בשבע 102: עושים מלאכתם קלסתר

אבי סגל , ד' באב תשס"ד

עושים מלאכתם קלסתר

בשבוע שעבר פורסם בעמודים הראשיים של העיתונים קלסתרונו של פושע מבוקש. לא עברו אלא ימים מועטים, והנה מתפרסם "קלסתרון מעודכן" של אותו עבריין, שנראה כמו הקלסתרון הראשון אחרי שילדים עשו עליו עבודת צביעה. נכון לרגע זה, הביאו פרסומי שני הקלסתרונים עשרות חקירות שווא משפילות של אזרחים תמימים, ואפילו לא מעצר מוצדק אחד. מישהו באמת חשב שזה יהיה אחרת?

יותר מתמיד, המיתוס של הקלסתרון המשטרתי עומד כעת למבחן. בדרך כלל, הקלסתרון עוזר בעיקר ליחסי ציבור ולעיצוב גרפי נאה בעיתונים, אבל התועלת שלו במציאת עבריינים מוטלת בספק. בואו נודה על האמת: כל הקלסתרונים המתפרסמים מפעם לפעם בתקשורת דומים זה לזה להפליא, וכולם נראים כמו מגיש החדשות גיא זוהר. שום קלסתרון שפורסם בתקשורת בשנים האחרונות לא הזכיר בכלום את פרצופו האמיתי של האדם המבוקש.

אבל כבר התרגלנו לעולמם ההזוי של הקלסתרונים, של אותם פרצופים מעוותים שנראים כאילו עוצבו במיוחד על ידי פיקאסו. התרגלנו להבדלים התהומיים בין תיאוריה המילוליים של המשטרה ("המבוקש הוא עולה מחבר המדינות, פניו עגולות ושיערו קצוץ") לבין קלסתרוניה (אדם שחום עור עם פנים מוארכות ותסרוקת אפרו). הקלסתרונים הפכו להיות חלק מחיינו כצרכני תקשורת, כמו הניחוש הנכון בלוטו וכתבות שטנה נגד מתנחלים. אף אחד לא שואל שאלות, אף אחד לא בודק אם השיטה הזאת באמת יעילה.

נותר רק לאחל למשטרה, שעד סוף השבוע יביא אחד הקלסתרונים ללכידתו של העבריין המבוקש, וכותב שורות אלו ייצא אידיוט. בינינו, עדיף כך.


מבקר והולך

בטור פרידה מפתיע, הודיע חנוך דאום על פרישתו מכתיבת מדור הטלוויזיה היומי של מעריב. כמי שעשה בעבר צעד דומה, אם כי בעיתון שבועי ומעט פחות תובעני, אני בהחלט מבין את תחושת המיצוי והמיאוס שאליה כנראה הגיע דאום אחרי שנתיים בתפקיד. כשהוורידים מחוברים יום וליל לכוכבים הנולדים, למגישות המחומצנות ולפר-סו-מות המר-גי-זות, אפילו התיידדות עם אחמד טיבי נראית פתאום כמו אופציה ראויה.

אני מניח שבזמן הקרוב יגלה מבקר הטלוויזיה הפורש את נפלאות החיים האמיתיים. הוא יוכל לחיות שעתיים שלמות בלי לראות תמונות מאתרי פיגועים, יידע על פיטורי שרים רק כשאלה כבר ייכנסו לתוקף, ואת מזג האוויר הצפוי הוא יגלה באמצעות אצבע רטובה וחלון פתוח. אם ייגמל מהמכשיר לחלוטין, הוא ילמד ליהנות מהבורות הטלוויזיונית החדשה שלו. לחבריו הוא יספר בגאווה כי הוא כבר לא מבדיל בין הראל מויאל להראל סקעת. תוך שבועיים הוא יפסיק לזמזם את כל הפרסומות, ואחרי חודש לא יהיה לו מושג אם שלי יחימוביץ' עדיין מחליקה או לא.

בניגוד למה שהטלוויזיה מנסה לשכנע את צופיה, יצליח האקס-מבקר לנהל שיחת רעים בלי להחליף חוויות על המטרד החדש של חיים הכט. בבית הכנסת יעלה אותו הגבאי לתורה בלי קשר לסקופ של איילה חסון. אם עד הפרישה הוא נהג לקטר שאין די תוכניות טובות בטלוויזיה, כעת הוא ישמח אם ישדרו בה זבל ועוד זבל, כדי שלא תהיה לו מוטיבציה לשוב ולצפות בה.

רק פעם בכמה זמן, כשבאחד הערוצים הנידחים תשודר דרמת מתח בריטית איכותית או סתם סדרה קומית מבדחת, יתגעגע המבקר אל המסך הקטן. כשם שנרקומן לשעבר לעולם יהיה מועד לשוב לסם, כך גם מבקר הטלוויזיה עלול לחזור אליה, אולי אפילו להצטער על עזיבת תפקידו כמבקר, גם אם רציונלית הוא מבין עד כמה הטלוויזיה מנוונת, משחיתה ומזיקה. וכפי שבוודאי הבנתם, כבר שלוש פסקאות שלמות אני לא כותב על חנוך דאום.

חמסה עלינו

א. את האמת, כמה מכם משוכנעים כי ה'אנרכיה' ברשות הפלשתינית היא עוד תרגיל מחוכם של ערפאת? וכמה מכם יחשבו כך גם אם ירצחו את ערפאת עצמו?

ב. הכתבת ליסה פרץ פרסמה במעריב כתבה עצבנית במיוחד, ובה היא מלכלכת חופשי על השחקנית יעל אבוקסיס, למי ששכח: ליסה פרץ היא הילדה שכיכבה בתשדירי הליכוד ב-1984, כשסיפרה בהתרגשות על מטח קטיושות שחוותה בקרית-שמונה. נראה כי מאז היא עדיין לא נרגעה.

ג. איגוד האתלטיקה התאמץ מאוד להביא לארץ את אנה טקאץ', בת לאב יהודי ולאם נוצרייה, רק כדי שתזכה בשבילנו במדליות באולימפיאדה. כעת מתברר כי האתלטית המצטיינת נתפסה משתמשת בסמים, וכל ההשקעה ירדה לטמיון. האם רק על פניי עולה חיוך קטן של שמחה לאיד?

ד. המדען סטיבן הוקינג חזר בו מהתיאוריה שלו בעניין החורים השחורים. לזה קוראים איש חכם? תאמינו לי, אם הוא לא היה אומר כלום, לא הייתי מרגיש בהבדל.

ה. והעיקר, אל תשכחו להגיע ביום א' לשרשרת האנושית מירושלים לגוש קטיף. אולי ניפגש, מי יודע.


יודע את מקומי

בעוד יהודי העולם מתנזרים ממאכלי בשר בימים שלפני תשעה באב, אנו בביתנו לא זוללים בשר בערך מאז חודש אב תשס"ג. לא בגלל חורבנו של בית הבחירה, אלא – להבדיל – בגלל חורבן בית הבחירה של אשתי ושלי. אני מתכוון למחסור בכיורים ובמקום פנוי במטבח ביתנו, מחסור שהחלטנו לפתור בדרך הכי פחות מסובכת: בלי רשתות בכיור, בלי לשטוף כלים באמבטיה ובלי לאחסן כלי מטבח במייבש הכביסה. במקום כל אלה, אנו מנהלים מטבח חלבי למהדרין ופשוט לא אוכלים בשר.

לא להתבלבל: עדיין לא הידרדרנו לסטטוס של צמחונים אדוקים. רק שאת ארוחות הבשר אנו משאירים לסעודות מצווה, מסעדות בשריות או ארוחות שבת אצל ההורים. במקומות אלה אנו ממלאים את המצברים בגופנו בנתחים מעולם החי, ואז חוזרים הביתה, מחכים שש שעות וממשיכים למלא את הגוף בגבינה או יוגורט, או – בשביל הגיוון – גבינת יוגורט. כך נמשך הדבר אצלנו כבר חודשים.

כך שבעצם, קשה לומר שהמנהג האוסר אכילת בשר בתשעת הימים משרה עלינו תחושה של אבל. כי בשר אנחנו לא אוכלים בכל מקרה, ובשבת – שבה מותרת אכילת הבשר – שוב ניסע להורים ונרד על איזו פרה אומללה. גם האיסור על שתיית יין לא בדיוק משנה את סדר יומי, שכן מאז ברית המילה שלי, מעולם לא חשתי דחף כלשהו לצרוך אלכוהול שלא בזמן סעודת מצווה או מונדיאל. אשתי טוענת שגם האיסור להתרחץ לא ממש משנה את חיי, אבל זאת כמובן השמצה גסה.

אלו רק דוגמאות קטנות למתח המתמיד הזה, בין המצוות והמנהגים הקבועים לאורך שנים לבין האפקט המשתנה שלהם בכל דור ודור. אם נחזור לרגע לעניין הצמחונות, שבימי קדם בוודאי נחשבה כשלב אחד לפני המוות, הרי בדורנו היא הפכה לטרנד היסטרי, כמו לימודי קבלה בהוליווד או מזון בריאות ברשת המבורגרים. גם הגבלות על גילוח, הקשבה למוסיקה או נטיעות עצים עלולות להתגלות כסתם יום שגרתי בחייו של יהודי (אם הוא נער עירוני חלק פנים ונטול שמיעה מינימלית), ולא כמנהגים מיוחדים לתקופה מסוימת בשנה.

זה עדיין לא אומר שצריך לבטל מנהגים קדומים. אבל אולי יש מקום – לפחות כהוראת שעה – להוסיף עליהם עוד מנהגים שיחדירו בכולנו את תחושת האבל על בית מקדשנו: למשל, איסור מוחלט לשלוח אס-אם-אסים במהלך כל שלושת השבועות, או איסור על השימוש במלה "למעשה" בשבוע שחל בו תשעה באב. אין ספק כי מנהגים כאלה יעוררו בנו מחדש את הכמיהה לגאולה ולבניין בית שלישי. כי מי שמסתפק באי אכילת בשר בתשעת הימים, לעתים יחסרו לו רק תאי דם אדומים ולאו
דווקא בתי המקדש.