בשבע 100: מנהלים בחסד עליון

תהליכים ארוכי טווח שהבשילו בשנים האחרונות, הביאו לשילובם של אנשי עסקים דתיים בדרגים הבכירים בכלכלה הישראלית.

עדי גרסיאל , י"ט בתמוז תשס"ד

מנהלים ואנשי עסקים דתיים מתארים את הקשיים עמם התמודדו בדרך לפסגה ומשרטטים תמונת מצב של חובשי הכיפות במגזרים השונים. לשאלה אם יש לכיפה ערך מוסף מלבד שמירת שבת וכשרות, הם משיבים בשלילה כמעט גורפת.

משגיחי כשרות? כבר מזמן אי אפשר לדחוק את חובשי הכיפות לנישה המצומצמת הזו שייעדו להם קברניטי המדינה בראשית ימיה. חלקם עברו לשבת ליד ההגה בקטר המוביל או בסמוך לו, ואחרים, אם נמשיך את האנלוגיה, תפסו עמדות בכירות במערך האבטחה (צה"ל).

אך האם גם בקרב מסיקי התנור – אנשי התעשייה, ומנהלי התחנות – המגזר העסקי, יש מספיק חובשי כיפות? האם שמות כמו לבייב, זיסר, פרייליכמן והלפרין הם בבחינת יוצאים מן הכלל, או שהם מעידים על מעורבות עמוקה של שומרי המצוות גם בצמרת הכלכלית? שיחה עם מנכ"לים, פרשנים כלכליים ואנשי עסקים מלמדת שהתשובה לשאלת השתלבותו של הציבור הדתי במארג הכלכלה והתעשייה מורכבת.

מה שפחות מסובך הוא ניתוח ההבדלים הערכיים (אם ישנם כאלה) בין המנהלים הדתיים לחילוניים. או במילים אחרות, ברמת המיקרו: כשאתם נכנסים לחנות ושומעים את המשפטים הסטנדרטיים: "זה מונח עליך עשר", "לי זה עולה יותר" ו"קניתי אתמול שניים כאלה להורים שלי" – האם תוכלו לייחס להם יותר אמינות רק בגלל שמתוך חולצתו של הדובר, או של מנהל הרשת, מבצבצות ציציות?

במקרה זה נראה שהתשובה פשוטה למדי, והיא איננה משמחת במיוחד.

בלי דיסטנס

כשאורי בן נון (62), שכיהן כמנכ"ל מפעלי ים המלח, התחיל ללמוד כלכלה בשנות השישים, היו רק מעט חובשי כיפות בתחום. בן נון למד בבוקר גמרא ואחר-הצהרים כלכלה: "זה תפס אותי", הוא מעיד. "המשכתי בתחום ובמקביל הייתי ר"מ". בסיום לימודיו החל בן נון לעבוד במפעלי תובלה בבאר שבע. "מתוך 250 איש, הייתי חובש הכיפה היחיד, אבל לא היו לי קשיים. היו לא מעט חבר´ה מסורתיים ברמה כזו או אחרת, ולכן דאגו לאוכל כשר ולשמירת שבת".

כשכיהנת כמנכ"ל מפעלי ים המלח, לא נתקלת בבעיות של עבודה בשבת?

"קווי הייצור לא יכולים להיות מופסקים בשבת, אבל כשהפכתי למנכ"ל צמצמתי את חילולי השבת. הזמנתי את אנשי מכון צומת בראשות הרב רוזן כדי שייעצו לי בנושא. אחרי בדיקה הם קבעו שחילול השבת הגדול ביותר במפעל הוא ההסעות לעובדי המשמרות שמגיעים בשבת. שאר הדברים נעשים בצורה כמעט אוטומטית לחלוטין, ויש היתרים שונים שממזערים את חילול השבת".

בן נון מעיד כי בתעשייה הכבדה אכן ישנן פחות כיפות, אם כי הוא לא הרגיש מופלה באופן אישי. אולי להיפך: "מצאתי למשל, שכולם: דתיים, חילונים ומסורתיים – אוהבים לשמוע דבר תורה. בתור מנכ"ל היו לי הרבה הזדמנויות לנאום בפני העובדים בטקסים שונים: הרמת כוסית לכבוד חג, חלוקת פרסים לעובדים מצטיינים וכדומה. כשאמרתי דבר תורה היה שקט מוחלט. אחר-כך, כשדיברתי על נושאים אחרים, היה תמיד יותר רעש".

יש הבדל בצורת הניהול שלך כאדם דתי?

"אני חושב שניהול הוא סגנון אישי. אני, בניגוד לשאר המנהלים בקונצרן, השתדלתי לדבר עם העובדים בגובה העיניים. השקעתי הרבה בשיחות איתם ורכשתי את אמונם. לא היה כמעט עובד, מתוך כאלפיים שהועסקו במפעל בזמני, שלא שוחחתי איתו. היו למשל משמרות בסדום שהגיעו ב-6:40 כל בוקר; אני חיכיתי להם מ-6:30 כדי לקבל את פניהם. זה סגנון שהם לא הכירו לפני כן".

בן נון הפך את אחד מהמקלטים לבית כנסת: "כשבעים איש היו מגיעים להתפלל מדי בוקר, ואני הייתי מתפלל איתם. בבית הכנסת כולם שווים. גם בחדר אוכל לא היה ´חדר אוכל קצינים´. הייתי יושב לאכול עם העובדים".

היום יש יותר חובשי כיפות בתעשייה, אומר בן נון, אם כי עדיין יש פחות דתיים בצווארון הכחול. "בחור שגמר ללמוד בישיבה לא ילך בדרך כלל לעבוד כלל בפסי הייצור. הוא מרגיש שהוא יותר משכיל ויכול לעשות דברים יותר חשובים. קיבלתי בתקופתי חבר´ה דתיים שתופסים כיום דרגות בכירות במפעל, בזכות הכישורים והמסירות שלהם. שמעתי מאנשים רבים שהם מעריכים את חובשי הכיפות, כיוון שלימוד הגמרא מחדד את מוחם ונותן להם מיומנויות של לימוד ושליטה בחומר, בנוסף לשכל ישר. יש כמובן גם כאלה שלא למדו והם חריפים".

במסגרת תפקידו שהה בן נון כמאה ימים בשנה בחו"ל, בדרך כלל לפרקי זמן קצרים. בכל מקום חבש את הכיפה. "הגויים קיבלו אותי יפה מאוד. מי שלא ידע שאל, אבל בסך הכל התייחסו בכבוד". בן נון נהג לנסוע לא מעט לסין, ונפגש שם עם הוועדה המדינית לתכנון – אחד הגופים החזקים ביותר במדינת הענק, שהיה אחראי על תכניות החומש. כל פרויקט שהיקפו מעל 5 מיליון דולר צריך לקבל את אישורו. יו"ר הוועדה הוא סגן ראש ממשלת סין.

"במדינה עצמה יש 120 שרים, כשכל אחד מהם מרכז כוח יותר מחמישה מיניסטרים בישראל. יום אחד נקבעה לי פגישה עם סגן ראש ממשלת סין ביום רביעי. הגעתי למשרדי הוועדה, והודיעו לי שחלה דחייה: ראש הממשלה לקח את סגנו לסיור באחד הסכרים הענקיים המדינה, וביקשו ממני לחכות עד יום שישי לפגישה. אמרתי להם שאני לא יכול להמתין, כיוון שביום שישי אני לומד עם הרב שלמה פישר (´את התורה העתיקה שלנו´). שתבין, לסגן ראש ממשלת סין שועי עולם יכולים לחכות במלון כמה ימים עד שהוא מוצא שעה לפגוש אותם. הסינים היו המומים. הם לא האמינו שיש מישהו שהכסף לא נמצא בראש סולם הערכים שלו. הם חיבקו אותי והבטיחו לסדר לי פגישה מתי שאבוא".

דף יומי – לא על חשבון העבודה

יונתן הולצר (43), הוא בוגר ישיבת ההסדר בגוש והחוג למשפטים באוניברסיטה העברית. הולצר כיהן בתפקידים שונים בבנק אדנים למשכנתאות, וכיום הוא מנהל אותו. "מהתרשמות שלי, חלקם של חובשי הכיפות בדרגות הביניים אינו נופל ואולי אף עולה על זה של החילונים. בדרגות הבכירות עדיין אין מספיק ייצוג לציבור הדתי. אבל יש לא מעט חובשי כיפות במערכת, כמו זאב אבלס (איגוד), מאיר אלדר (דיסקונט למשכנתאות) וחיים פרייליכמן (שהתפטר לאחרונה מטפחות)".

מדוע?

"יש מקומות מסוימים שבהם הדתי נראה שונה ומוזר. יש מקרים שבהם מזהים את חובשי הכיפות פוליטית עם הצד ה´לא מקובל´ במערכת הבנקאית והכלכלית".

אתה עצמך הרגשת לפעמים שהופלית לרעה?

"אצלי זה לא קרה, כי גדלתי בחממה של בנק אדנים. אבל במפגש עם אנשים מבחוץ אני חש את היחס אלינו כאל החבר´ה של בני עקיבא, נציגי המתנחלים. לדוגמה, היינו לאחרונה בקשר עם חברה עסקית גדולה, והסמנכ"לים של אותה חברה ביקשו ממני לא להבליט את העובדה שאנחנו עובדים עם ציבור דתי. זה לא מה שהבוס הגדול שלנו אוהב, הסבירו לי. אבל מצד שני, אני חושב שכשלומדים להכיר את המנהל הדתי מגלים שהוא יותר אמין, צנוע ועדין. כל זה בהכללה, כמובן".

במה זה מתבטא?

"במשכורות שהם לוקחים לעצמם, בדרך שבה הם מתייחסים לעובדים – פחות דיסטנס, פחות פוזה".

עם איזה בעיות הלכתיות מתמודדים במגזר הפיננסי?

"אני חושב שכל מנהל מביא איתו את ´רמת הדתיות´ האישית שלו לעבודה. בנושא השבת אין לנו בדרך כלל בעיות. בנושא הריבית כל אחד נוהג על פי סולם הערכים הפרטי שלו: אם הוא סומך על היתר עסקה או לא. בתחום הפרסום אני שמח שהבנקים עדיין מתייחסים בפרסומות שלהם למוצר ולשירות שהם נותנים, בלי ´תוספות´. היות שהמתחרים שלי מפרסמים את עצמם בצורה סולידית ומכובדת, נחסכת ממני ההתלבטות שיש במגזרים אחרים, שבהם הפרסומות פרובוקטיביות.

"היתה לנו שאלה שהתעוררה לגבי תפילת מנחה. היה ברור שהעובדים יוכלו להתפלל תוך כדי העבודה, אבל האם להתפלל תפילה קצרה או ארוכה? ללכת לבית כנסת? עם תחנון ומשנה יומית, או בלי?"

מה החלטתם?

"התייעצתי עם רב היישוב שלי, הרב דוד סתיו, והוא קבע שתהיה תפילה קצרה עם תחנון. אבל לגבי תוספות כמו משנה ודף יומי הוא פסק שאין לעובד זכות לקחת את זמן העבודה שלו ולהפוך לתלמיד חכם על חשבון המעסיק שלו. זו לדעתי דוגמה טובה ל´איזון ערכים´ בין שתי חובות שיש לאדם דתי: להתפלל, ולעשות את עבודתו נאמנה כלפי המעסיק שלו".

בין קידוש השם לחילול השם

אבחנה חשובה עושה פנחס רוזנשטיין, מנכ"ל המכון לערכים בעסקים. מטרת המכון היא להרחיב את המודעות לערכי יושר ומוסר ואחריות חברתית בעסקים. רוזנשטיין מפריד בין הצד ההלכתי-טכני לזה המוסרי-הלכתי: "היתר עסקה ובעיות של שבת הם נושאים של איסור והיתר המוגדרים בהלכה, והם דווקא הקלים יחסית. אנשי עסקים דתיים בדרך כלל מקפידים עליהם".

הצד הערכי-מוסרי, לדעת רוזנשטיין, בעייתי יותר. "הייתי רוצה לקבוע שיש הבדל עצום מבחינה מוסרית-ערכית בין אנשי עסקים דתיים וחילוניים, אך במצב הנוכחי קשה לומר את זה. אני פוגש כל יום אנשי עסקים חילוניים ערכיים מאוד, וגם דתיים ערכיים מאוד. לצערי, אני נתקל גם בכאלה שאפשר להגדירם כמנוולים, חילוניים ודתיים.

"אני חושב שהחינוך בחברה הדתית לא מדגיש מספיק נושאים כמו יושר, הגינות ואמת בפרסום כערכים דתיים. אולי עדיין מסתכלים על העבודה כעל פרנסה גרידא ולא כעל מקום שבו ניתן לממש ערכים יהודיים.

"אני חושב שיש בציבור ציפייה מאנשי עסקים דתיים להיות יותר מוסריים, וכשזה לא קורה תחושת הנפילה יותר גדולה. איש העסקים הדתי – בין אם הוא רוצה ובין אם לאו – מייצג את המגזר ויש עליו אחריות גדולה. אם הוא מבטיח ללקוחות שלו משהו ואחר-כך לא מקיים, הוא גורם לחילול ה´. אני מצפה שדתיים יהיו יראי שמיים לא רק בבית כנסת, אלא גם בעסקים. כשאני מבקר אדם דתי בביתו, ברור לי שאפשר לאכול אצלו כי הכל כשר. הלוואי שנגיע לאותו מצב גם בעסקים: שאפשר יהיה להיכנס למשרד של מנהל חברה ולהחליט מיד שכדאי לעשות איתו עסק, רק לפי הש"ס המהודר שבספרייתו".

הגויים מבינים יותר

בניגוד למגזר הפיננסי, המתהדר בחובשי כיפות לא מעטים, בסקטור התעשייתי אפשר למנות בודדים שהגיעו לצמרת הניהולית: אורי בן נון, גוריון מלצר (תדיראן) ודוד רובנר (אי.סי.איי).

תחת שרביט הניהול של רובנר (64) עבדו 6000 איש בחברת ההיי-טק אי.סיי.איי בסוף שנות התשעים. באותה תקופה היתה אי.סי.איי, המייצרת ציוד תקשורת לחברות טלפוניה, מהחברות הגדולות במשק, עם מחזור מכירות שנתי שעבר את המיליארד דולר. במגזר ההיי-טק, בעיקר ברמות הביניים ובסטרט-אפים יש הרבה חובשי כיפות, אומר רובנר, אולי אפילו יותר מהחלק היחסי שלהם באוכלוסייה. אבל קשה למצוא שומרי מצוות בתפקידי ניהול בכירים.

למה זה קורה?

"כי כדי להגיע לפסגה בחברות גדולות צריך להשתלב בצמרת הניהולית – להיות אחד מהחבר´ה. זה כולל גם אכילה במסעדות ובילויים ופעילויות בשבת. אלה מצבים בלתי אפשריים לאדם דתי. לי היו הרבה חוויות מסוג זה.

"יצא לי לשבת במסעדות עם החבר´ה ולא לגעת בכלום. מה שמעניין הוא שדווקא בארץ הבעיה יותר חריפה מאשר בחו"ל. הגויים מבינים ומכבדים את ההקפדה שלי. בארץ כמובן גם מבינים, אבל פחות מכבדים. קרה שעשו צחוק משמירת הכשרות שלי. לפני כמה שנים ביקרתי באקוודור ונפגשתי עם ראשי המדינה. הייתי שם עם נספח צה"ל במקום, וביקשתי מראש שיכינו מזון כשר. הם לא כל-כך הצליחו, אם כי לפחות השתדלו. בסוף המפגש פנה נספח צה"ל ואמר להם: ´כשאני מגיע בפעם הבאה בלי דוד, תכינו מה שאתם רוצים´. זה לא היה מצחיק, למרות שהדברים נאמרו בחיוך.

"אני מאמין שהמצב ישתנה כשחברות ההזנק, שכאמור יש בהן הרבה דתיים, יגיעו בעוד כמה שנים לבשלות".

גם רובנר סבור שעיקר ההשפעה של חובשי הכיפות היא בנושאים כמו שמירת השבת ותפילה, וגם קצת ברגישות יותר גדולה: "בעיקרון היתה בחברה הוראה לא לעבוד בשבתות ובחגים, ואכן, השתדלנו שגם בחו"ל, עובדים שנוסעים ללקוחות לא יעבדו או יטוסו בשבת. אם כי לא יכולנו לכפות על עובדים שרצו לחזור בשבת למשפחתם להישאר בחו"ל".

חברת אי.סי.איי התמזגה בזמנו עם חברת תדיראן תקשורת. במסגרת המהלך פוטרו מאות עובדים. רובנר סבור שאדם דתי מתנהג ברגישות גם בנושא טעון זה. "במקרה שלי השתדלתי לנהוג בכמה שיותר התחשבות כדי להקל עם העובדים".

כלומר פיטרת פחות אנשים?

"לא. מספר המפוטרים הוכתב על-ידי המציאות ונקבע בניתוח מקצועי. מה שניתן היה לעשות הוא לתת התראה ארוכה יותר למפוטרים ולסייע להם במציאת מקומות חלופיים, וגם להתחשב בתנאי הפרישה. בנוסף השתדלתי לטפל במקרים חריגים. העסקנו בחברה אנשים בעלי מוגבלויות כמו חרשים ונכים, ובמקרים רבים, כשהיה צריך לצמצם, הגיעו המנהלים עם רשימות מפוטרים שבראשן שמות העובדים המוגבלים. יכול להיות שהם באמת הביאו קצת פחות תפוקה מהאחרים, אבל לא הסכמתי שהם יפוטרו".

הכל מתחיל בחינוך

גם פנחס לנדאו, פרשן ויועץ כלכלי החובש כיפה, מסכים שהערכים המוסריים של אנשי העסקים והכלכלה הדתיים אינם בולטים מספיק לטובה על פני עמיתיהם החילונים. לנדאו מודאג מכך שבקרב אנשי העסקים הדתיים משתרשת תפיסה שליהדות אין מספיק מה לומר בנוגע לחיים הכלכליים. "בנושאי שבת וכשרות יש אכן הקפדה. הבעיה היא שאתה לא מצפה, ולצערי גם לא מקבל את היתרון הערכי, וזה תהליך שמחמיר בגלל הסחף. לדעתי יש מגמה כללית של התדרדרות מוסרית במגזר העסקי, שמקרינה גם על הדתיים בתחום".

"אין אצלנו מספיק חינוך לנושא", קובל לנדאו. "אני רואה באוניברסיטאות סטודנטים דתיים שמעתיקים תרגילים או בחינות, והם לא רואים בכך שום פגם מוסרי. ברור שכבוגרים הם לא יוכלו לפעול על פי הערכים היהודיים שהיינו מצפים מהם לנהוג על פיהם".

ובכל זאת, לנדאו קצת אופטימי: "מתחילה לנושא מודעות אצל חלק מהרבנים. נראה שהתופעה מתחילה לעורר דאגה. אולי גופים כמו ´המכון לערכים בעסקים´ יצליחו לשנות את המגמה".

מיזמים שונים נעשו בעבר כדי לקדם את נושא שמירת השבת – אחת מאבני הנגף העיקריות של בעלי העסקים ואנשי התעשייה הדתיים. אחת היוזמות המבטיחות (שאף נסקרה בהרחבה מעל דפי עיתון זה) היא פרויקט כרטיס האשראי של העסקים שומרי השבת, המנסה לאגד עסקים הסגורים בשבת במועדון לקוחות.

את הפרויקט מנהל מאיר לישנסקי, לשעבר מנכ"ל כללבו ומנהל השיווק של חברת האשראי ויזה-כאל. לישנסקי מאמין שהמיזם יצליח לאגד חברות ועסקים רבים, לאו דווקא דתיים, יצמצם את חילול השבת ויהפוך אותה ליום מנוחה אמיתי גם עבור מי שאינו שומר מצוות. במסגרת עבודתו בוויזה היה לישנסקי אחראי על חוברות הפרסום שנשלחות למאות אלפי הלקוחות מדי חודש.

מה היתה מדיניות הפרסום בחוברות?

"לא פרסמתי תמונות שאינן צנועות: דאגנו ´להלביש´ את כל הנשים במודעות. הגישה שלי היא שאם אתה שולח לאנשים חוברת של כרטיס אשראי הביתה, אתה חייב להקפיד על הרגישויות של כל הציבור – כולל הדתי. הרי לא היינו רוצים לשלוח שני סוגים של חוברות – אחד לדתיים והשני לחילונים".

צרותיו של איש העסקים הדתי

יעקב הלפרין, מנכ"ל רשת ´אופטיקה הלפרין´, סבור שכאיש עסקים חרדי הוא מתחיל מעמדת נחיתות, לא רק בגלל מגבלות הפרסום: "מעבר לכך שהחנויות שלנו סגורות בשבת בזמן שחלק מהמתחרים סוגרים קופות, כל התערוכות של האופטיקה בעולם נערכות בשישי-שבת. היות שלא שווה לי לנסוע רק ליום שישי, הקצר ממילא, אני נאלץ לכתת את רגלי בין המפעלים במקום לפגוש את כולם בתערוכה מרוכזת. זה מצריך אותי לשהות לא מעט בחו"ל, וכיוון שאני מסתובב באזורים שלא תמיד יש בהם קהילות יהודיות, אני לוקח איתי לא פעם עשרות קילוגרמים של אוכל.

"אנחנו גם לא פותחים את החנויות שלנו בקניונים מיד עם צאת השבת, כדי לא לגרום לחילול שבת של העובדים והלקוחות. גם בערבי תשעה באב, פורים ופסח ובחול המועד יש לנו בעיה – אנחנו מעסיקים עובדים דתיים רבים, שלא יכולים להיות במשמרות במועדים הללו. גם בתחומים של משא ומתן, בייחוד עם נשים, לא תמיד מבינים את הרגישויות שלנו כאנשים דתיים, וזה גורם לפעמים למבוכה כשנציגה מהצד השני מושיטה לי יד".

איך אתה מתמודד עם דילמת הפרסום?

"אנחנו כמובן לא מפרסמים, כמו המתחרים שלנו, באמצעות תמונות של דוגמניות. בעיתונות אנחנו נמנעים מתמונות של נשים ובחנויות עצמן יש מודעות עם תמונות פנים בלבד של נשים. אנחנו נמצאים בתחום הזה בנחיתות גדולה מאוד. פשוט אין לי את כלי הנשק שהמתחרים שלי משתמשים בהם".

כשהוא נשאל אם מלה של איש עסקים דתי שווה יותר משל עמיתו החילוני, משיב הלפרין בקיצור: "לא". כשהוא מתבקש להרחיב, הלפרין אינו מהסס ויוצא באמירה חריפה: "לפעמים נוח לי יותר לעבוד עם היפנים מאשר עם הישראלים. היהודי חושב איך הוא מתחמן אותך, והגוי חושב קדימה: איך הוא יגרום לך לעשות איתו גם את העסקה הבאה".

מנהלים בחסד

מי שמאוכזב מסולם הערכים הלא שונה מספיק שלהם, יכול להתנחם בכך שחלק גדול מאנשי העסקים הדתיים מעורבים בפרויקטים חברתיים ואף תורמים בעין יפה למוסדות צדקה וחסד. למשל, אנשי העסקים לב לבייב ומוטי זיסר, שלא ניאותו להתראיין לכתבה זו, תומכים במפעלי חסד שונים בהיקפים מעוררי גאווה. גם אנשי העסקים שרואיינו פועלים במסגרות שונות.

דוד רובנר, לדוגמה, פעיל בעמותות נגד שימוש בסמים ולמען איכות הסביבה, חבר בהנהלת ´שמע´ ובארגוני צדקה שונים. אורי בן נון, כיום יזם עצמאי, חבר בהנהלת הקרן החדשה לקולנוע ("אם לא הייתי יושב שם, הסרט של מנורה חזני לא היה יוצא"), בהנהלת בית החולים שערי צדק ובאגודת ידידי מכון וינגייט.

בתחומי המעורבות והצדקה, נדמה שכולם יסכימו, אנשי העסקים החילוניים מתחילים עכשיו ללמוד את מה שהדתיים עוד לא הספיקו לשכוח.