בשבע 102: הנשק הסודי במרפאת גוש קטיף

"צריך נס בשביל שלא יזרקו אותנו מפה, אבל את הנסים אני חי יום יום", אומר ד"ר סודי נמיר, מנהל המרפאה של גוש קטיף. הסטודנט לרפואה שסירב לנתח גופות של יהודים היה לרופא משפחה, רופא עור, מוהל לשם שמים, ורופא חירום שמוזעק בכל פיגוע. הוא מקפיד על קביעת עיתים לתורה, חוקר היבטים מקצועיים והלכתיים בעבודת הרופא, ומתייעץ עם גדולי הפוסקים מכל החוגים. כשפצצת מרגמה נחתה בתוך ביתו, הוא הגיב בקניית בית נוסף בגוש קטיף. הוא זוכר בכאב את הטראומה של עקירת חבל ימית, ומקווה לעזרה משמים כדי שהמראות לא יחזרו על עצמם

חגית ריטרמן , ד' באב תשס"ד

צלמי העיתונות כבר התרגלו לקלוט את דמות הרופא של גוש קטיף בעדשות שלהם, כשהם מצלמים חילוצים מפיגועים. לפני שבועיים זה היה אל"מ פינקי זוארץ, בפעמים אחרות היו אלה אזרחים וחיילים אחרים. הפנים אולי מוכרות, אבל מה שממש לא ברור זה איך הוא מגיע ראשון, גם כשלכאורה הצבא אמור לטפל במקרה.

לד"ר סודי נמיר יש ציוד הצלה באוטו והוא מכיר טוב את השטח. "רופא משפחה צריך להתאים את עצמו לציבור שהוא משרת", הוא אומר בביטול. בחלק מהמקרים הוא קרוב מהתאג"ד, וחבל לאבד זמן עד שהם יגיעו. ומה לגבי המקרים האחרים? "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה", הוא אומר. "בפיגוע בעצמונה עבדנו יד ביד עם הצבא".

מלחמת אוסלו, שבה הפלשתינים נלחמים לא רק בצבא אלא גם באזרחים, גרמה לכך שייסע לחלץ פצועים ויגלה, כשיגיע למקום, שאלה בעצם חברים שלו מהגוש. "הייתי צריך לקבוע מוות של הרב יצחק עראמה. זה היה המקרה הכי קשה, כי למדתי איתו שבע שנים רצוף, לבד ובקבוצה. תמיד הוא היה אומר ´אנחנו לומדים´, למרות שהוא זה שלימד; היתה לו ענווה. ומה שהיה חריג זה שלא היה טיפול.
ברגע שהגענו הבנו שהוא לא חי. הכדור נכנס לו לחזה מהצד. לא היה אצלו שום סימן, הוא היה שלם. כשראיתי אותו, זה היה הלם. בדרך כלל אני כובש את רגשותי עד אחרי הטיפול, אבל פה פרצתי בבכי קורע לב".

במקרים רבים הוא יצא לחלץ פצועים מפיגוע ונוכח שהוא מכיר אותם אישית, אבל כשעומדים להציל אדם, הוא מסביר, יש כל-כך הרבה דברים שצריך לעשות שאין לו זמן לרגשותיו. "הגמרא אומרת: ´אומן באומנותו טריד´".

חיים מבית המדרש

ד"ר סודי נמיר (45), רופא משפחה ורופא חירום, נשוי לבקי (רבקה) ואב לילדים בגילאי שנה עד 17, נולד במונטריאול, קנדה. הוריו היגרו מאירופה עוד לפני מלחמת העולם השנייה ועלו לישראל עם חמשת ילדיהם ב-1970, כשסודי היה בן 11. שמו העביר הוא אברהם שמואל והאנגלי סטיוארט, אבל כשאחיו התקשה לבטא את השם סטיוארט ובלבל בינו לבין בקבוק סודה שהיה נפוץ בילדותם הוא הפך לסודי.

בבית הספר בקנדה דיברו עברית שוטפת. משך חצי יום לימודים לא נשמעה אנגלית. "כשהיו שרים שם ´התקווה´, העיניים שלי היו מתמלאות בדמעות מרוב געגועים לארץ. הרגשות האלה כלפי הארץ לא נחלשו בשום שלב".

מאז שעלה ארצה, הוא אומר, לא חסר לו דבר מלבד סקי. כששהה בחו"ל בנסיבות מקצועיות, נהנה לגלוש באלפים המושלגים כשהוא מאזין לשיעורים של הרב עובדיה יוסף בווקמן ("שהמוח יעבוד בינתיים, במקום שבו השמים והארץ נפגשים, לבן עם לבן"). הוא גם חצה את לונדון על סקטים תוך האזנה לשיעורי תורה.

בארץ הוא למד בבית ספר ממלכתי-דתי בגבעתיים והמשיך לישיבה התיכונית מדרשיית נע"ם. את התיכון סיים באנגליה, לשם נסע עם משפחתו בשל עבודתו של אביו, ואז שב לארץ לבדו ולמד בישיבת ההסדר בקריית ארבע. "שם החלטתי שאני רוצה להיות תורני. זו היתה הפעם הראשונה שלמדתי תורה ברצינות, והתמכרתי". לפעמים, הוא מספר, כשאשתו רואה שהוא טרוד, היא אומרת לו: "לך לבית המדרש ותחזור בנאדם".

לפני הראיון ובמהלכו ראיתי איך בקי דואגת לו כמו שדרת ברושים שמגינה על פרדס. היא עזרה לתאם לו את הפגישה, השתדלה להעסיק את הילדים כדי שיהיה לו נוח לדבר, הזכירה לו לבצע איזו פעולה ובעצם עשתה הכל כדי להקל עליו. כשלא שמעה, הוא אמר לי שאם היא לא היתה משחררת אותו מכל מיני מטלות, הוא לא היה מסוגל לעשות דבר. "בזכות הגיבוי הזה אפשר לתפקד עם כל העומס. היא מקריבה המון, ואני יודע שאפשר להיות בינוניים בזה, אבל היא לא".

בקי מחנכת באולפנא של כיתות י"א וי"ב. להחלטה לשאת אותה קדמה בקשתו לברכה מהרבי מליובאוויטש. כשכבר היו נשואים נסעו אליו וקיבלו דולר. סודי עמד לומר לו: "אני רופא מארץ ישראל" וקיבל מיד דולר נוסף.

רפואה והלכה

לישיבה בקריית ארבע החליט ללכת בגיל 18, "כשהייתי חופשי לבחור. רציתי לברר את האמת לעצמי. מה שהיה מיוחד שם הוא הדוגמה האישית של הבחורים המבוגרים. לא הלכתי בתלם מבחינת ההתנהגות, אבל זה לא פגם ברצון שלהם לקרב. ראיתי שאורח חייהם איננו מותרות אלא אהבת התורה, העם והארץ. בזכות זה אחרי שנה וחצי רציתי לתרום בשירות צבאי.

"שמרתי על קשר הדוק עם הישיבה. אפילו כשהתחתנתי, תשע שנים אחרי שעזבתי, עשיתי שם את שבת החתן. הרב דב ליאור שליט"א, אחת הדמויות שהשפיעו עלי, ליווה אותי לחופה, כי אבא שלי היה חולה מדי ושהה בחו"ל". הרב ליאור מבקר לפעמים את משפחת נמיר בביתם בנווה דקלים.

בצבא שירת בחרמ"ש, יחידה שהפכה מוצנחת, והיה מאגיסט. הוא סיים קורס מפקדי חי"ר כחניך מצטיין, וכשהיה חובש קרבי החליט שבמקום להיות וטרינר, כפי שחלם, הוא רוצה בעצם להיות רופא. במלחמת של"ג שירת במילואים כחובש בצנחנים.

הוא למד רפואה באוניברסיטת בן-גוריון, ובשל התעניינותו בשטחי רפואה רבים התלבט בין התמחות ברפואת נשים, מכירורגיה ועד אנדוקרינולוגיה, לבין רפואת משפחה. הוא הלך אל הרב יוסף שלום אלישיב, שהסתכל עליו ואמר: "לך מתאים רפואת משפחה".

סודי: "בבדיחותא הוא הוסיף שמספרים שהתחום שהכי טוב להתמחות בו הוא עור. שם אם יש לך חולה זה לכל החיים, כי אף אחד לא מתרפא, וגם לא מעירים אותך בלילה בשביל זה". אז הוא למד גם את זה, וכיום ד"ר נמיר עובד גם כמומחה לרפואת עור.

כששאלתי אותו אלו קשיים יש לסטודנט דתי לרפואה, הוא ענה שצניעות היא בעיה באוניברסיטה. הוא מלמד רפואת משפחה, ולדבריו חצי מהסטודנטיות לא ממש לבושות, וזו בעיה להסתכל אליהן כשמדברים איתן. הצעתי לו להדליק את המזגן על קור חזק, שכולם יתלבשו. ד"ר סודי צחק, וסיפר שלפני מבחן גמר שעשה כסטודנט, אחת המשגיחות שאלה אם למישהו יש בקשות. הוא ענה: "אולי אפשר לבוא בלבוש צנוע?"

היתקלות נוספת נרשמה כשלא רצה לנתח גופות של יהודים וקיבל התראה חמורה. "הנתיחות לא נועדו להציל אף אחד, אלא לשפר מיומנויות של סטודנטים. שאלתי את הרב ליאור, והוא אמר לא לגעת בגופות ולנוול אותן, אבל אם כבר מבצעים נתיחה להסתכל וללמוד. אז לא ניתחתי. מאוחר יותר התברר לי שבן דוד שלי שלומד רפואה בקנדה בכלל לא התקרב לחדר המתים: אצלם לומדים הכל באמצעות המחשב, לא צריך לנתח".

אתה ממליץ לצעירים דתיים ללמוד רפואה?

"אני חושב שזה אחד השילובים הכי אידיאליים שיש, להיות דתי וללמוד רפואה, כי זה הכל חסד".

עם זאת, הוא חושב, מי שמתלבט – כנראה לא מספיק רוצה ועדיף שלא ילמד. ובאשר לתנאי הקבלה, "פלא בעיני שמה שקובע הוא אינטליגנציה", הוא אומר, ומסביר שחשוב לתקשר עם אנשים ולהיות אמפאטיים, כי רופאים מופקדים על רגעים קריטיים, כגון הבאה של בשורות איוב. "הבעיה היא שאין כלים להעריך אינטליגנציה רגשית, אז הולכים על הדבר הכי קל ובוחנים אינטליגנציה.

"אני לא חושב שאני מוכשר במיוחד מבחינה לימודית, פשוט השקעתי הרבה שעות וה´ עזר לי. מרגע שיצאה השבת ועד כניסת השבת הבאה למדתי. והלימודים היו קשים מאוד". בחופשים מהאוניברסיטה למד בישיבות שונות, ביניהן כאלה השייכות לזרמים חרדיים כגון חסידות בעלז.

הקרע של ימית

במהלך הלימודים האקדמיים עבר לגור בימית למשך חודש. "אמרו לי: ´אין לך סיכוי להיכנס, הצבא סגר הכל´. אני מאמין שלפעמים בורא עולם רוצה שתתאמץ כדי להשיג מה שאתה מחפש, ואדם צריך לעשות שרירים, כי לא הכל בא בקלות". אז הוא הציב קלסר שעליו כתב ´לימית´ וחיכה בדרך. לבסוף מישהו עצר ואמר "יש לי אישור בשבילך, תעלה".

בימית נכנס הסטודנט לרפואה לבית שדייריו נטשו אותו, הוריד דלת מאחת הכניסות ובנה לעצמו שולחן לימודים. בנוסף שמע שיעורי תורה בבית הכנסת הספרדי ורץ יחף על חוף הים כדי לשמור על כושר ולהירגע מהלחץ.

"הסיפור בימית היה זוועה", הוא אומר. לדעתו, אלה שהיו שם מילאו תפקיד כי צו השעה היה להראות לעם ישראל את עוצמת הכאב במסירת חלקי מולדת. "לאלה שבעד מסירת חבלי ארץ ישראל לגויים יש בעיה מוסרית", הוא אומר.

"הפינוי גרם למשבר אמוני. הייתי תמים וחשבתי שאם מספיק מאמינים זה לא יקרה. זאת היתה טעות. יש בזה גאווה. יש גמרא שאומרת שאחת העברות שאדם לא ניצל מהן היא עיון תפילה", הוא אומר ומסביר שמי שחושב שאם הוא מתחנן חייבים להיענות לבקשתו עובר עברה, "כי אני לא מכתיב לריבונו של עולם, אלא כפוף לו. ואני צריך להתמודד עם מה שהוא נותן".

ומה יהיה עם אימת הגירוש הנוכחית?

"אם הקב"ה ירצה, הוא יסיר מעלינו את הגזרה. אני אומר לילדים שלי שכל מה שזכינו לו עד כה זה בחסד עליון. הקב"ה לא חייב לנו כלום".

מהגג בימית, מספר ד"ר נמיר, הוא הושלך לכלוב. "בין המפנים היו חיילים שהיו טירונים שלי, שלימדתי אותם להחזיק נשק. הם עמדו בצד והתייפחו. אחד מהם כבר היה סג"מ. הוא עמד בצד ובכה, לא השתתף בפינוי, ואני בכיתי על הגג. מסורב העלייה יוסף מנדלביץ´ הוכנס לעיני לכלוב. זה היה
טראומטי. אם משהו חונק אותי במחשבה על מה שעושים לנו פה, אלה הזיכרונות מימית".

בקי אומרת שמי שחווה את ימית וכיום גר בגוש קטיף מתקשה לומר שזה לא יקרה שוב. "מצד שני", היא מוסיפה, "יש כאן אמונה וחוסן גדולים מאוד".

אם יעקרו אתכם מכאן, לאן תלכו?

"בית במקום אחר? זה לא מעסיק אותי עכשיו", אומר סודי ומחייך: "לפני שבניתי את הבית בגוש קטיף, אמרתי שיש שני בתים שצריך לדאוג להם לפני הבית הגשמי. אחד זה בתי התפילין שקניתי לבר מצווה, אבל רציתי מהודרות וברוך ה´ קניתי, והשני זה בית עולמים, אז רציתי לקנות קבר. חשבתי: אם חברון טובה לאבות, היא טובה גם בשבילי. התקשרתי למועצה הדתית של קריית ארבע וביקשתי להזמין חלקה. קבורים שם הרבה צדיקים, ואולי יסכימו לקבל גם אחד כמוני. אבל לא אישרו לי, אמרו: ´אם אתה רוצה, נקלוט אותך בחיים´.

"אנחנו בגוש קטיף מרגישים עלבון אישי, כל אחד ואחד. זה שבכלל אפשר להעלות על הדעת לכפות על יהודי לעזוב את ביתו... אני לא מדמיין שממשלת בריטניה היתה מכריחה אזרחים בריטיים לצאת מהבתים שלהם, או בכלל שאיזו ממשלה היתה עושה את זה לאזרחים שלה".

שאלתי אותו אם הוא כועס על ראש הממשלה. "הוא לא מספיק חשוב שאכעס עליו, הוא שליח שמועל בשליחותו", ענה. שרון אמנם עשה בעבר דברים טובים, הוא יודע, אבל עכשיו הוא מתנהג אחרת, ומי מעריך בעל עברה?

אתה מאמין שתישארו פה?

"אם להיות ריאלי, צריך נס כדי שלא יזרקו אותנו מפה. אבל את הנסים אני חי יום-יום. יש שלט שעסקים תולים על הקיר: ´כאן לא מאמינים בנסים, אבל סומכים עליהם´. ככה זה גם בגוש קטיף".

פצמ"ר בסלון

לפני שנה וחצי, במסגרת שיגור הפצצות היומי מטעם השותפים לשלום, נפלה אחת מהן בחדר האורחים של משפחת נמיר. זה קרה בשבת, וכשכוחות הביטחון הגיעו כדי לפנות את הפצצה ד"ר סודי אמר להם: ´לא בשבת´. הוא רצה לעזוב עם משפחתו את הבית עד צאת השבת, וישב איתם ללמוד בבית השכנים, אבל כוחות הביטחון התעקשו להוציא את הפצצה מיד.

במחזה שאפשרי רק בישראל, צעדה קבוצה שמנתה את מפקד החטיבה, הקשר, החבלן, ד"ר סודי עצמו ועוד אנשים, אל ביתו של הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, כדי להגיע אל המסקנה הנכונה. בסוף הוחלט שכל השכונה תפונה והפצצה נמשתה החוצה. "ברגע שנפל פצמ"ר בבית שלנו, גמרנו אומר שהתשובה היא לקנות עוד בית בגוש קטיף. זה היה חודשיים לפני שהגאון החליט לעשות ´שלום´. אחר-כך כבר אי אפשר היה לקנות כאן בית".

סודי ובקי באו לגוש קטיף לשנתיים בלבד, עד שההתמחות בבאר שבע תסתיים. כשביקשו ממנו שיישאר שם, הוא לא רצה. זה לא נראה לו מאתגר. האנשים צעירים ובריאים, אין אקשן כמו בחדר מיון או בעיירת פיתוח. "התאהבנו במקום", אומרת בקי. "הוא אמר לי: ´אם תמצאי מקום טוב יותר, נעבור´. אבל לא מצאנו".

איש עסוק, ד"ר סודי נמיר. הוא ממלא כמה וכמה תפקידים, ביניהם רופא משפחה ומנהל המרפאה של גוש קטיף ואחראי על רפואת החירום, ועובד גם כמומחה לרפואת עור. בנוסף הוא מרצה באוניברסיטה, מעביר סדנאות בכנסים ועוסק במחקר. הוא הרופא הוותיק ביותר בסורוקה שעושה לילות בחדר מיון. כששאר הרופאים הוותיקים ישנים בלילות, הוא תורן כתף אל כתף עם הצעירים.

"המישורים שבהם אני עוסק ורואה ברכה בהם הם בלתי אפשריים. כשמנהלים מרפאה אי אפשר להשיג משהו בלי צוות נהדר כמו שיש לי". האנשים שעובדים איתו, הוא מספר, חוסכים לו עבודת ניירת ועוד עבודות שמסרבלות, הם יעילים ו"היו מקרים בהם חיי נפגעים בגוש ניצלו בזכות מתנדבים בני 12 או 15 שפעלו בצורה מצוינת. אנחנו מקבלים הרבה כוח מאנשי גוש קטיף. מעריכים אותנו ומשתפים איתנו פעולה. חשוב לומר שזו לא איזו הצגת יחיד פה, אלא עבודה משותפת. אחיות, מזכירות, מתנדבים, מוקד שמקבל את הקריאה ויודע איך להוביל למקום".

מילה לשם מצווה

הרקע להחלטתו להיות גם מוהל הוא מקרה שקרה לו כשעבד בנתיבות. פעם נסע לעבודתו לפני נהג טרקטור שנפצע אנושות. ד"ר נמיר עשה לו החייאה והשקיע את כל המאמצים, אבל האיש נפטר. בסוף יום העבודה המפרך ביקש ממנו אחד המטופלים שיערוך ברית מילה. "אז חשבתי: זה רופא משפחה, להתחיל את היום במוות ולסיים בחיים". הוא לא לוקח תמורה עבור הבריתות. "זו מצווה. אני עושה את זה לשם שמים".

למרות שהוא רופא ומוהל, ד"ר נמיר שולל את הנטייה להעדיף ברית מילה אצל רופא מוהל. הוא אומר שרופא הוא מוהל גרוע ממוהל, כי הוא עלול להיות עסוק בצד הרפואי עד כדי הזנחת העשייה לשם שמים. "המוהלים מוסרים את נפשם. רופא לא טורח לבדוק מה שלומך לפני הברית ואחרי הברית. כל מה שכתבו גדולי ישראל מושלך אחרי גוו. זו דרך צדדית לגרוף ממון, זה לא עיסוקו".

כמוהל הוא מוזמן לשבתות כדי לערוך בריתות, ובקי אומרת: "אם מזמינים אותנו מנצרים או מכפר דרום (היישובים המבודדים יחסית) זה קדוש": הם עושים כל מה שאפשר כדי להגיע. ד"ר סודי מספר שהוא תמיד חושש שבאמצע ברית יזעיקו אותו עם קריאת חירום. פעם זה כמעט קרה: הוא סידר את הכלים, הכין הכל, ואז הביפר צפצף. כשהתברר לו שבסך הכל רצו לשאול מתי הוא חוזר למרפאה, אבן נגולה מעל לבו.

ד"ר נמיר עוסק בשאלות שנמצאות בתפר שבין רפואה והלכה. הוא מתייעץ עם הרב יצחק זילברשטיין, הרב דב ליאור והרב שמואל טל, וגם מתכתב עם הרב נויבירט ומשתתף בחברותות שבהם הנושאים נדונים.

"מאז שהייתי סטודנט אני מקורב אל הרב זילברשטיין שליט"א. הוא אחד התלמידי חכמים המובהקים שעוסקים בשאלות רפואיות-הלכתיות". פעם בחודש נותן הרב זילברשטיין שיעורים לרופאים בנושא רפואה והלכה. אל השיעורים מגיעים רופאים דתיים וחילונים גם יחד. כשד"ר נמיר שאל את הרב זילברשטיין איך להיות רופא ירא שמים, הוא ענה לו "תצטיין בחוכמת הרפואה, שלא תגיע לשפיכות דמים. אחרי זה תלמד הלכות".

בתחומים מסוימים הוא מתייעץ עם אנשים ממגוון חוגים, מוכן להשקיע שעות כדי להגיע אל פוסקים גדולים, ואומר שכל יהודי שיש לו נחישות יכול להגיע לגדולים ביותר כדי להתייעץ. "בשביל זה הקב"ה שלח גדולי תורה. כיום אין מישהו שאי אפשר להגיע אליו, אלא אם הוא קשור לפוליטיקה".

לא מחוץ לתחומין

מתוך הניסיון המקצועי בשטח ובהסתמך על מקורות יהודיים הגיע סודי נמיר הגיע למסקנות מעניינות, שחלקן מיושמות כבר וחלקן ממתינות לצלצול השעון המעורר של מקבלי ההחלטות. הוא למשל מצא ששיטת הסבבים, שמבוססת על תיאוריה שלפיה צריך לטפל בפצועים בפיגוע המוני לסירוגין (בדילוג מפצוע לפצוע) היא שגויה: מגיע צוות מספיק גדול, שמאפשר לקחת את הפצוע הקשה ביותר ולרוץ איתו לבית החולים, וכך הלאה עם שאר הפצועים. בדיקה ומיון של הפצועים גוזלים זמן רב, ולפני הבדיקה קיים ספק אם פצועים אחרים חיים בכלל ואולי פציעתם קלה מפציעת הראשון. חמש שנים לקחו לצבא כדי לשנות את הגישה.

לפינוי נפגע באמצעות מסוק הוא מתנגד, כי את פעולות ההצלה צריך לעשות לפני שהוא עולה, וזמן יקר שעלול לעלות בחיים מתבזבז. מה גם שהתנאים במסוק לא מאפשרים להשגיח על הפצוע כפי שניתן לעשות באמבולנס. ועוד הארה: "בצה"ל היה נוהל לתת שני ליטר נוזלים לפצוע מדמם, אבל זה מזרז מיתה. לפני כחצי שנה בערך יצאו הנחיות חדשות".

דבר אחד חשוב עדיין ממתין לגאולה: במקום חוסם העורקים המקובל בצבא, רצועת פלסטיק ירוקה וחלקה, ד"ר סודי נמיר המציא תחבושת לחץ לעצירת שטפי דם, שיכולה להציל חיים וכבר הוכיחה עצמה בדרום אפריקה, שם הפשע משתולל וגובה קורבנות. התחבושת אלסטית, דביקה ושקופה. "הפרינציפ הוא שאתה לא רוצה לעצור חבישה שמדממת, וודאי שלא להסתיר את הדימום, אלא להיות בטוח שהשתלטת עליו ולעקוב אחריו במהלך הפינוי. האמצעי הזה צריך להיות יעיל לכל אזורי הגוף".

עם השמחה לגלות דברים חדשים במחקר, הוא אומר, יש גם חוויה קשה: לפעמים מגלים משהו שנוגד את הליכותיך עד אותו רגע. למשל, הטיפול בחתכים בשבת. לפי ד"ר נמיר, בניגוד למה שכולם חושבים, שתפירת פצע מפחיתה סיכון ואפשר לחלל עליה שבת, כשתופרים פצע דווקא מגבירים את הסכנה ואת הסיכוי לזיהום. התפירה ביום חול נעשית בעיקר על מנת שהתוצאה האסתטית תהיה טובה, וגם כדי שהפצע ייסגר מהר.

"הגילוי הזה היה בשבילי הפתעה גדולה. זה אומר שעד עכשיו, כשתפרתי פצעים בשבת עברתי על איסור". למרות שרבים ירימו גבה, הוא מסביר שעל-פי מקורות חז"ל ועל-פי הניסיון המצטבר, מרגע ששולטים על הדימום מפצע פתוח אין סכנה ולא צריך לחלל שבת. אפשר לנקות ולחבוש את הפצע, ובמוצאי שבת לתפור.

התגליות שלו ומאמריו המקצועיים פורסמו בכתבי עת רפואיים בקנדה ובארה"ב, וכמה מהם מופיעים גם בכרכי ´תחומין´. אבל ד"ר סודי נמיר מדבר בלשון רבים. שוב ושוב שמעתי אותו אומר ´אנחנו´ במקום ´אני´, וזו לא טעות בעברית: הוא טוען שהוא לא עושה דברים לבד, הכל – גם המאמרים – נעשה בעבודה משותפת.

הענווה הזאת יכולה אולי להסביר את תגובות הגולשים באתר קטיף.נט אשתקד, כשנבחר להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. "הוא מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובמאור פנים מיוחד, המשקפים את יחסו לברואיו של הקב"ה", כתבה מגיבה; ומישהו אחר כתב שזו זכות לתושבי החבל שיש בקרבם צדיק וצנוע כמותו.

עבד לעם קדוש

"זכיתי לשמש אנשים גדולים, ובזכות זה אני יכול לתת טיפול טוב", אומר ד"ר סודי ומזכיר מורי דרך שהשפיעו עליו: הרב שלמה מילר, ד"ר ברנרדו מוסקוביץ´, אברהם שיינר, פרופסור יוסף הרמן ואחרים שהיו מודלים לחיקוי באישיותם ובמקצועיותם.

בכל עיסוקיו, המוטו שלו הוא למזג תלמוד תורה עם דרך ארץ. "אשתי תעיד עלי שאני לא מוותר על הלימוד מדי ערב בישיבת תורת החיים, בגלל זה אני כמעט לא הולך לחתונות.

"התורה פותחת ב´בראשית ברא ה´ את השמים ואת הארץ´, ו´ברא´ בארמית זה בן. כל יהודי צריך לזכור שהוא בן של הקב"ה ושיש לו תפקיד שאף אחד לא יכול למלא במקומו. לכן יהודי צריך לצפות מעצמו לגדולות. אבל ברגעי חולשה הוא לא יכול, כבן מלך, להתנער מהתפקיד שמוטל עליו מהשמים. אם זה לימוד, רפואה, טיפול – צריך לתת את הנשמה עד הסוף. ואז גם אם לא תמיד מצליחים, רואים סימן ברכה".

הרופא של גוש קטיף הציל חיים וחווה זוועות, אבל אחרי שטלי חטואל ובנותיה נרצחו הוא ישב במרפאה עם האחראי על הביטחון ועובדים אחרים וכולם בכו בכי מר; הרשו לעצמם "לחיות את הרגע בצורה אמיתית" כדבריו. למרות הכל, האמונה לא התערערה: "אדם בונה את מערכת הערכים שלו הרבה לפני שהוא מתמודד עם המציאות. בסוף החיים, מראים לאדם איך הוא חי, והוא יכול להצטער או לראות סיפוק. בחיים יש תיקון. או משימה. והיא מתחלקת לפסיעות קטנות לאורך כל הדרך. מה שנותן לי את הכוח הוא האמונה בקב"ה, ששום דבר לא לשווא. רואים איך כל הדברים מתחברים". לנגד עיניו מתנוססת הגדרת התפקיד כלשון הראי"ה קוק זצ"ל: "עבד לעם קדוש באדמת הקודש".