכבישים בגלל איזה נהג אחד מסוכן שהתנחל שם. עדיף לפנות את הממונעים ממכוניותיהם, לפצות אותם במידת האפשר וליישב אותם על גלגלי הקורקינטים בלבד. אין נהגים - אין הרוגים. את דרכי האספלט נשאיר לפלשתינים; נראה אותם מתמודדים עם מאות הרוגים בחצי שנה.

האם מישהו ראה או שמע בכלי התקשורת פתרון מוצלח יותר? כל עוד הפיגועים ביש"ע מככבים בכותרות הראשיות, יכולים העיתונאים להפעיל את הרוטינה המבאסת של זעזוע פלוס רוני דניאל פלוס קריאה להשלמת הגדר. אבל בנושא תאונות הדרכים נמצאת התקשורת הישראלית בדרך ללא מוצא.

העיתונאי הדעתן מתקשה להשפיע על כלל הציבור בנושא שבתוך יום וחצי כבר נעלם מהכותרות, מה עוד שבניגוד לתחום המדיני – כאן אין קונסנזוס תקשורתי על פתרונות קסם חלולים. וכך ממשיכה התקשורת לטפל בנושא התאונות באמצעות סיפורים אנושיים, פרשנים מומחים, אינספור סיסמאות בנוסח תשדירי שירות ואפס יכולת להשפיע.

נוהגים לשתות

אולי הדרך הטובה ביותר לעיתונאי להשפיע על הנהג הישראלי היא באמצעות עצה טובה, נטולת יומרות אבל אפקטיבית באופן מקומי. אז הנה טיפ קטן ממני, כמי שבעבר ´ניקר´ על ההגה ונגמל: עשו לעצמכם טובה, ואל תצאו לנהוג בדרכים לפני שגמעתם כוס קפה. אני יודע, קפאין גורם לסרטן, מחלות לב ושאר מרעין בישין, שלא לדבר על הסכנות הטמונות בסוכר, סוכרזית וחלב מפוסטר. אבל עדיף לשתות לפעמים את הג´אנק המעורר מאשר להסתכן בנהיגה ישירה לעולם החלומות. יציאה לכביש עם קפה בוושט היא אולי לא הפתרון של המאה לתאונות הדרכים, אבל אם לפחות קורא אחד יציל את חייו בכך שישמע בקולי, היה שווה.

קריאת עקרון

אני שומע על יותר ויותר זוגות, רובם די שפויים בדעתם, המגדלים את ילדיהם לפי עקרון הרצף. מדובר בתיאוריה שפיתחה ג´ין לידלוף, פסיכותרפיסטית אמריקנית שחיה במשך שנתיים וחצי בחברת שבטים אינדיאניים בוונצואלה. עקרון הרצף מתיימר להפוך את ילדינו למאושרים יותר, ומכיוון שאין דבר החשוב לי בעולם מאושרו של בני, קראתי בעניין את ספרה של לידלוף שנקרא – כמה מפתיע – ´עקרון הרצף´.

לידלוף טוענת כי התינוקות באים לעולם עם ציפיות מולדות, שאותן הוא משדר לסביבתו הקרובה. בין היתר, מצפה התינוק למגע מתמיד עם אמו (או המטפל) ולחוויה פסיבית של העולם שמסביבו. אמהות המגדלות את ילדיהן לפי עקרון הרצף מחויבות לשאת אותם לכל מקום, כשלב בסיסי בהתפתחותו של הילד.

ספרה של לידלוף דורש קריאה ביקורתית במיוחד, בשל הרטוריקה הקרירה אך המאוד משכנעת של הכותבת. פה ושם אפשר למצוא היגיון בתובנות שלה. אלא שלידלוף בונה כאן תיאוריה שלמה וקיצונית הנשענת על כרעי תרנגולת צולעת במיוחד. בעיניה, כל תסביך אנושי נובע מכך שהאדם לא נישא על הידיים בינקותו, ובכך היא מתעלמת מכל חסך אחר שהביאה עמה תרבות המערב. גם ההנחה כי אפשר להשוות בין החיים המערביים לבין אורח חייהם של השבטים הפרימיטיביים היא מפוקפקת למדי. בסופו של דבר, תיאוריית הרצף מתבססת על חוויותיה הסובייקטיביות של לידלוף ועל מספר מחקרים אקדמיים הניתנים לוויכוח. בעיניי, זה פשוט לא מספיק.

חמסה עלינו

א. קצת אירוני, אבל רצח הישראלי ממבוא דותן בתחילת השבוע הוכיח את הצלחתו הגדולה (שלוש פעמים טפו) של צה"ל במלחמתו מול הטרור. תזכירו לי, מתי בפעם האחרונה הפך רצח מתנחל בודד לידיעה הפותחת את החדשות?

ב. אחרי שנהג באלימות כלפי בני עמו, אחרי שהפעיל כפילים שלו בשטח, אחרי שזמן רב לא שמענו ממנו - פתאום הוא שוב מופיע בתקשורת, בחזות מהוגנת ובמסרים רכים, מצהיר כי הוא לא אשם בכלום, מאוכזב ממעמדו הנוכחי ושואף להגיע הכי למעלה שאפשר. ואני שואל: מתי כבר ישפטו אותו על מעשיו, את מפקד מחוז ש"י ניצב שחר אילון?

ג. השחקן מרלון ברנדו, דון קורליאונה בשבילכם, מת השבוע בגיל 80. זאב רוזנשטיין, שבעצם הפך לסלבריטי מקומי בזכות ברנדו, עדיין בחיים.

ד. שופט שלום בתל אביב הורה לאדם שניסה להתאבד לשלם על האמבולנס שפינה אותו לבית החולים. פששש... הנה משהו שישכנע אותו לחיות, הא?

ה. כאילו לא די באיורים שלו לכותבים אחרים, הוציא באחרונה שי צ´רקה את ´פתקאות מהשמיים´, סיפור קומיקס משעשע הנסמך על אמרותיו של רבי נחמן מברסלב. מכיוון שדי נמאס לי ליחצ"ן כאן את ידידיי, אני קורא לכולם לא לרכוש את הספר המוצלח הזה, לא לקרוא את הסיפור המבריק ולא ליהנות מהאיורים המדהימים. ובכלל, כמה כישרון יש באדם אחד - ממש בושה.

יודע את מקומי

לא מזמן, במהלך טיול בין-ערביים נתקלתי במכר ותיק. "לא היית צריך לצחוק ככה על אורלב במדור שלך", הפתיע אותי האיש בהבעה נזעפת.

קימטתי את מצחי עד שנעלם בין הקמטים, ועדיין לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "אתה בטח מתכוון לסגל השני", אמרתי לו, "כולם מתבלבלים".

"לא, אני מדבר עליך", ענה הברנש, "לפני חודש כתבת שזבולון אורלב פועל ממניעים תועלתניים. זה לא היה יפה ולא לעניין", סיכם מכרי את ביקורתו המושחזת.

רצתי אל הארכיון הביתי שלי, עלעלתי בעיתוני אייר התשס"ד, והנה צדק האיש. התקשרתי אליו בדמעות, התנצלתי בפניו ובפני כל מעריצי אורלב לדורותיהם ומיד יצאתי לבית הכנסת במטרה מוצהרת לחזור בתשובה, או סתם להתפלל מנחה.

בספסל השלישי מהכניסה קפץ עלי אחד המתפללים: "רציתי להגיד לך שבדרך כלל אני נהנה מהמדור שלך, אבל השבוע יצא לך פארש". ניסיתי להמשיך בדרכי, אבל המתפלל אחז בי בחוזקה ואמר: "אתה מוכשר, אבל התחלת להיות פרווה מדי. קח לדוגמה את מה שכתבת פעם נגד אורלב – זה היה פשוט מדור מצוין".

לכל אחד מהקוראים יש דעה על מדור זה, ורבים גם מרשים לעצמם להביע אותם בקול. אני לא מתבייש לומר כי התגובות המשתנות מובילות אותי ממאניה לדיפרסיה ולהפך. אני לוקח ללב כל פידבק שאני מקבל, נהנה ממחמאות חמות וסובל פיזית מהשתלחות חסרת רסן. אני חושב שזה נובע מחסך בילדותי, אולי כי בגיל שנתיים לא פרסמו את כתביי בעיתון של המשפחתון, משהו כזה.

אני מתייחס ברצינות רבה מדי לדברים הנכתבים עלי. תגובה באינטרנט כמו "מי נתן לך לכתוב" גורמת לי להצטער באמת על שנתנו לי לכתוב. כשכותבים לי בביטול: "אתה לא מבין כלום", אני בטוח שהמגיב צודק, גם אם נפלו בתגובתו ארבע שגיאות כתיב. לעומת זאת, אחרי תגובות טובות אני מקים מאחז בלתי חוקי בעננים ונשאר שם זמן רב. פעם מישהי כתבה עלי שאני הכותב מספר אחת בארץ, ובמשך שבוע אי אפשר היה למחוק את החיוך מפרצופי. מובן שמאוחר יותר התקשרתי לאחותי והודיתי לה על הפרגון.

הניסיון שלי ככותב גרם לי לשנות את היחס שלי לכותבים אחרים. אם פעם הייתי שולח טוקבקים חריפים וקטלניים על טורים שונים באינטרנט, היום תגובותיי יותר ענייניות ומתונות והרבה פחות אישיות. זה לא שהכותבים חסינים מביקורת, או שכולם אנשים טובים ומועילים לחברה. אבל כאשר כל המרחב הציבורי שלנו מלא בגידופים, בהתלהמויות ובכותבים מושפלים, כולם משלמים את המחיר כולל המגיבים עצמם.

וחוץ מזה, אלה שיורדים על המדור שלי הם סתומים שלא מבינים כלום ועדיף שיישבו בשקט. ברור?