חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 101ראשיהפצה

שמונה בעקבות אחת - בגליון השבוע

מנוחה פוקס (41), סופרת חרדית שהוציאה בעשרים השנים האחרונות 160 ספרים לפעוטות, ילדים, נערים ובוגרים, לא עוצרת לרגע. היא כותבת בכל רגע פנוי, ואת התוצאות אפשר למצוא כמעט בכל בית דתי וחרדי.
15/07/04, 00:00
אסתי רמתי

פוקס מאמינה בחינוך באמצעות חיזוקים חיוביים, ולכן אי בספריה כמעט אלימות או התנהגות שלילית. בנוסף לכתיבה ולגידול ששת ילדיה היא מנחת הורים, ולאחרונה אף החלה בהפקת סרטי וידאו. אימפריה של אישה אחת.

כשמנוחה פוקס שומעת את שאלותי בעניין איכות ספרות הילדים החרדית, הכוללת בתוכה גם את ספריה, היא מהנהנת בראשה כמי שמכירה היטב את ההתקפות. יש לה מה להשיב בנידון, אך נוצר אצלי הרושם שהנושא לא יותר מדי מפריע לה.

גם את קבוצות הילדות האורבות לה בכל פינה בזמן הראיון הסטיגמה אינה מטרידה כנראה. הן ניגשות אל הסופרת בהתרגשות עם ספרים פרי עטה או עם פיסות נייר ממחברת, ומבקשות חתימה. "אני לא כל-כך אוהבת את עניין החתימות", היא אומרת לי אחר-כך. "אני חותמת לילדים כי הם אוהבים את זה, אבל אני מרגישה שיש בזה קצת ´כוחי ועוצם ידי´".

מה לעשות, עם ההצלחה קשה להתווכח. מנוחה פוקס, סופרת שהיא גם חרדית – כך היא מעדיפה שיכירו אותה – היא אחת מסופרות הילדים המצליחות והפופולריות בצבור החרדי והדתי, ונראה שגם הפוריה שבהם. מחוץ לאולם הכנסים באלעד, שם היא נותנת הרצאה לתלמידי ממ"ד ´עמיעד´, עשרות ספרים, קלטות ודיסקים הממתינים לקונים, ומסתבר בדיעבד שמדובר רק בחלק קטן מיצירותיה.

כ-160 ספרים הוציאה מנוחה פוקס מאז החלה לעבוד כסופרת, וגם אם מדובר על תקופה של עשרים שנה, בחישוב מהיר נגלה ממוצע של כשמונה ספרים לשנה, הספק מכובד לכל הדעות. מעטים הם הילדים שלא קראו לפחות חלק מספריה, וקשה לדמיין ספריית ילדים תורנית ללא ´שירימירי´, או ´לאה ואליהו בכפר כפריהו´. את הסדרות החדשות שלה לגיל הרך אפשר למצוא אפילו בסופרמרקט השכונתי, ופרסומים מטעמה מופיעים לעתים מזומנות בעיתונים החרדיים.

כתיבה מסביב לשעון

מנוחה פוקס, האישה שמאחורי האימפריה, מקרינה הרבה נינוחות ושלוות נפש. אנו נפגשות ביום שישי בבוקר, וכשאני אומרת לה שאני מקווה שמצב ההכנות שלה לשבת טוב משלי, היא מחייכת. "יש לי מזל שאני לא לחוצה מהדברים האלה", היא אומרת. "את יודעת, אם חסר משהו פותחים איזו קופסה..." אולי בכך מתקשרת האישיות שלה לשמה, כי עם הספק כמו שלה לא במיוחד יוצא לה לנוח.

לגבי השם, אגב, יש לה בכל זאת בעיה: הבלבול המתמיד בינה לבין מנוחה בקרמן, סופרת ילדים חרדית מצליחה אחרת (ספרי ´מיכאל´). "הבלבול הזה הורג אותי", היא אומרת. "זה סגנון כל-כך אחר – בלי לדבר נגדה. גם היא צריכה להתעצבן מהשם שלי. כל אחת רוצה שיכירו אותה כמו שהיא ויאהבו אותה כמו שהיא".

לפני הראיון שלנו הספיקה פוקס להרצות בפני שתי קבוצות של תלמידים, עיסוק הגוזל חלק רב מזמנה בתקופה זו של השנה. השילוב בין שבוע הספר וסוף שנת הלימודים מביא בתי ספר רבים לשחר לפתחה, והיא משתדלת להיענות להזמנות. היא מגיעה מצוידת בכל מה שנדרש כדי ללמד את הילדים איך מוציאים ספר – אני למשל לא ידעתי שספר אינו מודפס דפים דפים אלא בגליונות ענק – ומספרת את סיפורה.

למרות האולם הגדול ורעש המזגן, בני העשר שצפיתי בהם הצליחו לשבת מרותקים למדי משך מעל לשעה. מנוחה נותנת להם סקירה על קורות הכתיבה שלה מאז גיל הגן, כאשר המשחק האהוב עליה היה חריזת חרוזים. גם את מחברת הטבע המרופטת שלה, שבה מופיעים שיעורי הבית שנהגה לכתוב בחרוזים (למורת רוחה של המורה), היא מציגה בפני הקהל.

פוקס מתארת בפני תלמידים עולם של ילדה שהכתיבה היא חלק מהותי מאישיותה. כשאמה גילתה במגירה שלה חלק ניכר מהמחברות שקנתה כדי למנוע את תופעת ה"אני צריכה מחברת חדשה לטבע" שתי דקות לפני היציאה מהבית, היא חשבה שהכניסה אותן בטעות למגירה הלא נכונה. אולם דפדוף מהיר גילה שהמחברות היו מלאות בהגיגיה של הסופרת הקטנה, והאם קבלה זאת בהבנה.
בשלב הבא החלה מנוחה לכתוב יומנים.

כשנישאה, התגוררה בדירת חדר וחצי, שלא היה בו מקום להכניס סיכה. לפתע נזכרה הכלה במשהו חשוב שעליה להביא מבית הוריה: שבעה ארגזים עמוסי יומנים. כיוון שלזוג גם לא היו עדיין כיסאות, הם צדו שתי צפורים במכה אחת: ארגזי היומנים כוסו בבד נאה ושימשו כמקומות ישיבה.

את כתיבתה המקצועית החלה פוקס דווקא כעיתונאית, בהיותה כבת עשרים: "התחילו לצאת אז הרבה עיתונים חרדיים ודתיים, זאת היתה ממש ההתחלה", מספרת מנוחה. "כתבתי בכל עיתון המון מאמרים, חלקם בשמות בדויים כדי שלא ידעו שאני כותבת את כל העיתון".

אמא סופרת

במשך כשש שנים היא כתבה באינטנסיביות, למרות שבתקופה הזאת הילדים התחילו להגיע. "היו לילות של לנדנד ילד על הברכיים ובינתיים לכתוב, או לשכב במיטה עם כאב גב ולנסות למצוא את התנוחה שתאפשר לי להמשיך לכתוב", מספרת הסופרת.

ההתמסרות הזאת לכתיבה למרות הכל ממשיכה עד היום, וזה כנראה אחד מסודות ההצלחה שלה. בנגוד לציפיות המוקדמות שלי, מנוחה פוקס היא אשה צעירה, בת ארבעים ואחת בסך הכל. היא נשואה לדב, משנה למנכ"ל אגף החנוך בעיריית ירושלים, וגרה בשכונת רמת שלמה בעיר.

יש לה שישה ילדים: אריאל (22), רחל (20), הדס (17), יהודה (14), יעקב (10) ושמעון (5), מה שיכול לספק תעסוקה מלאה גם ללא כתיבה. אז למרות שברור שאם חייבים לקחת ילד לקופת חולים היא תיקח אותו, את המטלות החשובות פחות היא תדחה אם בדיוק צץ לה סיפור בראש. "אני צועקת לבת שלי: ´תהפכי את החביתה!´ ורצה לכתוב", היא צוחקת.

ואיך הילדים מסתדרים עם זה?

"הם התרגלו לחיות ממש מינקות עם זה, זה חלק מהחיים שלהם. הם אוהבים בעצמם לכתוב או לצייר, כי הרבה פעמים אני יושבת וכותבת והם יושבים לידי ועוסקים בזה".

פוקס, שבנוסף לשאר עיסוקיה היא גם מנחת הורים מוסמכת, רואה את עבודתה כמשלימה את הבית והחינוך. למרות שבאופן כללי היא לא ממש בטוחה שהשילוב של קריירה ואמהות הוא דבר חיובי (כל מקרה לגופו, כמובן), במקרה שלה היא חושבת שדווקא העיסוק שלה בנושאים הקשורים לילדים ולתקשורת חיובית בתוך הבית תרם רבות לביתה האישי. לטענתה, הילדים נהנים מאוד מעבודתה, שנעשית בשיתוף איתם.

למנוחה פוקס יש כנראה כושר ריכוז גבוה במיוחד, כיוון שאפילו אם הילדים מביאים הביתה חברים היא מסוגלת לשבת בתוך הבלגן ולכתוב סיפורי ילדים. כדי לכתוב למבוגרים היא זקוקה למעט יותר שקט, ואת החומר היותר כבד שלה כתבה בתקופות שקטות יותר, כשלא היו בבית ילדים קטנים.

את ´צלצול הפעמונים´, אחד מספריה המעטים למבוגרים, כתבה למשל בין הלידות, והכתיבה נמשכה שנתיים. אגב, את כל החומר שלה כותבת מנוחה בכתב יד: "זה מחיה אותי. אני לא מסוגלת לכתוב באותיות המרובעות של המחשב", היא טוענת. זה גם מאפשר לה לכתוב כמעט בכל מקום. היא מספרת לי למשל על ספר שלם שכתבה באתר בנייה, כשהיא יושבת על הרצפה ומניחה את הדף על לבנה.

הילדים מהווים גם מבקרי ספרות קטנים: "הם קוראים את כתב היד, כדי שאדע אם בכלל כדאי לצאת עם זה". ואם הם עדיין לא יודעים לקרוא, מנוחה מקריאה להם. הילדים אף מביאים סיפורים בעצמם, כמו במקרה הבא: אחד הבנים חזר מהגן עם סוודר קרוע. הסתבר שההסעה אחרה, והגננת לא הרשתה לילדים לצאת מהשער. כיוון שהבן של מנוחה גר קרוב ולא נזקק להסעה, הוא זחל מתחת לשער הסגור, והסוודר נתפס ונקרע. כשהילד ראה כמה אמו מצטערת על הנזק, הוא הציע לה נחמה פורתא: "מה את רוצה? יהיה לך סיפור!"

לילדי הממ"ד מספרת מנוחה עוד סיפור המדגים את מעורבות הילדים במקצוע של אמם: בנה בן הארבע אהב מאוד לספור, ונהג למנות את דפי ספר הטלפונים. כששכנה התפעלה מהזאטוט הסופר עד 1400, הוא אמר לה: "אמא שלי סופרת, אז אני סופר..."

מניות בהוצאה לאור

כמה זמן לוקח לך לכתוב ספר לגילאי הביניים, כמו למשל אברהמ´ל הטבח?

"זה משתנה. הסיפורים האלה עברו כמעט תמיד את העיתונים בתור סיפור בהמשכים. קשה לי לשפוט, כי לא ישבתי וכתבתי ספר. כתבתי כשהיה לי פנאי. אבל כנראה אני כותבת בזריזות".

לפי התוצאות, זריזות היא בהחלט הגדרה מינורית לקצב הכתיבה של פוקס. אך לא רק זה מייחד אותה – תוכלו למצוא לא מעט אנשים החוטאים בכתיבה, אך מעטים מאוד מצליחים להוציא ספרים, ומעטים עוד יותר להתפרנס מהם. מנוחה פוקס לעומת זאת הפכה את הכתיבה לעסק של ממש, עם צוות של אנשי מקצוע האחראים על כל נושא ההפקה וההפצה. הוצאת הספרים ´קו לקו´, שרכשה בה מניות לפני כמה שנים, מוציאה רק את החומרים שלה, ויש לה מפיץ אפילו בארה"ב.

דפדוף בקטלוג של מנוחה פוקס יגלה לא רק כמות אדירה של ספרים אלא גם גוון מפתיע. ספרים לגיל הרך, לגיל הביניים, לנוער ולמבוגרים, ספרי הנחיית הורים, ספרים באנגלית, מקראות ללימוד עברית ואפילו קלטת אודות הרב שך.

המקראות, אגב, הן סיפור מעניין בפני עצמן: לפני כמה שנים פנו אל פוקס מחנכים מבתי ספר יהודיים בחו"ל והתלוננו על מחסור בספרי לימוד לעברית. פוקס נענתה לבקשה והוציאה תחת ידה מקראה צבעונית וידידותית למשתמש, הנלמדת כיום במאות בתי ספר בארה"ב, קנדה וארצות רבות נוספות, כולל ארצנו הקטנטונת.

כמות הספרים לא באה על חשבון האיכות?

"אני לא מרגישה כך", היא אומרת. "אני יודעת שאנשים חושבים שאם אני כותבת כל-כך הרבה אני בטח מזלזלת, אבל אני יודעת איך אני כותבת. אני יודעת שלא אכתוב סיפור שאני לא שלמה איתו. אז איך יוצאים כל-כך הרבה ספרים? כי באיזשהו מקום המעיין גובר. סיפור מביא סיפור, זה מאוד זורם".

מתח בתוך המשפחה

במובנים מסוימים מזכירה לי פוקס את הסופרת אניד בלייטון, שגם היא הוציאה בזמנו עשרות ספרי רביעיות חמישיות ושישיות סודיות, בנוסף לסדרות שונות ומשונות לגיל הרך. מבוגרים אמנם מתקשים להתחבר לעלילות, אך כילדה בלעתי את ספריה בשקיקה.

מה שכן, אצל מנוחה פוקס לא תמצאו יותר מדי מנהרות סודיות ופושעים בינלאומיים. על פי רוב, אם כי יש יוצאים מן הכלל, החומרים שלה הם הדרמות הקטנות של החיים: הילד שהלך לאיבוד, או האמא ששכחה לקנות גזר לארוחת הצהרים ומחפשת ללא הצלחה מתנדב שילך לחנות.

"אני חושבת שאפילו בשביל ספר מתח לא תמיד צריכים גנבים, שודדים, מחבלים ושאר מרעין בישין", טוענת פוקס. "לפעמים אנחנו יכולים לצאת מסיפור תמים של בית וליצור בתוכו מתח, מתח שעובד."

אבל את הבית אנחנו חיים. לפעמים אנחנו רוצים שהספרות תקח אותנו למקומות אחרים.

"אבל אני לא חושבת שהיציאה צריכה להיות איזושהי יציאה נחרצת, פורצת גבולות. הרבה פעמים אנחנו יכולים להשאר בתוך הגבולות החיוביים והנעימים, ובכל זאת לקחת את הילד לגבהים אחרים".

בדרך כלל בספרים שלך את לא מטפלת בבעיות של ילדים. למשל, אם ניקח את חיים ולדר (´ילדים מספרים על עצמם´), יש לו סיפורים שעוסקים אפילו בהטרדה מינית או בהרטבת לילה. מדוע את מעדיפה שלא לעסוק בדברים הללו?

"אני עוסקת בהם במקומות הנכונים. אני לא בטוחה שכל נושא צריך לעלות בספר. יש דברים שאני מדברת עליהם בהנחיית הורים, יש נושאים שאני מדברת עליהם במפגשים פרטיים עם הורים ויש נושאים שצריכים לעלות בין ההורים לילד, אבל לאו דווקא מתוך קריאה".

ואולי דווקא הספר הוא מקום טוב לילד לפגוש את הבעיות שלו, כי אז הוא יכול להסתכל עליהן ממקום אובייקטיבי.

"אני חושבת שלגבי הגיל הרך, אמא טובה שקצת מבינה בילדים ובחינוך תוכל גם מסתם סיפור להוציא את המסר שהיא רוצה להעביר. לגבי גילאים מבוגרים יותר, אני באמת נוגעת יותר בעניינים רגישים, כגון בספר ´על החיים ועל המוות´, שעוסק בילדה שנשארה בלי אמא, ואיך היא מתמודדת.

"אבל רוב הסיפורים שלי הם סיפורים חביבים מהווי החיים. הם לא באים לטיפול או לצורך מיוחד. הם באים סתם לשמח את הילדים. זה חמוד, זה נחמד, זה נעים... ורוב הילדים רוצים את הנעימות הזאת".

יותר מדי מסר

יש הרבה טענות נגד ספרות הילדים החרדית – טוענים שהיא דידקטית מדי, מרוחקת מהמציאות. שהכל צפוי. למשל, כמעט לא תמצאי אמא שצועקת או כועסת.

"דבר ראשון, אני לא תמיד מצליחה לעשות את האמהות כל-כך נחמדות. עם זה שאני דוגלת בלדבר על המציאות בספרים, אני דוגלת בשיטה של להכניס כמה שיותר חיוב לספרים. אני לא מתכוונת דווקא למידה או דידקטיקה. קחי דוגמה מהנחיית הורים: אנחנו תמיד אומרות שיותר טוב להגיד לילד מה טוב במה שהוא עושה, ולא מה רע בזה. גם בכתיבה תמיד יותר טוב להראות את הדברים על דרך החיוב. מובן שאם את עושה את זה בדרך לא נכונה את ממאיסה את הסיפור.

"בתור אחת שהספרים שלה מתקבלים, גם בציבור הממלכתי דתי, אני שואלת את עצמי: איך זה יכול להיות שיש כאן דבר לא אהוב? מה שאני באמת חושבת זה שיש לצאת מהחיוב, אבל בצורה שלא תיצור הרגשה רעה אצל מי שאינו כזה. תראי למשל בספרים שלי שילד שלא סידר את החדר קרה לו משהו.

"אני אתאר את מה שקרה בצורה נחמדה מצד אחד, ומצד שני בונה. כי אם אני אספר שהאמא צעקה עליו והוא צעק עליה חזרה, והיה לא נעים, אז באיזשהו מקום אני מחזקת את המצב הזה של הצעקות. אני יכולה לכתוב בצורה הרבה יותר עדינה, שתעביר את המסר ולא תמאיס את הסיפור על הילדים. אני מאוד משתדלת ללכת בדרך הביניים".

לגבי הטענה שספרים חרדיים לוקים בעודף מסרים חינוכיים, נראה שגם מנוחה פוקס מסכימה עם הקביעה הזאת, ולטענתה, היא אכן מנסה ליצור ספרות אחרת. היא מעדיפה להכניס מסר קטן מאוד בתוך סיפור, כמו למשל לדאוג שהגבור ילך להתפלל בזמן, ובזה מבחינתה היא עשתה את היומית.

בספרות המיועדת לגיל הרך הבעיה קשה יותר, לדעתה, והיא מספרת לי על המעבר שעשתה בתקופה האחרונה לכתיבה לגילאים הצעירים יותר, בגלל חוסר שביעות רצון מהחומרים שהיו בשוק עד כה. "לא מספיק סמכתי את ידי עליהם, מצד זה שהם יותר באו לחנך מאשר לספר", טוענת פוקס.

"אני חושבת שדבר ראשון צריך לספר סיפור שיעניין את הילד, שיביא אותו להרגלי קריאה נכונים. ועם זאת, אם אנחנו מצליחים גם לחנך אותו וללמד אותו, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. אבל אסור בשום אופן שהחינוך יהיה על חשבון העלילה, על חשבון היופי של הסיפור". פוקס גם מאמינה שאם נצליח ´לתפוס´ את הילד בעזרת סיפורים יפים אך חסרי מסר, נוכל אחר-כך להעביר לו את המסרים בספרים אחרים ביתר קלות.

לא רק לחרדים

ספריה החדשים של פוקס לגיל הרך מנסים מאוד לא להיות ´יאכנע´. האיורים פשוטים ויפים, הילדים חובשים כובעים למיניהם, או לכל היותר כיפה בסגול לא מחייב, ועל ראש האם אין מטפחת אלא שערות שיכולות להתפרש כפאה, או כשערות של ממש. מבחינת התוכן מדובר בסיפורים קטנים וחמודים, שחלקם אולי לא מקוריים במיוחד (מוטיב הילד שבונה לעצמו בית, למשל, מוכר היטב) ובהחלט לא בעלי מסר חינוכי מעיק.

העובדה שהציורים מנסים לא להיות ´חרדיים´ מדי היא בכוונה תחילה, כמובן. פוקס מכירה את הטענות מצד הציבור הדתי-לאומי בנושא. "בציבור שלכם הספרים האלו קיימים בדיוק כמו הספרות החילונית, ואפילו יותר", היא אומרת לי. "כשאני מגיעה לבתי הספר הממלכתיים-דתיים) אני שומעת מהמנהלים שהם מחזיקים כמעט רק ספרים חרדיים ודתיים, בעיקר חרדיים, כי הספרות החילונית היא בעייתית.

שואלים אותי למה בספרות החרדית אנחנו תמיד מציירים לילדים פאות וכדו´. אומרים לי: חבל, את דוחה את המגזר שלנו. התשובה שלי לזה היא שבספרים שלי אני דווקא כן משתדלת לצייר ילד עם כובע, כדי שזה יוכל לעבור כל ציבור. אבל מצד שני, כשחילוני כותב ספר מקבלים את זה שלילד אין כיפה. אני אישה חרדית ואני מביאה איתי את המטען שלי. זה אומר שצריך לקרוא פחות את הספרים שלי? אני לא חושבת. הרי את הספרים החילוניים לא קוראים פחות בגלל שאין כיפה".

מנוחה פוקס זכתה להיות מעין ´סופרת הבית´ של הציבור החרדי. ספריה ניתנו כפרסים במבצעים של אגד, קופת חולים ביקשה ממנה לכתוב ספרים בנושאי בריאות, ומקומות בילוי מושכים אליהם קהל חרדי בעזרת גימיקים המבוססים על ספריה הידועים.

אני מתעניינת אם גם בצבור החילוני היא מוכרת, והיא משיבה שכן, אם כי לא ידוע לה באלו ממדים. לדעתה, לפחות בגיל הרך, הבסיס של הילדים הוא אותו הבסיס, ההבדל הוא שילד חילוני נחשף בגיל צעיר יותר למגוון תופעות הגורמות לו לאבד את תמימותו.

"הגיע אלי מכתב מאדם חילוני בקיבוץ שקרא את אחד מספרי. הוא מאוד נהנה דווקא מהשמחה ומהתמימות שבסיפור. אני בדעה שכמו שאדם מסתכל על החיים כך החיים מביטים בו חזרה. לכן אני משתמשת בהרבה הומור, חדווה ויצירתיות, במין עומק שמצוי בכל אחד מאיתנו – ואני בטוחה שהשמחה הזאת פורצת החוצה. לכן הילדים אוהבים את הספרים".

פוקס במאה ה-21

לפני כשש שנים פרצה מנוחה פוקס את מחסום הספרות הכתובה והחלה להוציא גם סרטים. "באיזשהו מקום זה גלגל חוזר. הסיפורים נכתבו מתוך החיים, והיום אני לוקחת את הסיפורים הכתובים והופכת אותם חזרה למשהו חי. הרגשתי כל הזמן שמשהו מתוך הסיפורים מבעבע ורוצה לצאת, ובשנים האחרונות הצלחתי לממש אותו", מספרת פוקס.

הסופרת שהפכה לתסריטאית מייעדת את הסרטים בעיקר לגיל הרך, וגם לבנות בוגרות יותר. "ההשקפה שלי היא שעדיף שבנים ילמדו או יקראו. אבל ראיתי אמהות שבאו אלי ליעוץ עם הרבה ילדים קטנים אחד אחרי השני, והיה להן קשה להתעסק עם הילדים כשהן חוזרות מהעבודה. אמרתי לעצמי: כדאי לתת להן אפילו חצי שעה לעצום את העיניים ולהעסיק את הילדים שלהן בדבר חינוכי. חשבתי שזאת יכולה להיות ממש הצלה למשפחות שלנו."

מעורבותה של פוקס בתהליך העשייה היה הרבה מעבר למה שתכננה: "מלכתחילה חשבתי שאני אכתוב את התסריט ובזה ייגמר העניין", היא אומרת. בסופו של דבר היא נכחה בכל ימי הצילום, גם כדי להשגיח על הילדים שהופקדו בידיה וגם בגלל שהיא הגיעה להכרה שאיש מקצוע שאינו דתי לא יוכל לנווט את התסריט לכיוון שהיא ייעדה לו.

לסרטים עצמם, תחילה יצאו גרסאות מצולמות לחלק מספרי הילדים שלה: ´שלום כיתה א´´, ´ספר הזה"ב ´ ו´לאה ואליהו´. אך גולת הכותרת, לפחות מבחינת הפרסום לה היא זוכה, היא הסדרה החדשה יחסית לגיל הרך: ´מי יודע? סבא הושע´.

מדובר בסדרה שמשקפת את סגנון הכתיבה של פוקס: חביבה ונעימה, עתירת חרוזים ומכוונת ישירות לטעמו של הילד הצעיר. נכדיו ונכדותיו החמודים של סבא הושע (חיים בנאי, המוכר יותר כ´אלברט פירות´) מגיעים לחצר של סבא, משחקים, מדקלמים ולומדים מושגי יסוד מסבא הושע. גם בובות חביבות משתתפות בחגיגה, כמיטב המסורת של סדרות הטלוויזיה לדורותיהן.

בעיני, רמת המקצועיות של הסרטים סבירה בהחלט, ודאי עבור עין חרדית שאינה מורגלת במדיה הוויזואלית. אך גם שמעתי טענות מאמא שציינה שהבימוי החובבני היה בולט וצרם לה מאוד. את הסרט אכן ביימה צעירה חרדית שהרזומה שלה כולל תעודת הוראה לגיל הרך והפקה של כמה סרטי תדמית.

אך עם כל ההשגות, ילדי הצעירים אהבו מאוד את הסרט, לא פחות מסרטים מקבילים שנחשבים אולי מושקעים יותר. אפילו בן השנתיים ישב מרותק, ובת השש דקלמה "אסקימוסי קטן, הלך לגן..." ללא הפסק לאחר שתי צפיות בלבד.

הדים מהסדרה הצליחו להגיע גם לשרי מקובר מהעיתון מעריב, שפרסמה כתבה גדולה במוסף סופשבוע אודות הסופרת החרדית המפיקה סרטים כשרים למהדרין. עצם קיומו של סט צילומים שבו הצוות הולך להתפלל מדי פעם וצניעותן של השחקניות הצעירות חשובה יותר מפרט זה או אחר בצילום היוו עבורה קוריוז מרתק. הוסיפו לכך את העובדה שכוכב ההפקה הוא שחקן חילוני, וקיבלתם סיפור טוב. למרות שמנוחה פוקס קיוותה שהכתבה תציג את הסרטים כמתאימים גם לקהל שאינו דתי, הכתבת כנראה חלקה עליה, וסיפרה ארוכות על החצאיות, הגרביים והמסרים החינוכיים.

מבחינה כלכלית, טוענת מנוחה פוקס, הסרטים רווחיים פחות מהספרים. אמנם גם ספרים הם בדרך כלל לא רווחיים במיוחד, אך כיוון שבמקרה שלה מדובר בכמויות סיטונאיות, גם אם על כל אחד היא מרוויחה פרוטות, זה מצטבר. מסתבר שסרטים נמכרים פחות.

חשבתי שכל סרט שיוצא נקנה, כי אין עדיין מבחר כל-כך גדול.

"לא בכל הבתים החרדים יש מחשבים. יש גם הרבה מאוד צריבות אצל כל מי שקונה את הסרטים. כמה שכותבים על זה, אנשים פשוט לא רואים. לפעמים אנשים גם מתקשרים אלי ואומרים כמה יפה הסרט, ואז הם מספרים לי ´צרבתי את זה משכנה´. הם אפילו לא מבינים שזה לא טוב. הדבר הזה לדעתי יביא לזה שעם הזמן פשוט לא יהיו סרטים, כי זה לא יכול להיות רווחי – ההוצאה גדולה מאוד.

ובכל זאת, פוקס אינה מתייאשת. היא צופה שכמות המחשבים בצבור החרדי רק תעלה, ואולי אפילו יפסיקו לצרוב דיסקים, או לחילופין תתפתח טכנולוגיה שתמנע את ההעתקות.