בשבע 102: על הגדר הממלכתית

הנשיא משה קצב לא מתכוון לרדת ממרומי הנייטרליות הממלכתית, על אף הציפיות מימין להתערבות נשיאותית נגד ההתנתקות ● הוא מרעיף מחמאות על המתנחלים, אבל מצפה מהם לא לסטות לשוליים במאבקם, ולקבל בהשלמה את מה שתחליט הכנסת ● הוא מגן על החלטות בג"ץ, נזהר מלבקר את התנהלות ראש הממשלה, ונמנע מלקרוא לעריכת משאל עם ● ראיון ממלכתי

עפרה לקס ועמנואל שילה , ד' באב תשס"ד

כשנבחר משה קצב לתפקיד נשיא המדינה, הסופר סמי מיכאל השווה את האירוע למהפך של 77´, וקרא למינויו לכהונה הרמה "צדק היסטורי". לראשונה מאז קום המדינה נכנס למשכן נשיאי ישראל איש מסורתי, שגדל בעיירת פיתוח ומשתייך למחנה הלאומי.

היו שחששו מן הבחירה ואחרים ששמחו עליה מתוך מחשבה שהנה, גם המעוז השמאלני הזה נכבש. אבל כבר בנאום ההכתרה שלו דאג קצב להנמיך ציפיות מצד תומכיו ומתנגדיו כאחד. הוא הבהיר שעזר ויצמן ימני לא יהיה פה, וכי הוא מתכוון להיות הנשיא של כל שכבות העם.

בעוד מספר ימים יסיים משה קצב ארבע שנות כהונה מתוך שבע במשכן הנשיא. כשהוא סוקר את היעדים שהציב לעצמו והיכן הוא עומד ביחס להגשמתם, נראה כי מטרותיו לא השתנו הרבה: "אני שאפתי ועדיין שואף שהמוסד הממלכתי הזה יזכה להערכה של כל המגזרים בחברה. שכל החלקים בחברה הישראלית ירגישו זיקה, קשר ושייכות אל בית הנשיא. אני מקווה ומאמין שחיזקתי את המגמה הזאת". קצב מסביר כי היעד הזה מחייב אותו להתנהג בצורה מאוזנת. להזמין למשל את אנשי חוג הפרופסורים לחוסן מדיני בצד הזמנתם של אנשי יוזמת ז´נווה. היעד הזה, הוא מבהיר, מחייב אותו גם בהתבטאויותיו - נושא שיעלה מספר פעמים במהלך השיחה.

"מטרה נוספת היא לקרב את הקהילות היהודיות בעולם למדינת ישראל. קשה לי לדבר עדיין על קירובם ליהדות, מכיוון שאת זה קשה לעשות בשלט רחוק, אבל אני מקרב אותם למדינה.

"אני גם מקווה שאני שומר את בית הנשיא כמוסד שמהווה פה לשכבות החלשות, ואני מקווה שהעובדה שאני מתבטא גם בנושאים מדיניים שיש בהם קונצנזוס לאומי, מביאה לכך שהאחדות בעם יותר איתנה, משום שמתברר שהמכנה המשותף בעם הוא רחב".

אהדה כן, תמיכה לא

המטרות שהציב לעצמו הנשיא קצב הם יעדים מקובלים ביחס לנשיא המבקש לשמור על ממלכתיות. אך המחנה הלאומי בו גדל הנשיא מצפה ממנו ליותר. בימים בהם אלפי אנשים עומדים להיות מגורשים מבתיהם, הם מצפים ממנו לתמיכה בעמדות ובערכים שבהם דגל בטרם הגיעו לעמדת הנשיא. קצב מסרב. הוא מתעקש להחזיק בשני קצות החבל: לא להתנתק מן הציבור שאליו יש לו זיקה טבעית, אך בה בעת לנסות ולשמור על שתיקה נייטרלית בכל מה שנוגע לנושא הפוליטי-מדיני, גם כאשר מתרחשת בתחום הזה רעידת אדמה.

זוהי כנראה גם הסיבה ליוזמה לקיים את הראיון הזה. הוא רצה להסביר את מניעיו לציבור התומכים הטבעי שלו. הנשיא קצב, התרשמנו, זהיר מאוד בלשונו. הוא מוכן להרעיף מחמאות רבות על מתיישבי עזה ויו"ש, אבל לא יותר מזה.

בשבוע שעבר ביקר הנשיא בגוש קטיף. גם את הביקור הזה הוא יזם. התושבים ציפו ממנו לתשובות ולתמיכה. חלקם קיבלו את פניו כשבידיהם דגלים שחורים, סמל לכך שהוראת עקירת היישובים היא פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה. הנשיא קצב מצדו, קצת בהלם, הסביר להם שהמאבק צריך להתנהל בדרכים לגיטימיות, וסירב לומר מילה אחת בעד מאבקם.

"בנושאים הערכיים- מוסריים אני עומד לימינם", הוא אומר. "זו היתה הסיבה שרציתי לבקר בגוש קטיף. רציתי להגיע לשם להחליף איתם דעות, לחזק את רוחם. זה לא אומר שאני בעד תכנית ההינתקות, ואני לא מתכוון להתבטא איזו שהיא התבטאות שאפשר לפרש אותה בעד או נגד התכנית".

איך הנשיא רואה את תפקידו בתקופה זו של תכנון ואולי גם ביצוע תכניתו של ראש הממשלה?

"אני מקווה שהתרומה שלי תהיה בכך שכשהנושא יובא להכרעה - ובעיניי הכרעה זו הכרעת כנסת - שההחלטה הזו תעבור ללא רעידת אדמה. אני רואה את התרומה שלי בפעילות מאוד אינטנסיבית כדי להבטיח שלא תהיה גלישה, וגם אם יורדים מהדרך הראשית לשוליים, שלא תהיה הידרדרות לתהום. שהמאבק נגד התוכנית יהיה תוך שימוש בכלים לגיטימיים, חוקיים בלבד. אני חושב שבמידה רבה מאוד אני מתפרץ לדלת פתוחה, מכיוון שאני יודע את העמדות של מנהיגי המתיישבים ביש"ע ואת עמדת הרבנים. אבל בכל זאת, יש לפעמים התבטאויות לא אחראיות שמישהו רפה שכל עלול להבין אותן כהתבטאויות שמעודדת אלימות. דיון הלכתי בסוגיות כמו מה הוא דין רודף, אפילו בדרך הכי סטרילית, עלול לעורר ויכוח ציבורי מיותר. אני חושב שיש בהלכה אלפי סוגיות שאפשר לדון בהן, אבל על סוגיה אחת צריך להטיל איסור לכמה שנים ולא לעסוק בה. סוגיית דין רודף. אני זוכר שב-95´ מחנה שלם הוכתם ללא עוול בכפו".

גם עכשיו מכתימים ציבור שלם, לא?

"חלק מהתפקיד שלי זה להבטיח שלא מעשה בודד או התבטאות של שניים שלושה אנשים יכתימו מחנה שלם. אני יודע שמחנה המתיישבים הוא מחנה מוסרי, שומר חוק, שחושש בדיוק כמו השמאל מפני מעשי אלימות. נדמה לי שהנזק הגדול ביותר שיכול להיגרם למפעל ההתיישבות הוא דווקא על ידי התבטאויות כאלה. אני חושב שאני מדבר גם בשמם של המתיישבים. גם הם לא רוצים התבטאויות קיצוניות. אני מתרשם שהדברים של אורי אליצור ושל הרב נבנצאל לא מצאו חן גם בעיניהם".

אז נשיא המדינה נרתם כדי להגן על המתיישבים מפני ההתבטאויות החריפות של עצמם, אבל הם לא מקבלים את הגנת הנשיא כשמכתימים אותם ומכפישים אותם מבחוץ.

"אני כן מגן עליהם, בכל ההופעות שלי בתקשורת, בראיונות, ובנאומים שלי. עוד לפני ששאלתם את השאלה אני שיבחתי את המתנחלים כשומרי חוק, מופת לחלוציות וטובי בניו של העם היהודי. אלו אנשים שמאמינים באידיאל ומוכנים להקריב את היקר ביותר למען האמונה שלהם. הם סיכנו את חיי הנשים והילדים, הם שילמו מחיר כבד. הם לא באים עם שום דרישה למדינה, והם בלי שום ספק חלוצי הדור שלנו במלוא מובן המילה".

יש גם התבטאויות משמאל שהיית יוצא נגדם? יואל מרקוס כתב ב´הארץ´ שזה לא מפחיד אותו שיישפך דם במלחמת אחים, כי ספגנו מספיק קורבנות במלחמות, אז אפשר לשפוך דם גם מען השלום.

"כך כתב יואל מרקוס? אני לא קראתי את זה. אם הציטוט נכון, אני בודאי מסתייג ורואה את הדברים בחומרה. אני מקווה שמדובר בטעות, אבל אם באמת היתה התבטאות כזאת, זה חמור מאוד".


התבטאת שאי אפשר להתעלם מהפגנת השמאל הגדולה בכיכר רבין, אך לא שמענו דברים דומים כשעשרות אלפי אנשים עמדו בפקקים בדרך לגוש קטיף ביום העצמאות.

"אמרתי את זה גם".

הקול הזה לא נשמע.

"לא נשמע זה משהו אחר".

אז מה, התקשורת אשמה?

"אני לא יודע. אני אמרתי את הדברים. ממשלה לא יכולה להתעלם מהפגנה של עשרה אנשים מול משרד ראש הממשלה, ובודאי שאי אפשר להתעלם מהפגנה של מאה אלף, לא יודע כמה, שהיו בכיכר רבין. באותה מידה אסור להתעלם מההפגנה של המתיישבים ביום העצמאות. זו היתה הפגנה משמעותית, עם מסר ברור מאוד. ככלל, אסור לשלטון להתעלם ממחאה של אזרחים, ולא משנה מה גודלה של הקבוצה. כששאלו אותי אמרתי שלדעתי הממשלה איננה יכולה להיות אדישה להפגנת השמאל, כפי שהיא איננה יכולה להיות אדישה למה שאמורים לקיים בשבוע הבא, המפגן העצום, השרשרת (האנושית מגוש קטיף לירושלים. ע"ל, ע"ש)".

אין בעייה מוסרית

הנשיא קצב אינו שוכח שבשעתו הוא דרש ממנחם בגין משאל עם בטרם הנסיגה מחבל ימית. אבל היום, ממקום מושבו הממלכתי, הוא לא מוכן לומר דבר על המימד המוסרי שבעקירת יהודים מבתיהם, או על הצורך להקדים לעקירה משאל עם, ולו ולמען אחדות העם שהיא בראש מעייניו.

בעניין עקירת היישובים, האם אין מקום לאמירה מוסרית של הנשיא שזה לא בסדר שהמדינה תנהג ככה בטובי בניה, ושכדאי ראש הממשלה ישקול שוב את תכניתו?

"כאשר ראש הממשלה מאמין בתכנית מדינית מסוימת, אין בקשר לכך שום פולמוס על בסיס מוסרי. זו היא תכניתו. התכנית היא מדינית, ויש לה משמעויות פוליטיות. אפשר להיאבק בה בכלים הולמים בתוך מפלגת השלטון, בתוך הממשלה ובעיקר בבית הנבחרים. אם התכנית הזאת איננה מאושרת על ידי הכנסת, היא אינה ברת תוקף. אם היא תאושר, היא תכנית חוקית".

ואם ההכרעה הפורמלית בידי הכנסת, זה אומר שהנשיא לעולם לא יצא בביקורת מוסרית וחברתית על ההכרעה הזאת?

"היו החלטות של הממשלה וחוקי כנסת שלגביהן אני הבעתי את עמדתי. את תכנית ההינתקות אני רואה כתכנית מדינית של ראש הממשלה, שהיא שנויה במחלוקת במפלגתו, בממשלתו ובכנסת. אני חושב שאם אני נוקט עמדה בנושא הזה אני פוגע במוסד הנשיאות".

כשאביגדור ליברמן דיבר על טרנספר לערבים הבעת את שאט הנפש שלך מכך. ומה באשר לטרנספר של יהודים?

"את ההתבטאות שלי על הטרנספר צריך לצטט במדויק. אני אמרתי שלא ראוי לדבר על טרנספר של ערביי ישראל, משום שהיוזמים אינם מציעים לעשות זאת בכוח כי זה לא מוסרי, וטרנספר מרצון אינו מעשי משום שערביי ישראל מסרבים לשתף פעולה. כלומר אנחנו מקוממים את הקהילה הבינלאומית ומתסיסים את ערביי ישראל על דבר שאין לנו שום אפשרות לקדם אותו.

לגבי המתיישבים ביש"ע, כל התבטאות שלי בנושא הזה תתפרש בעד או נגד תכנית ההינתקות. הרי רוצים ממני תמיכה וגיבוי נגד התכנית. המתיישבים רוצים לגייס אותי לימינם נגד ראש הממשלה. אני לא חושב שנשיא המדינה צריך להתבטא בנושא הזה, כי יש לכך מייד משמעות פוליטית".
דיברת על כך שאתה רוצה לשמור את הקרב הפוליטי בתוך מסגרת סבירה, בלי לסטות לשוליים. זה

כולל גם התייחסות נשיאותית לנושא כמו עריכת משאל מתפקדים והתכחשות לתוצאות שלו?

"מי שנפגע מעצמת השלטון, עומדים שלושה כלים חזקים מאוד: הראשון הוא הכנסת. החלטת הממשלה אינה ברת תוקף כל עוד היא אינה מאושרת על ידי הכנסת, אז המאבק צריך להתנהל שם. שנית, בתי המשפט. כל מי שטוען שההחלטה בלתי חוקית ובלתי לגיטימית, לא יכול לטעון את זה במנותק מהחוקים. הוא יכול לפנות לבית המשפט ולהתמודד עם הטיעון הזה. כלי מספר שלוש זה דעת הקהל. המאבק שניהלו המתיישבים נגד התוכנית בקרב מתפקדי הליכוד היה ביטוי מובהק למאבק על דעת הקהל. שלושת הכלים האלו הם רבי עוצמה, ולא צריך גם את נשיא המדינה ככלי רביעי להתמודד מול הממשלה".

אתה לא חושב שהנושא דורש הליכה למשאל עם?

"אני לא פוסל משאל עם, אבל העניינים כרגע מתנהלים כך שהעניין יובא להכרעה בכנסת. יש עניינים שהם נוגעים ביסוד קיומנו, כמו הסכמי שלום, שלפעמים קשה להחליט. הכנסת היא לגיטימית ובעלת סמכות לאשר גם הסכמי שלום, אבל יכול להיות שההכרעה תהיה על חודו של קול, והיא תגרום לזעזוע באופן כזה שחברי הכנסת יאמרו שהנושא הזה כבד עליהם והם יעדיפו שהעם יכריע. במקרים כאלה אני בהחלט תומך במשאל עם. אם אני אצא היום בקריאה להוצאת את תכנית ההינתקות למשאל עם, יש בכך כדי לערער את סמכותה של הממשלה. בעיניי הממשלה פועלת באופן חוקי. היא לא מבצעת את התכנית עד שהכנסת לא תאשר, ואני יודע שכשהדבר יגיע לפתחה של הכנסת, יש ח"כים שירצו להעלות את נושא משאל העם".


לא לפגוע בתושבים

כנסת ישראל עדיין לא אישרה את תכנית ההינתקות, אבל זרועות השלטון של מדינת ישראל כבר התחילו לפעול כאילו גזר הדין נחתם. מימון המשכנתאות הופסק, חקלאים מתקשים לקבל מימון מהבנקים, וגם גני ילדים לא נבנים.

הנשיא קצב מגלה אמפתיה: "אני חושב שזה לא תקין. כל עוד אין החלטת כנסת, המתיישבים לא צריכים להיפגע, והם זכאים ליהנות מסיוע של המדינה. הממשלה יכולה לבוא ולומר שהיא לא רוצה להתחיל לבנות היום בית ספר בגוש קטיף, כי עד שבניית בית הספר תסתיים היא מתכוונת לפנות את היישובים. לא שאני מצדיק אמירה כזו, אבל זה כיוון אפשרי. בכל מקרה, בכל מה שלא מחייב השקעות ארוכות טווח, כל מה שעניינו תמיכה וסיוע שוטף למתיישבים, אסור לפגוע בו".

תיארת את מתיישבי יש"ע כחלוצים. אתה לא חושש שעקירת המוני יהודים מבתיהם תשים סוף לעידן החלוציות הזה?

"אהבת ישראל, רוח החלוציות והאמונה אינם תלויים בהחלטה זו או אחרת של הממשלה או הכנסת. החזון הציוני טרם הושלם, אנחנו עומדים בפני מבחנים קיומיים היסטוריים הרי גורל. המבחנים האלה אינם מסתיימים בהחלטה זו או אחרת של תכנית ההינתקות, הם ארוכי טווח. אנחנו עדיין לא יודעים איפה יעברו גבולות ישראל בצד המזרחי; אנחנו עדיין נאבקים על מעמדה של עיר הבירה, ירושלים. רוב העם היהודי עדיין איננו חי איתנו. מגזרים מסוימים במערכת החינוך בישראל מסיימים את מערכת החינוך כשאין להם מושגים בסיסיים ביהדות. בתי ספר אחרים אין להם מושגים בהשכלה כללית. כל אלה הם חלקים בהגשמת החזון הציוני. אני לא חושב שהחזון הזה, הרוח הזו, יכולים להיפגע או יש הצדקה להיפגעותם בגלל החלטה זו או אחרת של הממשלה".

המדינה שלחה את המתיישבים הללו. הם הלכו בנפש חפצה ואיבדו חברים ובני משפחה, ועתה אותו אריק שרון ששלח אותם מגרש אותם. למה שהם יתגייסו למשימות אחרות?

"הגדרנו את כל המתיישבים כחלוצים של הדור שלנו, והם בודאי רוצים להמשיך להיות מופת לדור הבא. הרוח הזו אסור לה שתיפגע. ראש הממשלה יוצא לתכנית הזו לא מתוך חדווה, אני בטוח. אם התכנית הזו תתבצע, היא בוודאי תיצור טראומה והרבה כאב, ופצע שלא יגליד במהרה. אבל כשממשלה מחליטה החלטה מסוימת, צריך להתמודד איתה בכלים הפוליטיים. אין דרך אחרת להכריע בסוגייה כזו. היוזמה לא באה מצד גורם לא לגיטימי. היוזמה באה מצד גורם סמכותי, לגיטימי, ראש ממשלת ישראל. הנימוק שהשמעתם פה הוא נימוק חזק ובעל עוצמה שאיש לא יכול להיות אדיש אליו, וזה אחד הנימוקים החזקים נגד התכנית. אולי יש נימוקים אחרים של ראש הממשלה בעד התכנית".

אני מאמין בבית המשפט

חוסר הנחת שחשים מגזרים רבים כלפי בית המשפט העליון, כבר הפך מזמן להיות סוד גלוי. קו האקטיביזם השיפוטי שמוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, עורר את התנגדותם של חברי כנסת רבים, שיזמו את כינונו של בית משפט לחוקה. חבר הכנסת משה קצב לא הצביע אז בעד או נגד הצעת החוק. היום, כנשיא המדינה, הוא מגן בהתלהבות על בית המשפט העליון. על הטענה כי ציבור גדול מרגיש שאין לו כתובת בבג"ץ הוא משיב "אני חושב שאתם טועים.

"בית המשפט אינו נקי מטעויות, גם לא בית המשפט העליון. אבל ככלל אני מאמין בבית המשפט, ביושר שלו, בשיקול הדעת שלו, גם אם היו כמה וכמה פעמים תקלות בפסקי דין מאז קום המדינה. צריך פשוט לקרוא את פסקי הדין במלואם. אי אפשר לקרוא שורה אחת, צריך לקרוא את כל המשקולות השיקולים והדגשים. מלבד זה, אין לך ברירה. אתה חי במדינה דמוקרטית, ותהליך מינוי השופטים הוא על פי החלטת נבחרי העם.
אני חושב שהטענות נגד בית המשפט לגבי האובייקטיביות, שיקול הדעת וההוגנות, אינן נכונות, ואני חושב שזה יהיה מסוכן מאוד אם נאבד את האמון במערכת המשפט".

אתה לא חושב שבשנים האחרונות בית המשפט לקח לעצמו כל מיני סמכויות שבעבר היו בידי הכנסת והממשלה?

"כשאני רואה את חברי הכנסת אצים-רצים לבקש את הכרעת בית המשפט בסוגיות פוליטיות אז אין לי טענות כלפי בית המשפט. בית המשפט פועל במסגרת חוקים שחוקקה הכנסת. אם הכנסת רוצה, היא יכולה לשנות אותם. אבל ברגע שהיא העניקה את הסמכות לבית המשפט, לא צריך לבוא לבית המשפט בטענות".

משפטנים חשובים כמו פרופ´ רות גביזון אומרים שבית המשפט בהנהגת אהרון ברק לקח לעצמו סמכויות שהכנסת מעולם לא התכוונה לתת לו.

"הריבון בעיניי זו הכנסת, והיא גם מקור הסמכות של בית המשפט. אם הכנסת חושבת שניצלו לרעה את חוקיה או פירשו אותם בצורה לא נכונה, היא יכולה להבהיר את עצמה, לחדד ולכוון. אבל אם הכנסת לא מתערבת, סימן שהיא חושבת שהדברים התקבלו במסגרת חוקית.

"שופטי בית המשפט העליון אינם מקבלים החלטות לפי האינטואיציות שלהם. הם הולכים לספר החוקים. אם יש לחוק מסוים משמעות כפולה, או שיש בו פרצות, הכנסת יכולה להבהיר למה היא מתכוונת".

לדעתך, יש בעיה לחוקק ´חוק עוקף בג"ץ´?

"תלוי מה נקרא חוק עוקף בג"ץ. הכנסת בודאי סוברנית להחליט שהחוק שהיא חוקקה לא טוב. היא גם יכולה להגיד שחוק שהיא חוקקה לפני עשר שנים נתון לפרשנות דו משמעית, ושני הדברים לגיטימיים בעיני. דבר פסול ולא לגיטימי בעיני הוא לחוקק חוק שאומר ´אני חוסם את בית המשפט´, למשל בעניין של גידול חזיר או גדר הפרדה, רק בגלל שהכנסת לא מרוצה מהפסיקה".

לא לשחרור סמיר קונטאר

תפקיד הנשיא במדינת ישראל נסוב בעיקר סביב הייצוגיות וההצהרתיות. הוא חותם על חוקים ואמנות שאושרו על ידי הכנסת, מארח דיפלומטים ומתארח אצלם, חולק ומחלק כבוד.

הסמכות המעשית המשמעותית ביותר שנתן המחוקק בידיו של הנשיא היא חנינת אסירים, הפחתה או המרת עונשם. כשמדובר בעסקה לשחרור מחבלים, הופכת סמכות החנינה הנשיאותית להיות בעלת השפעה גדולה על חייהם של אזרחי המדינה, אלו שנפגעו מן הטרור באופן ישיר או עקיף, וכן אלו שעלולים לסבול מחזרתם של המחבלים המשוחררים אל זירת הטרור.

לפני חצי שנה התבקש הנשיא קצב לחתום על שחרורם של מחבלים ואסירים ביטחוניים, בתמורה לשחרור גופותיהם של שלושת החיילים הנעדרים ואלחנן טננבאום. הנשיא קצב, לדבריו, נענה לבקשת הממשלה, אם כי לא שימש כחותמת גומי שלה: "הכלל שקבענו אז היה, שאף אסיר בטחוני שיש לו דם על הידיים לא ישוחרר. היה מקרה אחד של מחבל שעיכבתי את החתימה על שחרורו, מכיוון שדרשתי מידע נוסף אודותיו".

לאור העובדה שהעסקה היתה נמנעת ללא חתימתך, האם שקלת אם העסקה מצדיקה את עצמה?

"אני תמכתי בעסקה. היה חשוב להקל על המצוקה של שלושת המשפחות. אני ראיתי בזה עניין ערכי מוסרי ורגשי ולא עסקה פוליטית. אשר לאלחנן טננבאום, חשבתי שיהיה נכון להביא אותו לפה ולשפוט אותו בארץ, במקום שיישפט שם בידי החיזבאללה. העובדה שלא שוחררו אסירים עם דם על הידיים מקילה מאוד על התמיכה שלי בעיסקה".

חלקה השני של עסקת השבויים התייחס למידע על רון ארד. נקבע שבמקרה והחיזבאללה יספק מידע כזה, מדינת ישראל תהיה מוכנה לשחרר את רוצחה של משפחת הרן, סמיר קונטאר. הנשיא קצב אמר אז: "תמורת מידע שיחשוף אור על הפרשה אני מוכן לשלם כל מחיר. אני מדגיש - כל מחיר". היום קצב עומד על כך שהוא לא יחתום על טופס השחרור של רוצחים: "אם זה יהיה תלוי בי, סמיר קונטאר לא ישוחרר".

גם לא תמורת מידע על רון ארד?

"למה להיכנס עכשיו להיפותזות? סמיר קונטאר הוא בעיני רוצח עלוב, בן בליעל שביצע מעשה אכזרי במיוחד, ובמדינה אחרת גזר הדין שלו היה מוות. הוא לא ראוי להשתחרר. מה יהיו ההתפתחויות בעתיד, אני לא יכול לנבא. אבל בנקודת הזמן של היום, הוא לא ראוי להשתחרר מהכלא".

תחנת שידור לציבור המתיישבים

כדי להציג לנשיא את השאלה האחרונה נעזרנו באחד מגליונות ´בשבע´, זה שיצא בשבוע שבו נסגרה תחנת הרדיו של ערוץ 7. על שער הגיליון, בתמונת ארכיון מימי ממשלת אוסלו, מצולמים נציגי המחנה הלאומי בביקור הזדהות על סיפונה של אוניית ´ארץ הצבי´. במרכז התמונה יושב נינוח חבר הכנסת לשעבר והנשיא בהווה, משה קצב. התמונה הזו מצליחה לסחוט ממנו חיוך רחב ולבבי ראשון. "אני זוכר את ההפלגה הזו" הוא אומר, נזכר אולי בימים בהם לא היה כל כך חשוק שפתיים. בנושא השידורים מרשה לעצמו הנשיא גם היום להביע תמיכה בציבור הציוני-דתי.

"אני חושב שראוי שתהיה לציבור המתיישבים הדתי הלאומי תחנת שידור. בשנים האחרונות פורסמו כל כך הרבה מכרזים לתחנות רדיו, אני לא מבין למה אי אפשר היה שאיזה שהוא גורם ייכנס לנושא הזה וישדר לציבור הדתי הלאומי".

כל המכרזים היו על תחנות מקומיות, ואנחנו מדברים על תחנת רדיו ארצית.

"גם בתחנות רדיו ארציות צריך למצוא את הערוץ הדתי. אני בהחלט תומך בתחנת רדיו ארצית לציבור הדתי".

זמנו של הנשיא תם. מארחנו נפרד מאתנו בחביבות, ואנו יוצאים מן הלשכה המרווחת אל המסדרון המרובד בשטיחים מקיר לקיר. עוד מעט ייכנס לכאן שר הביטחון, ואנשי לשכת הנשיא מפצירים בנו, ספק בצחוק, שלא נשאל אותו שאלות. אולי הם חוששים ממארב של קושיות מצד ימין, ולא סומכים על השר שייטיב לסכור את פיו כמו נשיא המדינה.


לימינם של עובדי הרשויות

הנשיא השמיני של מדינת ישראל, משה קצב, נולד בשנת 45´ באיראן. בהיותו בן שש עלה עם משפחתו לישראל. לאחר תקופה קצרה במחנה עולים הגיעה משפחת קצב לקרית מלאכי, שם גדל משה קצב וברבות הימים הפך לראש המועצה המקומית והוא בן 24 בלבד. באותן שנים הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, ואף שימש כראש תא הסטודנטים של גח"ל.

משנת 77´ ועד להיבחרו לנשיאות שימש קצב כחבר כנסת מטעם הליכוד, ובמהלך השנים כיהן גם כסגן שר הבינוי והשיכון, וכשר העבודה והרווחה, התיירות והתחבורה.

קצב נשוי לגילה ואב לחמישה ילדים, חלקם מתגוררים במשך השבוע בבית בקרית מלאכי, וההורים מצטרפים אליהם בסופי שבוע.

הרקע החברתי של הנשיא, כמי שביצע את פרויקט ´שיקום שכונות´ תחת שרביטו של מנחם בגין וכתושב קרית מלאכי, מוכר וידוע. אנו מבקשים את התייחסותו למצבם של אלפי אזרחי המדינה, עובדי הרשויות, שלא קיבלו משכורת חודשים רבים.

"לפני שישה חודשים יצאתי בקריאה לממשלה לשלם ללא שיהוי את המשכורות של עובדי הרשויות המקומיות. ראיתי בהם עובדי מדינה לכל דבר, ואמרתי שהממשלה יכולה להתדיין עם ראשי הרשויות אבל את המשכורות צריך לשלם, וכשיהיה הסדר שיקזזו מהשכר.

"שוחחתי על כך עם שר האוצר. הוא נענה, אבל אחר כך חזר אלי ואמר שיש את בעיית העיקולים. הוא הסביר שבכל זאת הוא מנסה להעביר בחקיקה אפשרות לתשלום המשכורות. אבל עכשיו הם דורשים תכניות הבראה...

"אני חושב שצריך לשלם את השכר במנותק מתכניות ההבראה, ללא שיהוי".