בשבע 102: בט' באב נגמרה החגיגה

חורבן לאומי איננו דבר פתאומי. סימני האזהרה באים זמן רב לפניו, אך רק מי שחפץ לחיות, ולא רק להיות רגוע, יראה אותם ויתעורר. מסר מימים של חורבן

אבי רט , ד' באב תשס"ד

בט' באב כבר היה מאוחר מדי. גם ב-1942 כבר היה מאוחר מדי.

בט' באב כבר באמת לא נותר מה לעשות, חוץ מלהסתכל על הלהבות, על ההריסות, על ההיכל שקרס – ולבכות.

העם לא קם בוקר בהיר אחד וגילה לפתע שבית המקדש עולה בלהבות. עשרות שנים זעקו כל הכתובות מעל כל הקירות. עשרות שנים דלקו נורות אדומות בכל מקום אפשרי. אבל אף אחד לא רצה לראות. אף אחד לא רצה להאמין. כולם היו בטוחים שלהם זה לא יקרה.

וזה קרה. ובגדול.

כמו גידול סרטני, זה התחיל בקטן. פה שחיתות ושם עוולה. פה קצת 'שרייך סוררים' ושם קצת 'חברי גנבים'. ומפה לשם, כשבמקומות מסוימים בירושלים התנהלו סעודות שחיתות בשבעים דולר למנה, לא רחוק משם נברו יהודים אחר מזון בגללי חמורים. במקומות מסוימים הוזמנו לטקסי חנופה שרים וסלבריטיז, ובו זמנית הושלכו משם אחרים בבושת פנים.

ולאנרכיה המושחתת הזו נשאבו כוחות העולם התחתון והמאפיה. אולי גם כמה ועדי עובדים ובעלי מונופולים. אלו סחטו את אלו, אלו איימו על אלו, ומשלא נענתה תביעתם של אלו, הם לא היססו לשרוף את כל מחסני התבואה בירושלים, שהכילו מזון שהיה אמור להספיק ל-21 שנים לפחות.

ואל תוך האנרכיה הזו נשאבו בשם החופש והחירות מצעדי תועבה וגאווה – אם כי בפועל לא היה הרבה במה להתגאות. נערות נאנסו בשירותי מועדונים, ילדים נדקרו למוות בקרנות רחוב ושופטים נרצחו בדם קר בפתח בתיהם. כולם כיבסו מילים ודיברו גבוהה גבוהה על צדק ומשפט, שוויון וזכויות, אבל בפועל זעקה האפליה בין דם לדם ובין דין לדין.

שרים ונכבדים המשיכו לחגוג, מוקפים בשחיתות, אוטמים את חלונות מכוניותיהם בווילונות כהים כדי לא לראות את הנוברים בפחי אשפה, כדי לא לראות את הניכור והשנאה, כדי לא לתת לחום וללחות בחוץ לקלקל את המיזוג הנעים ברכב.

והתקשורת, כהרגלה, צהלה ושמחה. כל פרשיה הוסיפה לה רייטינג. כל גופה היא עוד סיבה לרקוד על הדם. ובכלל – מה טוב ומה נעים כמו השילוב הון-שלטון-תקשורת?

והנביא זועק. לא רק כלפי העם, אלא בעיקר כלפי מנהיגיו, הדתיים והרוחניים, המוסריים והערכיים: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו" (ירמיה ב, ח).

בט' באב כבר היה מאוחר מדי. בעשרה בטבת, שנתיים וחצי קודם, כשרק החל המצור על ירושלים, מיהרו כל הפרשנים להרגיע ולומר שלא צריך להיבהל, שזו רק תזוזת כוחות טקטית שנובעת מצרכים ואילוצים פנימיים, אבל אין לה משמעות מעשית או אסטרטגית לגבינו. והעם אכן נרגע, כי אנשים אוהבים להיות רגועים, להדחיק, להתעלם, ליצור עולם של אשליות.

גם ב-1942 כבר היה מאוחר מדי – כשהארובות פלטו עשן, כשהתנורים עבדו במלוא תפוקתם, כשהבורות נתמלאו בגופות ירויות. ב-1933 הפרשנים הרגיעו. הם הסבירו שמדובר סך הכל בדיבורים טקטיים מקומיים הנובעים מצרכים פנים-מפלגתיים, אבל הוא לא באמת מתכוון, אין סיבה לדאוג, עוד מעט תוסר העננה וכולם יוכלו לשוב לשגרת חייהם. והיהודים נרגעו, כי אנשים אוהבים להיות רגועים. מי יכול לחיות תחת איום מתמיד של חורבן? יותר רגוע להאמין שלי זה לא יקרה.

וזה קרה.

יהודים לא קמו ב-1942 בבוקר ופתאום ראו מחנה השמדה. כבר ב-1933 הם ראו את המנהיג החדש והגזעני. כבר ב-1935 הם ראו את החוקים החדשים והגזעניים. כבר ב-1938 הם ראו בתי כנסת נשרפים. אבל ב-1942, גם כשרצו כבר לקום – זה לא היה אפשרי. כבר לא היה לאן. התנורים כבר עבדו במלוא הקיטור, הרכבות כבר חצו את אירופה לאורכה ולרוחבה מלאות באבק אדם בדרכו השמימה.

"ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות", כתבה נעמי שמר ז"ל. בט' באב כבו האורות ונגמרה החגיגה.
לקום מחר בבוקר, להדליק את האורות ואת הנשמות, את הלבבות ואת המציאות, ולהתחיל מבראשית יוכל רק מי שלא ידחיק, שלא ירגיע, שלא יטייח, שלא יתעייף. רק מי שישכיל לקרוא את הכתובת על הקיר, ובמלוא העוז והענווה, האמת והאמונה, יקום לפני המחנה ויאמר "הננו ועלינו!"