בשבע 100: אנחנו לוזרים?!

הזמן החולף ללא התנגדות אפקטיבית מחזק את התחושה שגורל ההתיישבות הוכרע, חלילה ● אם ניסן סלומיאנסקי לא נאבק בשרון, למה שישראל כץ יתנגד לו? ● צריך לדרוש משאל עם. אפשר לנצח ● במקום לגנות את אורי אליצור, שמועצת יש"ע תיאבק בדרכה

עמנואל שילה , י"ט בתמוז תשס"ד

אם לא יחול מפנה של ממש בקצב ובהיקף הפעילות הציבורית נגד תוכנית ההתנתקות, מזימתו של שרון תצלח. אין ברצוני לנגח או לבקר מישהו, אך קשה להימלט מן התחושה שאין על מי לסמוך. הפוליטיקאים מהימין, המורדים בליכוד, מנהיגות יהודית, מועצת יש"ע - כולם נראים, סליחה שאני אומר, חסרי אונים.

שרון ועושי דברו הצליחו לרמוס את תוצאות משאל הליכוד. הם כופפו את שלושת השרים ´המתנדנדים´, נתניהו לבנת ושלום. גם חזית ההתנגדות בתוך הליכוד הולכת ומתפוררת, וקבוצת ´המורדים´ מגובשת ויעילה פחות מאי-פעם. אף אחד לא מאמין היום שבעוד שמונה חודשים לא יימצא רוב בממשלה לעקירת היישובים. במקום פעולות אפקטיביות שיבלבלו את היריב וישבשו את תכנית הפעולה שלו, אנחנו עסוקים בהתגוננות מפני הספין "הצילו הסתה" של אנשי שרון ושל אבי דיכטר, ספין שמטרתו העיקרית, כמו בעבר, היא לעקר את אפקטיוויות המחאה של מתנגדי ההרס והעקירה.

הגברת הלחץ הפוליטי

תיאורטית, יש יותר מאפיק אחד שדרכו ניתן לבטל את הגזרה. אפשר לפעול דרך המערכת הפוליטית: להחליף את שרון בכנסת הנוכחית, או להקדים את הבחירות ולגרום לתבוסה של שרון בבחירות הפנימיות בליכוד.

המסלול הפוליטי קשה ומסובך, אך אסור לוותר עליו. כדי לפורר את קואליציית שרון, המפד"ל חייבת להיות בחוץ. זבולון אורלב עשה שגיאה חמורה כאשר נתן לנתניהו ולסילבן שלום להבין שהמפד"ל תישאר בפנים גם לאחר אישור התכנית בממשלה. אילו ידעו שהמפד"ל תצא, והמשרדים שלהם יועמדו בסכנת מסירה לשמעון פרס – הם היו נלחמים כאריות נגד העברת התכנית. גם היום, הישארותם בקואליציה של אורלב וחבריו מרדימה את הכוחות הנאמנים בליכוד, ומקלה על מצפונם של כל הנלחמים בידיים רפות, מרובי ריבלין ועד צחי הנגבי. אם המפד"ל, תנועת האם של ההתיישבות בגוש קטיף, לא מוותרת על כסאותיה כדי להילחם למען המפעל שלה, למה שהח"כ הטרי יחיאל חזן יסתכן במאבק מול ראש הממשלה? אם ניסן סלומיאנסקי, מי שהיה קמב"ץ מועצת יש"ע, לא מרגיש חובה להצביע נגד שרון בכל הזדמנות, למה שישראל כץ יחתור להפלת ראש תנועתו?

מועצת יש"ע שמה לה למטרה כבר מזמן להוציא את המפד"ל מהממשלה. חוסר ההצלחה שלה אפילו בעניין הפשוט-לכאורה הזה מייאש למדיי. לעיתים נראה כאילו עסוקים שם בעיקר בלגנות את ´הקיצוניים´ כמו אורי אליצור ותומכי הסרבנות למיניהם. אפשר לא להסכים לדברי אליצור, אך אין ספק שהם נאמרו בהקרבה עצמית, ומתוך מטרה לייצב קו פעולה אפקטיבי. האם לאלו שקפצו לגנות יש קו פעולה אלטרנטיבי?

ללכת למשאל עם

בעקבות ההצלחה במשאל הליכוד, רבים מבקשים לחזור לשיטת הפעולה של הסברה מבית לבית. זה לא מזיק, אבל זה גם לא יכול להספיק. לשכנע 200 אלף אנשי ימין זה דבר אחד, ולשכנע מיליונים זה משהו אחר לגמרי. ונניח ששכנענו רבבות, אפילו מאות אלפים, איך בדיוק זה יעצור את שרון? מתקפת ההסברה ההיא נערכה לקראת הצבעה של חברי הליכוד, ששרון היה אמור לכבד את תוצאותיה. כעת, אף אחד לא שואל את הציבור מה דעתו. גם אם הציבור יתנגד, ההכרעות יפלו בממשלה ובכנסת, שם מובטח לשרון רוב. יש תמימים שתולים תקוות בסקרים. לדעתם, שינוי של דעת הקהל, שישתקף בסקרים המתפרסמים בעיתונים, יזיז את הפוליטיקאים. האם הם עוד לא למדו שתוצאות הסקרים בעיתונים הם מניפולציה של העיתונאים?

יש טעם להשקיע את כל כוחותינו בהסברה אינטנסיבית מבית לבית רק אם יתקיים משאל עם מחייב ומוגדר בחוק. ובאמת, הגיע הזמן שהנושא הזה יעלה לסדר היום. באין דרך אפקטיבית אחרת, צריך לקחת סיכון ולדרוש משאל עם. אפשר גם לדרוש רוב מיוחד. נכון, אפשר להפסיד במשאל, אבל כרגע נראה שאין מה להפסיד. ממילא שרון שועט אל התהום באין מפריע. בימים אלו שרון מצליח לפלג את יריביו, ואפילו המפד"ל עסוקה בעיקר בסכסוכים פנימיים. כשייקבע מועד למשאל עם, כל אוהבי הארץ יעבדו במסירות, שכם אחד. הבעיות רבות והניצחון אינו מובטח, אך הוא אפשרי. רוב תומכי הנסיגה הם תומכים פושרים, שעשויים לשנות דעה או לפחות לא לטרוח להצביע. אפילו חלק מערביי ישראל עשויים לחוס על יום עבודה, או להשתכנע שטרנספר של יהודים יכשיר טרנספר עתידי בהם.

את הדרישה למשאל עם צריכים להעלות גורמים כמו רובי ריבלין ומיכי רצון, כאלה שממילא לא ייאבקו בשטח לאחר שההחלטה תיפול חלילה. המתנחלים ותומכיהם תמיד יוכלו לטעון שעקירת יישובים היא הפרת זכויות אדם בסיסיות ומנוגדת לתורת ישראל, ולכן גם אם חלילה שרון ינצח – ההכרעה לא תחייב אותם. סביר יותר להניח ששרון ידחה את הדרישה לקיים משאל עם. במקרה כזה יושג לפחות ניצחון הסברתי.

להתיישב בגוש עכשיו

הדרך השלישית לעצירת הנסיגה היא דרך ההתנגדות בשטח.

תושבי גוש קטיף מגלים עמידה מופלאה ונאחזים בבתיהם ובאדמתם, אבל לבדם לא יוכלו לעמוד מול מכבש ההרס. אילו הצלחנו להביא לגוש רבבות בני אדם ביום פקודה, העקירה היתה נמנעת. אבל כדי ליצור תנועה שכזאת צריך להתחיל לתכנן כבר עכשיו. כשמועד העקירה יתקרב, הדרכים לגוש עלולות להיות חסומות.

גם הנהירה אל חבל קטיף צריכה להתחיל מעכשיו. בימי עקירת חבל ימית התגייסו מאות משפחות ועברו לגור בימית ובבנותיה. אז היינו ציבור קטן בהרבה לעומת היום. אפשר היה לצפות שבקיץ הזה תירשם תנועה גדולה של משפחות שיעברו לחזק את הגוש. בינתיים נדמה שמפטירים כדאשתקד, כלומר מתרחבים אבל בקטן. חלק מיישובי הגוש מלאים עד אפס מקום, אבל במאמץ מסוים ניתן היה בכל זאת לקלוט עשרות משפחות. מועצת יש"ע צריכה לדאוג לכך – אין להטיל הכל על תושבי הגוש.
אין דבר שמסייע לשרון יותר מהתחושה שהוא מצליח להגשים את תכניותיו ולשבור כל התנגדות. צילומים של עשרות משאיות המביאות משפחות לגוש קטיף היו שמים ללעג את הכוונות הנוראות של ראש הממשלה. חופשת הקיץ כבר בעיצומה, אבל אולי ניתן עדיין לעשות משהו.
ובכל מקרה, נתחזק בתפילה ובאמונה, ונקווה לניסים.