חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 101ראשיהפצה

נתיבות נעם - בגליון השבוע

מדרשית נע"ם, שנוסדה באמצע שנות ה-40, הביאה חידוש בנוף החינוכי: ישיבה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול ● לאחר שנות דור מגלה מייסד המדרשיה, הרב יהושע יגל, כי טקסי החניכה הפרועים נועדו בעצם לבנות את גאוות הנער הדתי, שלא יתבייש ללכת עם כיפה ● דווקא למנהיג הרוחני של החרדים, החזון איש, היתה את ההשפעה הגדולה ביותר על הרב יגל, וכפועל יוצא על הנהגות המדרשיה
15/07/04, 00:00
דוד חרמץ

הפיילוט להקמת מדרשית נעם בפרדס-חנה היה בצפון תל-אביב בתחילת שנות ה40-. "באותן שנים", מספר הרב יהושע יגל שהיה ממייסדי המדרשיה, "היה ציבור דתי גדול שהתגורר בתל-אביב. בתי הספר הממלכתיים-דתיים היו מלאים עד אפס מקום. בתחכמוני למדו כ1000- תלמידים, בביל"ו – 600 תלמידים". הבעיה היתה, מוסיף הרב יגל, שככל שהתלמידים התקרבו לסיום בית-הספר, כך נע כובע הברט שלהם (עם כיפה אף ילד נורמלי לא הסתובב באותה עת) מקדמת הראש אל העורף ומשם נשר לו בדיוק ביום בו סיימו את כיתה ח´. הרב יגל מתקשה לשכוח את דבריו של ר´ מרדכי רזיאל מחנך דתי בולט בתל-אביב (ומי שהיה אביו של דוד רזיאל, מפקדו הראשון של האצ"ל), שקונן בעצב כי הוא "מפטם עגלים לעבודת כוכבים"; רוצה לומר: כל עמלי ביסודי, נופל כפרי בשל לתיכונים החילוניים.

אל ההוויה התל-אביבית הזו מצטרף בשנת 1940 הרב יגל, כשהוא מקבל הצעה לעזוב את ישיבת ´מרכז הרב´ ולבוא ולהרביץ תורה בישיבת ´היישוב החדש´, בתל-אביב. "אבל זו היתה סיבה אחת למעבר לתל-אביב", מדגיש הרב יגל, "סיבה אחרת היתה הרצון שלי להימצא קרוב יותר לחזון-איש, שהתגורר בבני-ברק". השפעתו הרבה של החזון איש על הרב יגל, תותיר את אותותיה על המדרשיה ועיצוב אופייה עוד שנים רבות לאחר מכן.

במקביל להיותו ´נושא ונותן´ עם תלמידי השיעור הגבוה ב´יישוב החדש´, החליט הרב יגל להתמסר לבעיית כלל הנוער הדתי בתל-אביב. הוא החל להעביר חוגי תלמוד לנערים בשעות אחר הצהריים. עברו שלוש שנים, וחוגים אלה הולידו ישיבה חדשה –הישיבה לנוער בצפון תל-אביב. יחלפו עוד שנתיים עד שישראל סדן יפנה אל הרב יגל בהצעה שהוא לא יוכל לסרב לה – להיות שותף בהקמת ישיבה תיכונית לנוער המזרחי, או בקיצור - נע"ם.

למה מדרשיה ולא ישיבה

הציונות הדתית זרמה, באותן שנים, בשני יובלים קרובים, אך נפרדים: ´המזרחי´ ו´הפועל המזרחי´.

המזרחי נוסד ב1902- כדי להקים מסגרת בתנועה הציונית לאדם הדתי המודרני. הפועל המזרחי שהתפלג מהמזרחי לא הסתפק בכך: אנשיו רצו ליצור חלוצים דתיים, הנמצאים בחוד החנית של הציונות באותה עת – בהתיישבות העובדת. למרות שהפועל המזרחי נולד 20 שנה לאחר המזרחי, הוא השכיל להקים כבר בשנותיו הראשונות, ב-1929,תנועת נוער תוססת וגדולה בשם בני עקיבא. הרב מ"צ נריה הקים בשנת 1940 את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה. שנה לאחר מכן ב1941-, מייסדים שני צעירים בולטים במזרחי את תנועת הנוער של המזרחי שנקראה ´נוער המזרחי´, הלוא היא נע"ם.
שני המייסדים היו מיכאל ליברמן (לימים צור) וישראל קוז´ניצקי (לימים סדן).

מאז יסוד ´נוער המזרחי´ דובר בתנועה על רצון להקים ישיבה, שתשלב בתוכה לימודי קודש עם לימודי חול (ישיבת כפר הרא"ה, ראוי לציין, לא שילבה באותה עת בתוכנית הלימודים שלה מקצועות חול).

בשנת 1945 הוחלט בנע"ם כי הגיעה השעה לפתוח את הישיבה התיכונית שלהם. סדן וצור שהיו מודעים להערצה לה זכה הרב יגל מחניכי התנועה בתל-אביב, פנו אליו שיעמוד בראשות הישיבה החדשה. תיקון – לא ´ישיבה´, כי אם ´מדרשיה´.

מדוע נבחר דווקא שם זה? "כדי לא להרתיע את התלמידים", עונה הרב יגל, "אם היינו אומרים ישיבה, הרי שייתכן ורבים היו חוששים להגיע". במילים אחרות: השם נבחר מסיבות שיווקיות. ולמרות זאת, בהמשך הרב מודה שהיתה סיבה נוספת. הרב יגל, כבר אמרנו, היה מבאי ביתו של החזון איש. עמו הוא נועץ לפני שקיבל את ההחלטה ליטול את ראשות המדרשיה; לו הוא גם סיפר שהמוסד ישלב לימודי קודש יחד עם לימודי תיכון. החזון איש התרשם שהמפעל החדש הוא מפעל הצלה לנוער מפריקת עול דתי, ולכן הוא הסכים לשילוב לימודי חול. אבל דווקא משום כך המליץ החזון איש לאמץ את הצעת השם ´מדרשיה´, ולא ´ישיבה´. אנקדוטה זו עדיין לא מבטאת כראוי את גודל תשומת הלב - שלא לומר קבלת מרות פסיקתית - שהקדיש הרב יגל לחוות הדעת של החזון איש. דעתו של החזון איש היתה כה חשובה לרב יגל, עד שהוא הצהיר בפניי, שהוא לא היה נותן את ידו להקמת המדרשיה, אם לא היה מקבל מראש את הסכמתו של ענק הרוח החרדי.

את גודל ההשפעה הדומיננטית הזו של החזון איש על הרב יגל - שהשליכה לימים גם על הנהגות המדרשיה - לא ניתן למצוא בפרסומים הרשמיים של המדרשיה. ייתכן מאוד שהסיבה לכך נעוצה בפער האדיר שבין סיסמת המדרשיה, לבין האג´נדה המרכזית של החזון איש. דגל המדרשיה, כדגל תנועת המזרחי, היה ´תורה עם דרך ארץ´; רוצה לומר: היהודי שומר המצוות צריך מלכתחילה לשאוף גם לרכישת מקצוע חופשי שיפרנס אותו בכבוד. אלא שבדיוק באותה תקופה בה הוקמה המדרשיה, מיד לאחר השואה, היה החזון איש ממציבי האתגר האידיאלי הגדול – ´חבורת הלומדים´. במלים אחרות: יש לחנך את בחורי הישיבה להיות ספונים בישיבה כמה שיותר זמן, כדי להרבות תורה ולהמעיט במלאכה.

גאוות יחידה דתית

בספר ´במשוך היובל´ שערכו מוטי בר-לב ויאיר שלג הם מביאים שיח של בוגרי המדרשיה ידועי שם. הרב יצחק פרץ, רבה של רעננה ולשעבר מנהיג ש"ס, מספר גם הוא על החשש של הנוער הדתי, בראשית ימי המדינה ללכת עם כיפה ברחוב. כמה שבועות לאחר שהגעתי למדרשיה, ממשיך הרב פרץ, התחלתי להרגיש זקיפות קומה, גאווה דתית. בהמשך דבריו מעיד הרב פרץ על דמותו של הרב יגל: "הוא לא נואם בחסד עליון, הוא לא נואם מסודר, אבל יש בו רוח חזקה שהרגשתי בה תמיד. רוח של אהבת תורה, רוח של גאווה דתית".

´גאוות היחידה הדתית´, אותה טיפח הרב יגל, היתה גם התשובה של הרב לשאלתי, מדוע הוא התיר לשכבות הגבוהות להתעלל ב´אליפים´, נערי כיתה ט´, הרבה יותר ממה שהיה מקובל בישיבות תיכוניות אחרות. הרב יגל: "אחת הדרכים לגרום לנער לחזור לעיר כשכיפה על ראשו היתה, בין היתר, להפוך אותו לחברמן בעיני עצמו ובעיני חבריו. את גאוות היחידה הזו ראינו בבית ספר כדורי, וכמובן שהקפדנו לאמץ אותה עם הוספת סייגים שמחייבים מוסד תורני".

המיתולוגיה של הישיבות, אני מעיר, קובעת שבוגרי המדרשיה נחלקים לשניים: חצי מתחרדים בישיבות ´שחורות´, וחצי פורקי עול תורה ומצוות.

"החצי הראשון של דבריך זו גוזמה גדולה", עונה הרב יגל, "והחצי השני זו גוזמה עוד יותר גדולה. לגבי ההתפקרות - זה נכון שפה ושם התקלקלו לנו כמה תפוחים; ולגבי ההתחרדות – בהחלט! רבים וטובים מבנינו המשיכו לישיבות חרדיות, אם כי לא 50 אחוז. אני אישית אף פעם לא ראיתי בכך כישלון, להפך. מורי ורבי ר´ אהרן קוטלר זצ"ל ביקר אותנו בשנה הראשונה של המדרשיה, בתש"ו. ולעולם לא פיקפקתי במה שהוא אמר לי אז: ´אפשר ללמוד הכל, אבל המבחן של המדרשיה יהיה עד כמה היא תשמש כגשר לעולם הישיבות והתורה´".

החזון איש אסר לזרוק תלמידים

במשך יובל שנים עמד הרב יהושע יגל בראשות המדרשיה. לפני כעשר שנים פרש לגמלאות, ועדיין – גם בגיל 88 (!) – הוא מעורה במפעל חייו ואף מבקר בכיתות ומעביר שיעורים.

את ההצלחה הגדולה ביותר שלו רואה הרב יגל בקשר ארוך השנים של אלפי הבוגרים עם המדרשיה, ובקשר ובערבות ההדדית של הבוגרים בינם לבין עצמם.

ומהו הכישלון הגדול ביותר? השאלה נשארה יתומה. הרב יגל רואה כישלון אישי בתלמידים ("מיעוט שבמיעוט") שסרו מן הדרך, אבל בדרך, או בחלקים ממנה, אין כל כישלון.

ומהו השיעור הגדול ביותר שהרב למד בשישים וחמש שנות חינוך? את השיעור הזה, הוא אומר, למדתי מהחזון איש. "יום אחד", מספר הרב יגל, "באתי אל החזון איש וסיפרתי לו שאני נקרע בסוגיית הרחקת תלמידים בעייתיים. שאל אותי ´ואיך אתה נוהג?´ עניתי לו שלעיתים אין ברירה, והניסיון מוכיח שהדבר רק מועיל לתלמידים הטובים שאינם מושפעים יותר לרעה. מיד קטע אותי ואמר בתקיפות ´הניסיון שלך אינו מכריע את השולחן-ערוך. אסור להרחיק תלמיד. אתה לא חייב לרדוף אחריו, אבל אם הוא רוצה להישאר במקום תורה, אסור לך על-פי דין לגרש אותו. אתה חייב להקדיש את כל כוחותיך לחנך אותו ולשפר את התנהגותו´. אמרתי לו שאני לא בטוח אם כוחותיי יעמדו לי, וענה לי החזון איש ´הקב"ה כבר ייתן לך כוח´".

# # #

מאז שעזב הרב יגל את ראשות המדרשיה היא עברה כמה משברים קשים, שהולידו אף שמועות על אפשרות של סגירת המוסד. אלימלך בירנברג, יו"ר הנהלת המדרשיה, מאשר שאכן על המדרשיה עוברת תקופה לא קלה שחייבה את החלפת הסגל הניהולי, ואולם המשבר לא הגיע לכדי מחשבה לסגור את המוסד.