חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 100ראשיהפצה

מעגלים של עשייה חברתית - בגליון השבוע

עם כל הכבוד לתנופת החלוציות החברתית של השנים האחרונות, אסור לשכוח שהרב צפניה דרורי ירד לקרית שמונה כבר לפני קרוב לארבעים שנה. גם כולל מרץ במבשרת ירושלים שלח את בוגריו לעיירות הפיתוח עוד לפני שנוצר הביטוי ´גרעין תורני´.
08/07/04, 00:00
עפרה לקס

ובכל זאת, יש משהו חדש ומרענן בהיקף הפעילות בשכונות, בעיירות הפיתוח וגם בערים הוותיקות. יוזמות חדשות שצצות כפטריות מכניסות ציבורים נוספים למעגלי ההשתייכות של החברה הדתית

חמישה סטודנטים צעירים הקימו את עמותת ´שכן טוב´, המחזיקה כיום 14 סניפים ברחבי הארץ. ב´שכן טוב´ מחלקים מזון, מפעילים גמ"חים ומועדוניות ועושים שאר מעשים טובים. תוך כדי העשייה שמו החמישה לב לכך שאדם דתי אמנם יסיע את שכנו המרותק לכיסא גלגלים לבית הכנסת, אך לא יזעק על כך שבבית הכנסת שלו אין גישה לנכים.

התובנה הזו גרמה לחבורה להקים את ´מעגלי צדק´. חילי טרופר, אחד מן המייסדים, מסביר: "הציבור הדתי מתנדב הרבה, אבל הוא נותן את דעתו על סוגיות של צדקה ולא של צדק". ´מעגלי צדק´ מבקשת להסב את תשומת לבו של האדם הדתי בדיוק לסוגיות הללו.

במשך שישה חודשים נפגשו החמישה עם רבנים מכל קצוות הקשת. חלקם לא הבינו על מה המהומה, ואחרים גילו הבנה רבה. השבוע, בי"ז בתמוז, קיימה ´מעגלי צדק´ עצרת בירושלים, שבה העבירו 15 רבנים שיעורים בנושאים חברתיים, כגון עובדים זרים, הלנת השכר, תנאי העסקה ועוד. רשימת הרבנים שנרתמה לנושא מכובדת וארוכה, וכוללת את הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב יובל שרלו, הרב אהרון ליכטנשטיין ועוד.

בעזרת הכינוס הזה מבקשים אנשי ´מעגלי צדק´ להרחיב את טווח החשיבה החברתית של הציונות הדתית, שכבר חל בה שינוי גדול. בשנים האחרונות פועלים בני המגזר הדתי לאומי בעיירות וערים ברחבי הארץ, מייסדים גרעינים תורניים ופרויקטים חברתיים וציבוריים נוספים.

רשימת העוסקים במלאכה הולכת ומתארכת, אך הדרך עודנה ארוכה. עם זאת, נדמה שהיום כבר ניתן
לומר בריש גלי שגם הדגל החברתי מונף על-ידי הציונות הדתית, וגם אם לא הגיע לראש התורן, הוא מטפס לשם במלוא המרץ.

אוהב את הבריות

כשהרב צפניה דרורי הגיע מישיבת ´מרכז הרב´ בירושלים לקריית שמונה, השנה היתה תשכ"ח. בעגה של היום הוא היה נקרא גרעין תורני של משפחה אחת. בזמנו לא היתה לו כותרת, וגם לא סיוע.

"לא היינו ´קול קורא בחשיכה´", מתנגד הרב לתווית של יחיד סגולה. "היו אז אנשים שיצאו גם לנתיבות וגם לאופקים". אבל העובדה שמשפחות אחרות הלכו למקומות אחרים בארץ לא עשתה את חייה של משפחת דרורי הצעירה לפשוטים. הרעיון היה לסחוף למקום ציבור ציוני דתי, ולצורך כך, ידע הרב, יש להקים ישיבה במקום.

במשך עשר שנים הגיעו לקריית שמונה רק עוד משפחה או שתיים. הרב דרורי, שכיהן כרב בקריה, החל להיות בקשר עם משפחות בסביבה, אך למעשה עד הקמת הישיבה היה קשה מאוד להשפיע. השינויים בחינוך ובתנועת הנוער שהביאו עמם אנשי הישיבה כבר הפכו היום לחלק מן המציאות בקריה.

כשהרב דרורי מסתכל היום על תופעת הגרעינים הוא מאושר: "סוף סוף מבינים שכך מצילים ערים שלמות, שכך יוצרים מוטיבציה אצל אנשים להיות קשורים לעולם התורה. עם זאת, ישנם מקומות שבהם לא מצליחים להפיג את חששותיהם של התושבים מכך שרוצים לשנות אותם. הכל עניין של מנהיגות ותפיסת עולם".

ממרום שנות העשייה שלו משיא הרב עצה לבני הגרעינים: "כל גרעין שמגיע ליישוב, שיחפש קודם כל מה טוב בו וינסה לקבל סיפוק מכך שהוא נמצא ביישוב לפני שינסה להשפיע. המשנה ´אוהב את הבריות ומקרבן לתורה´ אינה מדברת על אהבה סתם: צריך לאהוב את התושבים ולהעריך אותם באמת, ורק אחר-כך אפשר להשפיע".

שליחות של חיים

העשייה החברתית של כולל ´מרץ´ גם היא לוקחת אותנו עשרות שנים אחורה. הרעיון של הקמת ´מרכז צוותים´ לערים ולעיירות ברחבי הארץ החל להתגלגל לפני 30 שנה, כאשר וולפסון, יהודי אמריקני המחזיק רקורד עשיר של פרוייקטים חינוכיים, הציע להכניס בני תורה למערכת החינוך כמורים, ולא רק כר"מים. הרעיון התגלגל לפתחו של הרב שבתאי זליקוביץ´, שהיה אז מנהל הישיבה התיכונית במבשרת ציון, והשניים קראו לדגל את הרב אורי כהן.

הרב כהן קיבץ כמה בוגרי ישיבות הסדר שסיימו את שירותם הצבאי והכשיר אותם להוראה. בתום הלימודים פרץ ויכוח גדול: "היה חוסר גדול במורים לתנ"ך ברחבי הגליל", מספר הרב כהן, "ומשרד החינוך רצה לפזר את הבחורים: אחד לאביבים, אחד לקריית שמונה וכך כל אחד. אבל אנחנו לא רצינו שהחבר´ה האלו יהיו ´שליחים´. ידענו שאם הם יגיעו כבודדים, ברגע שילדיהם יגיעו לגיל בית ספר הם ´יתקפלו´. רצינו שהם יהיו תושבים במקומות הללו ויתערו בחברה. לכן היה חשוב לנו להכשיר אותם לצוותים, כך שילדיהם ייצרו גרעין חזק מספיק לכיתות טובות והמשפחות יישארו".

הרב כהן וחבריו נלחמו במשרד החינוך ואפילו בוולפסון, ולבסוף הצליחו. הבחורים הראשונים שהגיעו לקריית שמונה ולמעלות לפני 26 שנים השתקעו במקום, כבר חיתנו שם ילדים, והם מכהנים במשרות מפתח במקומות מגוריהם.

וישם מדברה כעדן

מי שייך לגרעין תורני? התשובה לשאלה הזאת אינה פשוטה כלל ועיקר. האם רק קבוצות שהגיעו יחד במטרה להשפיע על העיר מבחוץ? ואולי גם חבר´ה שהתאגדו סביב ישיבת הסדר קיימת? השאלה הבאה היא מה היא מטרתו של גרעין כזה: חברתית? קהילתית? אולי תורנית?

שאלה נוספת, שעולה במיוחד בגרעינים הוותיקים, היא מי נמנה עם הגרעין התורני. משפחות מבחוץ? גם משפחות מקומיות? מסתבר שבכל מקום התשובות הן אחרות, ומורכבות מן הנוף האנושי של בני הגרעין, מן הצרכים המקומיים ומתנאי השטח.

העובדה הברורה היא שמספר הגרעינים, אלו שניתן למנות, עולה על 50, לכל אורכה ורוחבה של ארץ ישראל: החל בקצרין שבגולן וכלה באילת, עיר השמש הנצחית.

מיכי אברמוביץ´, מהאנשים המרכזיים בגרעין באילת, יודע לספר כי הקבוצה הראשונית, שהורכבה מאנשי ´מרכז הרב´ ו´מרץ´, הגיעה לעיר לפני יותר מעשרים שנה. היו בה שמונה משפחות ושני רווקים, והיא נקראה ´אל עמי´.

אברמוביץ´ מסביר כי למרות, ואולי בגלל, התדמית הבליינית של אילת, תושבי העיר נרתמים לעשייה התרבותית והחינוכית, משום שהם מבקשים להבדיל את עצמם מעיר התיירות. הריחוק ממרכז הארץ גם הוא נותן את אותותיו, וגורם לכך שהאנשים יהיו נינוחים יותר וקשובים יותר לדברים רוחניים.

מיום היווסדו החליט הגרעין באילת שילדיו לא יישלחו למוסד חינוכי אחד ויחיד, ושגם לא יהיה מניין של הגרעין. זה לא היה פשוט, מעיד אברמוביץ´, אך לאחר שנים התברר כי הילדים לא הלכו לאיבוד אלא חיזקו את המקומות שבהם למדו, וכי רבים מבני הגרעין משמשים היום רבני בתי כנסת ברחבי העיר.
עם הגעת השלוחה של ישיבת דימונה למקום, לפני כמה שנים, קיבל הגרעין חיזוק משמעותי, והוא נהנה כיום מ´דם חדש´ של כ-50 זוגות צעירים שמלמדים וחיים במקום.

גרעינים במבחן הזמן

אבל ´גרעין תורני´ הוא לא רק פריבילגיה של יישובים מרוחקים. כיום נמצאים גרעינים תורניים גם בצפון תל אביב ובגבעתיים, מתוך רצון להשפיע על התרבות הישראלית המתהווה.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הוקם השנה גרעין אפילו במודיעין. גם כאן יש מה לעשות, אומר יוסי שינובר, מנהל הגרעין. למרות שעברה רק שנה, הוא כבר יודע להצביע על תוצאות: "הגרעין מחזיק חמישה אברכים, ובפועל לומדים בו 15 איש מדי יום. כלפי הקהילה ובשיתופה מקיים הגרעין שעת סיפור ואגדות חז"ל לילדים, בית מדרש לנוער, בית מדרש ערב לגמרא ועוד אחד לאמונה, וכעת הולכים ומוקמים בית מדרש לנשים ובית מדרש ´חברותא´ לדתיים וחילונים בעיר. במדרשה שהוקמה השנה מלמדות שתי בנות שירות, שמגיעות בכל שבוע ל-1500 תלמידים מהחינוך הממלכתי – ועוד היד נטויה. השלב הבא הוא לבסס את העשייה החברתית במקום".

אבל יש כאלה שהתלהבותם מתופעת הגרעינים צוננת משהו. הרב אורי כהן, למשל, טוען שגם היום הגרעינים הם "עדיין לא זה": "השיטה שלנו, במר"ץ, היתה לגבש את האנשים יחד, והם היו באים מתוך רצון משותף להתפתח. הם היו מלמדים בבוקר ולומדים יחד אחרי הצהרים. היום הגרעינים מתלקטים זעיר פה זעיר שם, אין ביניהם גיבוש, וממילא הם לא תמיד מצליחים להתחבר וגם לעשות.

"היום הגרעינים מצליחים משום שחלק גדול מן הזוגות שחברים בהם מקבלים מלגת קיום, מה שמקל מאוד על זוג צעיר שרוצה ללמוד תורה. המבחן האמיתי יהיה בעוד כמה שנים, כשהחבר´ה האלה ירכשו מקצוע. אז יהיה אפשר לראות כמה מהם יישארו ויתערו במקום".

בוגרי התיכונים לישיבות

בשבוע שעבר הסתיים טיול של 200 בוגרי שמינית מכל רחבי הארץ. החבר´ה שייטו בקיאקים, רכבו על אופניים, שמעו שיחה מפי הרב שמואל אליהו וביקשו את בירכתו. את היום הם סיימו בקבלת עול מלכות שמים ובשירת ´הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך´. זה היה שיאו של הטיול. אחריו יצאו כמה חבר´ה וירדו למועדון בטבריה, לרקוד קצת. נעים להכיר: חברי פרוייקט ´מעגלים´.

פרויקט ´מעגלים´ נולד לפני כמה שנים בישיבת מעלות. כמה מתלמידי הישיבה הבוגרים התייעצו עם ראש הישיבה, הרב יהושע וייצמן, לאיזה תחום חינוכי כדאי להם לפנות. הרב ישב איתם והראה להם נתונים, שלפיהם מתוך 6,500 מסיימי החינוך הדתי בכל שנה ממשיכים כ-1,800 תלמידים למסגרות ישיבתיות, והשאר מתגייסים. היה ברור שאת המכינות הקדם-צבאיות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות לא מאכלסים מסיימי תיכונים דתיים.

הרב וייצמן הורה לתלמידיו ללכת ולהקים מכינה קדם-צבאית לבוגרי התיכונים. הרב יניב חניא, היום ראש כולל, הסתובב יחד עם אסף וייס, ראש תנועת ´מעגלים´, בתיכונים רבים. התגובה לא היתה מרנינה: "הם הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. הם לא הבינו על מה אנחנו מדברים, זה היה בעיניהם בזבוז זמן".

וייס והרב חניא חזרו לרב וייצמן, ויחד עמו ועם הרב שמואל אליהו הוחלט ´לעשות פרסה´ ולהתחיל לפעול שלב אחד קודם, בתוך התיכונים עצמם.

וייס החל לגייס כספים מכל מכריו, ופנה למשרד החינוך "שהתגייס מיד, במיוחד המנהל לחינוך דתי, אישי ציבור ופוליטיקאים של המפד"ל", הוא מבקש להדגיש. בשנה הראשונה שלחה תנועת ´מעגלים´ (הרחבת מעגלי הציונות הדתית) שישה מדריכים לשישה תיכונים בצפון. בשנת הלימודים תשס"ד, שש שנים אחרי, פעלה התנועה בפרישה ארצית בקרב 1,200 בנים ו-400 בנות.

מדריך של מעגלים מגיע לבית הספר התיכון פעם בשבוע למשך ארבע שעות, בעיקר לשיחות אישיות. פעם בשבועיים הוא מעביר שיעור יחד עם מחנך הכיתה, סביב הרעיונות של הכנה לחיים, כוח רצון ומבט לטווח ארוך.

לחבר´ה האלה, מסביר וייס, אין ´מסורת´ של לימוד. אבא שלהם לא הלך למסגרת ישיבתית, אח שלהם לא הלך וגם לא החבר מהשכונה. הם גם לא בראש של קרבי. חלק גדול מחבריהם משתמט ומוריד פרופיל.

שינוי מבפנים

מה שמנסים לעשות ב´מעגלים´ הוא לשנות את דפוסי החשיבה האלו. "אבל זה לא מיסיון למכינות", קובע וייס, ומסביר: "הליכה למכינה היא תוצאה. אם תלמיד הולך למכינה זה בגלל שיש לו מודעות שצריך להשקיע בחיים ולברר דברים, ולא לזרום איתם. אנחנו מנסים להראות לתלמידים שאין להם תשובה לכל דבר, ומעמידים אותם בפני דילמות שבעקבותיהן הם צריכים לחשוב".

וייס מצביע על כך שלא מדובר במיעוט מבוטל של תלמידי המגזר. בני התיכונים מהווים 55 אחוזים מתלמידי החינוך הממלכתי-דתי, "ובכל זאת כל השנים התייחסו אליהם כאל בן חורג, העבירו להם את שש שנות הלימוד, סימנו עליהם איקס מראש. פתאום החלו להיזכר בהם, אבל זה עדיין לא מספיק".

ב´מעגלים´ מתחברים לגרעינים התורניים, ומעדיפים לעבוד עם מדריכים שמתגוררים ביישובים של התלמידים ומכירים את המנטליות. ככל שתופעת הגרעינים מתפשטת, קל יותר למצוא מדריכים שמבינים את התלמידים ואת המקום שממנו הם באים.

וייס עצמו אמנם גר במעלות מזה כמה שנים, אבל הרקע שלו שונה בתכלית מזה של תלמידי ´מעגלים´. הוא גדל ביישוב בית אל והתחנך בישיבה לצעירים של ´מרכז הרב´: "אני אנטיתזה לחבר´ה האלה. כל המנטליות שלי שונה", הוא אומר. ובכל זאת הוא מחובר אליהם בכל נימי נפשו: "אני אוהב את החבר´ה האלה. יש בהם חמידות פשוטה, הם נשמות טהורות. הם לא מרדו בתורה ובמצוות. הם מאמינים, אבל הם פשוט נמצאים במקום אחר, עם סביבה אחרת וראש אחר".

סביבת גידול חדשה

הפעילות של ´מעגלים´ נושאת פירות. כ-38 אחוזים מהתלמידים שהשתתפו השנה בפרוייקט ימשיכו במסגרות תורניות. אולם המסגרות הקיימות, שאותן מאכלסים בעיקר בחורי ישיבות תיכוניות, אינן מתאימות לרוב בוגרי התיכונים. וגם את הכפפה הזו יש מי שהרים.

בשנים האחרונות הוקמו ´נתיבים´: שילוב של לימוד תורה, שירות צבאי ורכישת מקצוע הנדסאי. המסלול הזה מספק להורים תשובה לשאלת התכל´ס ולתלמיד את כרטיס הכניסה שלו לחברה בישראל: מקצוע מכובד ויכולת לפרנס את עצמו.

ברחבי הארץ קמו גם מכינות קדם-צבאיות לבוגרי התיכונים. כאלה יש בקרית מלאכי ובשדרות, במשכיות שבבקעה וגם בבית אל. הרב משה מלכא, ראש המכינה הקדם-צבאית בבית אל, מכיר היטב את הרקע של תלמידים שלו. ילדותו עברה עליו בטבריה, ואת נעוריו עשה בתיכון התורני בעיר.

הוא היה שחקן כדורסל מקצועי, אך לאחר הצבא עשה תפנית והצטרף לתכנית הבוגרים של ישיבת בית אל – ומשם הדרך לתכנית הוראה ולסמיכה לרבנות היתה קצרה. לפני כמה שנים פנה הרב זלמן מלמד, ראש הישיבה הגבוהה בבית אל, אל הרב מלכא, וביקש שיעמוד בראש מכינה קדם-צבאית לבוגרי תיכונים.

"הקמת המכינה צמחה מתוך רצון חזק של הרב מלמד להגיע לנערים האלו שמתגוררים בערים, ודרכם להגיע למשפחות", מספר הרב מלכא. בעוד כמה שבועות יסיימו 18 בחורים, בני המחזור השני של המכינה, את השנה. חלקם ימשיכו לצבא וחלקם התחיילו בישיבת ההסדר הר ברכה – שם, מספרים, הם מן המובילים של השיעור. "הבחורים האלו הם אינטליגנטיים מאוד. הם מגיעים כלוח חלק, ולכן היכולת לקדם אותם היא מדהימה", מספר הרב מלכא.

אבל במכינה לא עובדים רק על הצד התורני, אלא גם על הצד הצבאי: ניווטים, קרב מגע, מפגש עם אישי צבא בכירים וליווי של קצינים בוגרי ישיבות הביאו לכך שמי שבחר להתגייס בתום השנה העדיף להגיע לדובדבן וליחידות קרביות אחרות, בניגוד גמור להלכי הרוח בסביבת מגוריו.

העובדה כי כמעט עשרים בחורים לומדים בבית אל אינה מובנת מאליה. עבור הנערים האלו, שלרובם אין קרובי משפחה בהתנחלויות, יהודה ושומרון נמצאים מעבר להרי החושך. צוות הישיבה בבית אל היה צריך לעבור שלוש משוכות: לשכנע את התלמידים ´לבזבז´ שנה על לימוד, לשכנע את הוריהם בנחיצות העניין ולקבל את הסכמת ההורים לכך שבניהם ילמדו באזור בנימין.

אבל בלימוד ביישוב יש גם יתרונות: "בשביל בחור רגיל היישוב הוא רק מעטפת, אבל כאן המשפחות הן חלק מן הלימוד. לכל תלמיד יש משפחה שמלווה אותו ומעניקה לו חום ואהבה", מספר הרב מלכא, "ונוצרים קשרים".

גם הניתוק מן הסביבה הקיימת חשוב, כדי לבנות את הנערים בתוך מציאות חדשה. החבר´ה האלה, נזכיר, אינם רגילים לחיי פנימייה, ומחוברים מאוד לחברים בבית. הרב מלכא יודע לספר על תלמידים שלו שחוללו מהפך של ממש במקום מגוריהם משום שבאו כקבוצה למכינה והתחזקו שם יחד: "הם לא מתנתקים מן הסביבה, הם מתנתקים מן השלילה שבה ומרוממים את הטוב שבה".

לחולל את המהפך גם בבית

הרב יהושע וייצמן, שהגה את הרעיון של ´מעגלים´ ועומד כבר שנים בראש ישיבת מעלות, מרוצה למדי מהמקום שאליו הגיעה תנועת מעגלים, "למרות שלאיש חינוך אסור אף פעם להיות מרוצה". הרב וייצמן מסביר כי העירוב של בני הישיבות הציוניות דתיות עם בני התיכונים תורם בוודאי לבוגרי התיכונים, אך גם לבני הישיבות, ומוסיף לו ביראת שמים ובמנטליות אחרת.

את תופעת ה´גרעינים´ מבקש הרב וייצמן להכניס לפרופורציה. על הגרעינים בערים הגדולות הוא אומר: "זו חזרה נכונה לחברה. היציאה להתיישבות היתה חשובה, אך היא רוקנה את הערים מדתיים. עכשיו קלטו את הנקודה שההחלטות על יש"ע ייקבעו בפתח תקווה וברמת גן. אפילו בשביל נושאים שבוערים לנו, צריך לחיות יחד עם הכלל".

על הגרעינים התורניים בעיירות הוא טוען שהם תמיד היו, ומה שיש היום "זה בגדר שליחות ולא התערות אמיתית בחברה. אנחנו", מסכם הרב וייצמן, "יכולים להתגורר שנים במקום ועדיין להיות אורחים. אדם אחר יכול להגיע לא מזמן קצר ולהיחשב בן המקום. הכל תלוי במנטליות, לכן הדרך היותר בריאה היא שהבחורים מן המקומות האלו יגיעו ויתערו בחברה הדתית, ואחר-כך יחזרו ויחוללו את המהפך אצלם בבית".

ofralax@walla.co.il


צוהר לעולם אחר

הציונות הדתית מנתבת את עשייתה גם כלפי הציבור החילוני. אחד הארגונים הבולטים בתחום הוא ארגון רבני ´צהר´, שהוקם לפני כתשע שנים. רצח ראש הממשלה יצחק רבין הביא את השסע הדתי-חילוני לידי נקודת שבר, והביא לשיא גם את משבר הסמכות הרבנית בקרב הציבור החילוני.

ישבו כמה מספר רבנים על המדוכה והחליטו להקים את ´צהר – חלון בין עולמות´. מטרת הארגון היא לפגוש את הציבור החילוני בנקודת ההשקה שלו עם הרבנים, ולנצל את המפגשים הללו להידברות ולגישור. למיזם הצטרפה ´קרן אביחי´, שעוסקת בהידברות דתית-חילונית, והיא המממנת את הארגון.

"מקום המפגש הראשון שבחרנו", מסביר חגי גרוס, מנכ"ל ´צהר´, "הוא החתונה. הרב נפגש עם הזוג לפני החתונה, בדרך כלל בביתו, הם משוחחים בצורה אינטימית והמחיצות נופלות. לחתונה יש מקום חשוב מאוד בחיי הזוג, כיוון שמלבד הטקס עצמו מדובר בנקודת התחלה בחייו של הזוג". המפגש הבא של הרב עם בני הזוג יהיה מתחת לחופה, שגם היא תהיה מסבירת פנים יותר מחופה רגילה.

אבל לדברי גרוס, לא מדובר בשני מפגשים בודדים: "כ-10 אחוזים מן הזוגות הנישאים שומרים על קשר ומזמינים את הרב לברית המילה, לחנוכת הבית ולאירועים דומים. מעבר לכך, אנחנו מאמינים שזוג שעובר ´חוויה מתקנת´ כזו, בפעם הבאה שיזדקק לרב יפנה אליו ביתר קלות".

השנה השיאו 300 הרבנים המתנדבים של ´צהר´ 2,500 זוגות, שהם חמישית מכלל הזוגות הלא דתיים שבאו בברית הנישואין. עבור חלק מן הנישאים חתונה עם ´צהר´ היא תחנה לפני קפריסין, ואחרים מבקשים להיות מעורבים בתכנים של הערב המיוחד בחייהם.

ההליכה לקראת זוג חילוני וגמישות בטקס החופה אינם דבר של מה בכך. הרב צריך להיות מודע לגבולות ההלכה, ולעתים גם הידע הזה אינו מספיק. לצורך כך מקבלים רבני ´צהר´ מדי חודש עלון מידע ובו פסקים מנומקים, והם עוברים גם השתלמויות. מי שמנחה את הארגון מבחינה הלכתית הוא הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן.

גרוס מצביע על שתי תוצאות שמניבה העשייה הזו של ´צהר´: "רבנים בהחלט מרגישים שליחות. הם נמצאים בראש החץ של מפגש עם חילונים, והם באים אליו ממקום של דת, לא ממקום מתנצל. גם הרב עובר שינוי. אנחנו מגיעים מתוך עמדה הלכתית, והעובדה שהרב נפגש עם מציאות חיים אחרת, שבה למשל אנשים חיים זה עם זה לפני חתונתם, נותנת לרבנים להבין היכן עומדת היום החברה הישראלית ולהכיר אותה טוב יותר".

בשנים האחרונות התרחב הארגון לכיוון של מפגשים נוספים עם הציבור החילוני. פרוייקט ´מתפללים יחד´ שמקיים תפילות יום כיפור מונחות ומוסברות, מחלקת הדרכה לכלות לא דתיות, שאלות ותשובות במשרד ובאינטרנט המיועד גם הוא לציבור החילוני ו´לב שומע´ – ליווי משפחות אבלות באזור תל אביב בשיתוף חברה קדישא, המסייע למשפחת הנפטר מבחינה הלכתית, נפשית ולוגיסטית, מרגע היוודע דבר הפטירה ועד תום שנת האבל.


בני עקיבא במשימות לאומיות

ההליכה לקראת עשייה חברתית עוברת בכל שדרות הגיל, כך נראה. בבני עקיבא, תנועת הנוער הגדולה של הציונות הדתית, התחולל מהפך של ממש בשנים האחרונות.

רני רוזנהיים, רכז מחוז דן, מסביר כי הוועידה התנועתית שהתקיימה השנה לא עסקה בעניינים תוך-תנועתיים אלא במשימות. השאלות שעלו על הפרק היו מה עושים בפן החברתי, איך משתתפים במאבק על הארץ ועוד – בניגוד לשנים עברו, שבהן עסקו בדמות המדריך ובתפקידה של חבריא ב´.

השינוי מגיע גם מן החניכים עצמם. לפני כמה שבתות התארגנו כמה עשרות נערים ונערות מכל רחבי הארץ ויצאו לשבת ´חיזוק רוח העם בלוד´. השבת השנייה בסדרה עתידה להתקיים בהקדם בתל אביב. מעבר לכך מקיימת בני עקיבא פרוייקטים מעשיים ומוגדרים. רוזנהיים מסביר שמבחינתו, הדברים המתחוללים בסניף הם אחוז קטן מן העשייה שאמורה להיות. העיקר, לדבריו, הוא הפרויקטים.

ב-20 מקומות ברחבי הארץ משתתפים 500 חניכים ב´גרעיני נחשון´: הם מפעילים גמ"חים ומועדוניות, ובקיץ גם קייטנות, ולוקחים על עצמם משימות קהילתיות בהנחיית בוגרים.

פרוייקט אחר הוא ´גרעין יונתן´, שמטרתו לפתח מנהיגות בשכונות על-ידי כוחות מתוך השכונות עצמן. כרגע מופעל הפרוייקט בדרום תל אביב. בני ישיבות שמוצאם בשכונה עובדים עם 80 בנים ובנות מכיתה ט´. הנערים מקבלים מטען רעיוני וגם סיוע מעשי, ובימים אלו הם מפעילים קייטנה לילדי כיתה ד´ מן השכונה. "בעוד כמה שנים", אומר רוזנהיים, "לא נצטרך להוציא גרעינים תורניים למקומות האלו. יהיו כוחות מקומיים שיוכלו להנהיג ולשנות".

הרעיון שרק כוחות מקומיים יכולים להנהיג הוא גם הרעיון המנחה בהקמת גרעיני בוגרים. אחד מהם יוקם בשנה הבאה בבת ים ויהיה גרעין של בנות שירות לאומי (בשיתוף עם ´בת עמי´) והשני גרעין משפחות ביהוד, שמשפחתו של רוזנהיים, אגב, תיטול בו חלק.

"אני מאמין, שתוך 10 שנים יהיה הסניף בעיקר בית גידול לעשייה חברתית, ויצמיח בוגרים שיחפשו את ההגשמה", אומר רוזנהיים ועושה.