בשבע 102: לא בשמים היא; ספר

ספרה החדש של אמונה אלון הוא כובש וסוחף – קצת יותר מדי, בהתחשב בכך שהגיבורה מנהלת אורח חיים שונה כל-כך מהסופרת

אסתי רמתי , ד' באב תשס"ד

"ספר מקסים", אמרה לי מישהי שקראה את 'שמחה גדולה בשמים', "אבל לא הבנתי מה הקשר לאמונה אלון". ואכן, תחושת בלבול קלה עלולה לתקוף את מי שמחפש את הסופרת והפובליציסטית הדתית בספרה הראשון למבוגרים.

הספר מספר על שלומציון, אשה חילונית, או ליתר דיוק דתל"שית, המגוללת בפנינו את ספור חייה בצל אהבתה הנכזבת ליאיר, עילוי ממרכז הרב. השניים כביכול נועדו זה לזה עוד מילדותם, וברור היה לכל שיינשאו. אולם סירובו של ראש הישיבה לברך על השידוך גורם ליאיר להיפרד משלומציון, והנערה ההמומה והדחויה מפנה מיד עורף לעולם הערכים של מרכז הרב, שבו היתה שקועה.

היא מוצאת מקלט באוהלו של המפקד החילוני של יאיר, המתבודד במרחבי סיני, נישאת לו ויולדת את בתו מיה, אך מרוב אהבתה ליאיר מתגרשת ממנו מיד. כעת, לאחר עשרים שנה, עומדת שלומציון בפני פגישה טעונה, לאחר שמיה מתארסת עם בנו של הרב יאיר בירמן, הלא הוא יאיר. בפרק האחרון מגיעה שלומציון ליישוב הבדוי תרצה, שם היא מגיעה לתובנות חדשות אודות חייה.

אין ספק – אמונה אלון יודעת לכתוב. זהו אחד מאותם ספרים שנשאבים לתוכם, שקשה להתעלם מהם. נושאים כמו שמאל מול ימין, צדקתו ההיסטורית של מפעל ההתיישבות, מלחמת יום הכיפורים ואף רצח רבין מטופלים כאן ברבדים שונים, בנוסף לסיפור האהבה הפרטי בין הגיבורים, ומצליחים ליצור מארג ספרותי משכנע. מעל הכל שלומציון היא דמות חיה, אמיתית ומיוחדת, וקל מאוד להתחבר אליה. וזאת מבחינתי הבעיה, בהא הידיעה, של הספר.

שלומציון הנבגדת רואה את העולם מתוך ערכים הנוגדים לגמרי את ערכי, וכפי הנראה גם את ערכיה של אלון. עבור שלומציון אין שום בעיה לנהל רומן עם גבר נשוי, למשל. גם לא לרדת מהארץ. חבריה מניו יורק ומחופי סיני מתוארים כמשוחררים, שוחרי שלום ויופי, בעוד שעולמו של התלמיד מישיבת מרכז הרב מצטייר כאידיאל בלתי מציאותי, כמעט מעיק ברוחניותו.

שלומציון נהיית 'ברוגז' עם הקב"ה: לכל כתבי הרב קוק והמהר"ל שלמדה באדיקות רבה כל-כך לפני כן לא נותר זכר, כאילו תוכנם הוא חסר משמעות. אני קוראת ותמהה: מדוע בחרה סופרת דתית-ימנית לגרום לנו להזדהות עם דמות כפרנית כל-כך?

אלון אומרת בראיון עיתונאי שהרהוריה השמאלניים והאפיקורסיים של שלומציון הם בעצם מחשבותיה שלה עצמה, שהיא בחרה שלא לקבלם למעשה, ומחשבות כאלה הן לגיטימיות ואף רצויות. ייתכן שיש ערך לספקות ולבטים אמוניים, אך נשאלת השאלה אם מן הראוי לתת להם את הבמה המרכזית. ואולי יש לתת ביטוי גם לערכים שעל-פיהם בחרה הסופרת לחיות?