בשבע 102: עיקר החדשות

אמנם לא בקצב השינקינאי, אבל גם המגזר הדתי מבעבעים בשנים האחרונות לא מעט 'טרנדים' חדשים שלא שערום אבותינו. מי היה מאמין שבניהם של היאפים האקדמאים יעדיפו לגור בצריפים ולגדל עיזים? מי צפה שבנות שמתחת לחצאיתן מכנסיים יקדישו שנה מחייהן ללימוד תורה? עוד ברשימה (החלקית): מוסיקה יהודית במקום חסידית, ישיבה תיכונית גיאוגרפית, הצעידה היומית והנהירה לתקשורת

עדי גרסיאל , ד' באב תשס"ד

אפילו המילה 'טרנד' לא נשמעת שייכת לציבור (במלעיל) שלנו. טרנד זה משהו שיינקינאי כזה, משהו כמו ארבע על ארבע או סושי, לא? במחשבה שנייה, אם כך, הצגת הרשימה שלהלן כאוסף של טרנדים דתיים תעשה לה עוול; אפשר במקום זה לדבר על תהליכים או תופעות עכשוויות במגזר.

יהיו כמובן מי שיעירו על חלק מהטרנדים: "בוקר טוב אליהו, אצלנו התופעה הזו כבר זקוקה לגיזום הזקן", אבל זה טבעם של תהליכים – קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה הם הופכים ממשהו מקומי להתרחשות בהיקף ארצי. תמיד יהיה מישהו שכבר מכיר ואחר שלא יודע במה מדובר.

לפני שבועיים, בגיליון ה-100 של 'בשבע', סקרנו את תמונת המצב של הציבור הדתי בתחומי העשייה השונים: בצבא, בכלכלה, בחברה ובמשפט. אחדים מהתהליכים שמפורטים בהמשך יכולים להבשיל בשנים הקרובות ולקבל משמעות כה רבה עד שנראה צורך להקדיש להם כתבה נפרדת לקראת גיליון ה-200 או ה-500.

אמא אדמה קוראת לך

חקלאים דתיים היו תמיד: בין ראשוני פתח תקווה, אם המושבות, היו עובדי אדמה דתיים רבים. המושב הדתי הראשון, שדה יעקב, נוסד כבר בשנת 1927, ועשר שנים אחריו קם הקיבוץ הדתי הראשון, טירת צבי. אולם נדמה שמזמן לא היתה החקלאות (ואיתה ההתחברות לאמא אדמה) באופנה כמו בשנים האחרונות.

הביטוי המפא"יניקי 'עוד דונם ועוד עז' קיבל ביש"ע משמעות מעשית מילולית: ברחבי השומרון אפשר למצוא מאות אנשים העוסקים בחקלאות ובגידול בעלי חיים. לרוב מכנים אותם בשם הכללי 'נוער הגבעות', אף שחלקם הגדול כבר מזמן אחרי צבא. יש מביניהם שלא מסתפקים בדיר או בלול וחוזרים כמעט לימי האבות: בתיהם מבודדים ואינם מחוברים לרשת החשמל, הם משתמשים בסוסים ככלי תעבורה ושואבים מים מהבאר.

גם ביישובים הוותיקים יותר לא טומנים את היד בצלחת, ומתיישבים לא מעטים עוסקים בחקלאות, בדרך כלל בהיקפים קטנים. כיום אפשר לרכוש ממוצרי יש"ע בין השאר: ביצים אורגניות, שמן זית, יינות, עשבי תיבול, דבש ואפילו מוצרי קוסמטיקה טבעיים. ביישובי חבל עזה במיוחד עוסקים רבים בחקלאות: החסה המפורסמת של גוש קטיף, עגבניות השרי הטעימות ועוד. אבל אצלם זה כבר מזמן לא טרנד, אלא אורח חיים.

שעת כושר

הרמב"ם, מגדולי הרופאים, הטיף לאורח חיים בריא בבחינת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", והמליץ על אכילת מאכלים בריאים ופעילות גופנית. בציבור הדתי העדיפו במשך שנים להתרכז בעיקר בחלק הראשון של עצתו; סקירה לא סטטיסטית של אישי ציבור חובשי כיפה מגלה שאצלם רובם, שמם הטוב הולך לפניהם – אבל לא פחות מכך הכרס.

לאחרונה ניכר שינוי מסוים בשטח, שעדיין לא הגיע עד הצמרת. יותר חובשי כיפות, כובעים ושביסים נראים בשעות הערב, נעלי התעמלות לרגליהם, בגדי ספורט או משהו באזור האופנתי לגופם, כשהם הולכים ברחובות הערים וביישובים. ההליכה, ספורט שתפס תאוצה בשנים האחרונות במדינה, הגיעה גם למגזר.

את המגמה מובילות הנשים, שגם נרשמות לחוגי התעמלות מיוחדים לבנות מינן, ונערים לפני גיוס שרוצים להגיע מוכנים יותר לגיבוש. אפילו במכוני כושר ובחוגי ספינינג נצפים יותר ויותר שומרי מצוות שמנסים לשמור גם על הכושר, או אם לדייק, לבנות משהו שאחר-כך אפשר יהיה לשמור עליו.

ישיבה בריצה

מתעניינים בנושאי סביבה? הישיבה התיכונית לחינוך סביבתי בסוסיא הוקמה כדי לתת תשובה חינוכית, ערכית ולימודית, לתלמיד ירא השמים שאוהב לחקור את הסביבה החברתית ווהגיאוגרפית. תכנית הלימודים כוללת סיורים, טיולים ומחקרים מקיפים בנושאי הסביבה. מטרת הישיבה היא להוציא בוגרים אוהבי העם והארץ.

יש לכם נטייה מוסיקלית? ביישוב עטרת פתחו ישיבה תיכונית מוסיקלית המיועדת לבוגרי ח' וט' עם ניסיון מוכח במוסיקה. הנימוק: "במערכת החינוך הדתית ישנם תלמידים רבים בעלי נטייה חזקה למוסיקה והישגים משמעותיים בתחום, שבהעדר מוסד חינוכי מתאים נאלצים לבחור בין פיתוח כישרונם לבין השתלבות במסגרות התורניות המקובלות. כמענה לשני האתגרים האלו, הלאומי והאישי, הוקמה הישיבה התיכונית 'כינור דוד', ושמה לה למטרה להיות חממה להתפתחותם של תלמידי חכמים יוצרים ואמנים, שהעולם הרוחני שממנו ישאבו את ההשראה ליצירתם הוא עולמה של תורה".

בשנים האחרונות, עם הקמתן של ישיבות תיכוניות רבות והתגברות התחרות ביניהן, הביאה קנאת הסופרים לכך שכל ישיבה מחפשת לה התמחות ייחודית. ניתן למצוא ישיבות המתמחות בתקשורת, אמנות, טכנולוגיה וחינוך גופני. שמועות עקשניות מדברות גם על ישיבה עם קורס צלילה.

מספר ר"מ: "באחד מבתי הספר היסודיים היוקרתיים ערכו פאנל של כמה ראשי ישיבות, וכל אחד היה צריך להציע את מרכולתו בפני התלמידים. מה שבעצם קורה הוא שבמקום להשקיע יותר בתלמידים, הרבנים וראשי הישיבה מוציאים הרבה אנרגיות בגיוס תלמידים חדשים. אני חושב שריבוי הישיבות גרם לתחרות חריפה מדי".

בראשית ימיה של מדרשית נע"ם נהגו התלמידים לצאת הביתה אחת לשישה שבועות. בהמשך התגברו הגעגועים הביתה, והחניכים שוחררו אחד לשלושה שבועות. בשנים האחרונות הם נשארים אחת לשלושה שבועות, ובשנה הבאה לא בטוח שתהיה בכלל פנימיה.

הירידה בקרנן של הפנימיות בישיבות התיכוניות הפכה את הישיבות שעדיין מפעילות פנימיות למיעוט. אחד ההסברים לתופעה הוא העלות הגבוהה של אחזקת פנימיה, שרובצת על כתפי (וכיסי) ההורים – וכשמדובר בכמה ילדים המעמסה על ההורים כבדה מאוד.

"כבר כמה שנים ההורים לא מעוניינים בפנימיות. רבים מהם אומרים שהם רוצים את הילדים לידם. ההסבר המקובל הוא שזה חלק ממגמה של פינוק", אומר מחנך באחת הישיבות, "אבל אני חושב שיש לכך סיבה נוספת. בימים עברו הישיבות היו מנותקות יחסית מסביבתן ואפקט החממה שלהן היה נשמר. נחלים, פרדס חנה (המדרשיה) וכפר הרא"ה הן דוגמות טובות לכך.

"כיום, עם שיפור התחבורה, הילדים חשופים יותר לגירויים חיצונים מצד אחד, ומצד שני יכולים לחזור הביתה ביתר קלות. שמעתי כבר על ילדים שהתגנבו מהפנימיה והלכו לדיסקוטקים. היו מקרים כאלה אפילו בשבתות. אולי חלק מההורים העדיפו שבנם יהיה לידם מאשר רחוק מהעין.

"אני יכול להבין במידה מסוימת את החשש של ההורים; הבעיה היא שהלימודים האקסטרניים הללו
גוזלים בממוצע שעתיים כל יום בנסיעות, וההורים מפעילים לחץ על הישיבות לקצר את סדר היום. התהליך הזה מצמצם את היכולת של הישיבות התיכוניות לעשות סדרים. ברוב הישיבות התלמידים לא ממש יודעים מה זה סדר, כי אין להם מסה קריטית של סדרים. כיום עושים שבת ישיבה פעמיים בשנה. איך רוצים שהילדים יידעו לשיר שירי השבת בצורה כזו?"

כיפות לכ-ו-לם

כשמדברים על תופעות במגזר, אי אפשר להתעלם מאם כל הטרנדים: אופנת הלבוש. בגלל מגבלות הצניעות ושמרנות הקונים, האופנה הדתית תזזיתית פחות מאחותה החילונית, אך היא עדיין מאפשרת יצירתיות וביטוי ייחודי לכל אחת ואחד. או כך לפחות היו אנשי התעשייה רוצים שנחשוב.

"הקונות מוכנות לשלם עבור בגדים הרבה פחות מבעבר", אומרת יהודית פרידמן, בעלת חנות האינטרנט 'ביגוד'. "הן עדיין מחפשות גיוון בצבעים ובגזרות, אבל מוכנות להתפשר במידה מסוימת על איכות הבגד, ובלבד שיהיה זול".

מה שהולך היום, על-פי פרידמן, הוא חצאיות פרחוניות ומקושטות עם חולצות פשוטות. "האופנה הזו תפסה כל-כך חזק", היא מעידה, "עד שנדמה שכולן הולכות עם אותם בגדים. כמעט כמו מדים".

התכשיטים הפשוטים והצבעוניים הפכו פופולריים. חלק מהבנות מכינות אותם לבד, מעידה פרידמן.
בנוגע לכיסוי הראש האופנה מתחלקת על פי הגיל: המבוגרות יותר חובשות כובעים: "ראיתי לפני כמה זמן תמונה של נשים יהודיות אמידות משנות העשרים של המאה הקודמת", נזכרת פרידמן. "הכובעים שהן לבשו אז הם בול מה שהולך היום".

הצעירות יותר מעדיפות מטפחות וכיפות סרוגות גדולות. בדרך כלל הכיפות נסרגות בבית. זה יותר זול מכובעים ופאות ומאפשר התאמה של כיסוי הראש לשאר פרטי הלבוש. יש מי שמוצא בכך אמירה פמיניסטית מסוימת: גם לנו, הבנות, יש כיפות. אחרים סוברים שהתופעה היא המשך טבעי של סריגת הכיפות לבנים – כשנגמרו הלקוחות לכיפות, המשיכו בנות המכללות והאולפנות את מלאכת הסריגה, הפעם לקהל יעד שונה.

הפאות, למי שמתעניינת, הן כמעט אאוט לגמרי בציבור הדתי לאומי. כך גם הסרפנים, שהיו אופנתיים לפני כשנתיים.

המדרשה עיקר?

בנות המגזר נעו במשך שנים במסלול קבוע: תיכון, שירות לאומי ואוניברסיטה או מכללה. בשנים האחרונות יותר ויותר בנות לוקחות לעצמן שנת לימודים במדרשה בטרם ימשיכו לתחנה האקדמית. חלק מהן מגיעות למדרשה על מנת להתחזק, אחרות דווקא כדי לבחון לעומק אם הן בכלל רוצות להמשיך באורח חיים דתי.

המניעים לתופעה מגוונים: מצד אחד מדובר בסוג של מנוחה וטעינת מצברים רוחנית אחרי התיכון והשירות הלאומי, או הצבא, מעין שלב ביניים לפני החזרה למירוץ האקדמי. יהיו מי שיאמרו שזו המקבילה הנשית-דתית לנסיעה להודו. מצד שני הלימוד מהווה בירור מעמיק של הזהות הדתית וחיזוק ההשכלה התורנית. ויש גם נימוק פמיניסטי: מדוע נגזר על בנות שיכולות ללמוד פיזיקה, מחשבים ופסיכולוגיה, להישאר ברמת ידע נמוכה דווקא ביהדות.

השאלה 'לאיזה מדרשה את הולכת?' הפכה בחתך גילאי העשרים לפופולרית. והתוצאה לא איחרה לבוא: מדרשות חדשות צצות כפטריות אחר הגשם.

רוב המדרשות שייכות לזרם המרכזי וקשורות לישיבות. הן הוקמו על ידי רבנים וזוכות לגיבוי תורני. 'אורות עציון' למשל, שייכות למוסדות של הרב דרוקמן, מדרשת קרני שומרון יצאה מישיבת קרני שומרון, ויש גם מדרשות ותיקות כגון מדרשת שובה.

חלק מהמדרשות מפעילות תכניות המשך המכשירות את התלמידות להוראה. מדרשת הרובע המהווה תנועת בת של 'מרכז הרב', היא אחת מהן. מדרשות אחרות הוקמו בסמוך למכללות להוראה ומאפשרות שנת לימודים באווירה תורנית מחוץ למסגרת המכללה, כשחלק מתכנית הלימודים מוכר על ידי המכללה לצורך לימודי המשך. מכללות אורות ותלפיות מפעילות תכניות כאלה. כך גם המדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן.

אבל יש גם מדרשות מסוג אחר, שמושכות אליהן לא מעט אש – אלה ששמות דגש על הכיוון הפמיניסטי. לקברניטות המדרשות הללו חשוב להכניס לעולם ההשכלתי של האישה הדתית נושאים שנחשבו עד כה לכאלה שמתאימים לגברים בלבד, כמו לימוד גמרא. בין המדרשות מהסוג הזה: מדרשת לינדבאום בירושלים (ברוריה), מדרשת הקיבוץ הדתי בעין הנצי"ב ומדרשת מגדל עוז.

מוקדם עדיין להעריך את ההשפעה של התופעה על החברה הדתית. אולם כבר עתה נשמעות טענות שיש לה חלק בעליית גיל הנישואין, אם כי יש מדרשות בהן מעודדים את הבנות באופן מפורש להתחתן. יש הטוענים כי המדרשות בעלות האוריינטציה הפמיניסטית מכשירות כיום את הדור הבא של נשות 'קולך' ומגבירות את הניסיון לערער מוסכמות בחברה הדתית. ובכל מקרה מסכימים כמעט כולם: בנות שלומדות גמרא הן כבר לא מחזה נדיר.

הרשת בידינו

קשה להאמין אבל רק לפי עשור היה האינטרנט מושג ידוע למתי מעט. תוך מספר שנים הצליחה הרשת, המחברת בין מאות מיליוני מחשבים בעולם, לקבע לעצמה מקום בתודעה העולמית, לצד החשמל, המכונית והמטוס. למרות משבר ההיי-טק בראשית העשור הנוכחי, הרשת ממשיכה להתרחב ולשנות את הדרך שבה עושים עסקים, לומדים, מתקשרים ואפילו מחזרים.

הציבור הדתי התייחס אל האינטרנט תחילה כאל מקור פונטציאלי של סכנה. חוסר הצניעות, החשיפה הבלתי מבוקרת והמידיות יצרו אצל רבים רתיעה. עם הזמן התברר שהרשת, כמו כל טכנולוגיה חדשה, היא חסרת שיפוט ערכי: האינטרנט אינו רע או טוב, הוא כלי רב עוצמה שהשפעתו תלויה במשתמשים.

כשהתובנה הזו חלחלה לחלקים רחבים בציבור, החלו לעלות לאינטרנט אתרים בעלי תוכן יהודי. כיום אפשר ללמוד באמצעות הרשת דף יומי, לעיין בשו"תים ואפילו לפנות לרבנים בשאלות הלכתיות. האנונימיות שבמדיום מנוצלת לטובה ומאפשרת פתיחות מרבית: מי שמתבייש לפנות לרב בשאלות של צניעות יכול לעשות זאת באינטרנט. גם אתרי השידוכים לדתיים מתרבים לאחרונה, בין השאר מסיבה זו.

יתרונות נוספים של הרשת הם המידיות וחוסר הפיקוח. אתרי חדשות כמו רוטר וקטיף.נט, המביאים את המתרחש בשטח ללא תיווכם של עורכים שמאלניים, צברו בשנים האחרונות פופולריות רבה בקרב הגולשים. כך גם אתר ערוץ 7, שמביא את קולה של תחנת הרדיו שהושתקה בפסיקת בית המשפט לצד שידורי טלוויזיה וחדשות אינטרנט.

הפורומים ברשת מאפשרים לנהל דיון בלי מגבלות של מרחק וזמן. 'חדרי חרדים', אחד הפורומים הידועים ביותר, מרכז בתוכו דיונים בנושאים כמו פוליטיקה, עדכוני פסיקות של הרבנים, מהנעשה בבני ברק וגם ציטוטים מהעיתונות החרדית, כולל ניתוח המתרחש מאחורי הקלעים. כל זה מטובל כמובן בהרבה פטפטת.

גם באתרים 'מורשת' ו'כיפה' פועלים פורומים בנושאים כמו אקטואליה, חינוך לאמונה ומוסיקה יהודית. הטרנד האחרון הוא כתיבת בלוגים – יומנים אישיים מקוונים. חלק לא מבוטל מהבלוגים סובבים סביב הבעיה הנצחית של מציאת שידוך. אפילו ב'מעריב' הבינו את הפוטנציאל והקדישו חלק מיוחד ליהדות באתר החדש שלהם, אן.אר.ג'י.

גם התקשורת 'מתחזקת'

כבר אי אפשר להתחמק מהם. דפדוף מהיר בעיתון, העברת תחנות ברדיו וזפזופ שגרתי בטלוויזיה, לא משנה איך תתחברו לאינפוזיית התקשורת שלכם, הדתי-חרדי התורן יהיה שם: יושב בפאנל בפטפוליטיקות למיניהן, מבקר תכניות טלוויזיה, מנפיק וורטים ואפילו מפרשן ספורט. איך כל זה קרה פתאום? הרי רק אתמול, כך נדמה, קיטרנו על התקשורת השמאלנית החילונית. מאיפה צצו כל הדוסים האלה?

ובכן, כמו במקצועות אחרים (חוץ מפוליטיקה) אין קיצורי דרך. כמעט כל חובשי כיפות שהקימו מאחזים על המסך או התדר שלכם צברו פז"ם של כמה שנים טובות בבתי היוצר של התקשורת הדתית: ערוץ 7, 'רדיו קול חי', 'מקור ראשון', 'הצופה', ערוץ 'תכלת' והעיתונות החרדית. נימנע מפירוט השמות מטעמי מקום, אגו (כן, גם זה קיים פה ושם, אפילו אצלנו) וכן כדי לא לפגוע חלילה באלו שעשו מסלול ישיר, בלי עזרת החממה המגזרית.

ההבנה שהתקשורת היא מעוז שאי אפשר להזניח אותו, שהחלה עם הקמת ערוץ 7 לפני 15 שנה והמשיכה בהקמת 'מקור ראשון' וערוץ 'תכלת', מתחילה לשאת פירות. אפילו בפס ייצור תקשורתי חילוני כמו גלי צה"ל כבר כמעט אפשר לגרד מניין. המודעות לנושא הפכה את העיסוק בתקשורת למקצוע כמעט אטרקטיבי, אפילו בעיני הורים שהעדיפו לראות את בנם רופא, מהנדס או ראש ישיבה (לאו דווקא בסדר הזה).

האם פרץ השיבה למקורות של התקשורת מספיק ואפשר לעבור לטרנד הבא? ממש לא. עדיין כמעט שאין ייצוג לדתיים במקומות שבאמת קובעים את השיח הציבורי – במשרדי העורכים ובחדרי העריכה. ההוויה השלטת עדיין לאורך הדרך, מאחרון מקומוני חדרה ועד מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, מייצגת את הציבור נאמנה בערך כמו ששופטי בג"ץ מהווים חתך אמיתי של עם ישראל. מי שמתכוון להיכנס לתחום ומי שכבר שם, כדאי שלא ישכחו – האג'נדה התקשורתית נותרה עדיין שמאלנית חילונית. יש עוד הרבה מה לעשות.

חתונה בשקל (כמעט)

"לפני כחמש שנים יזם חיים פלק פגישה עם רבנים: הרב צפניה דרורי, הרב דרוקמן, הרב רצון ערוסי ועוד. מטרתו היתה להפיץ את פסיקתו של הרב דרורי לתלמידיו, שהגבילה את תקציב החתונה, במישור הארצי.

הטענה המרכזית של פלק היא שעלות החתונות גבוהה מדי. על-פי חישוביו, ההוצאה לחתונה ממוצעת היא למעלה מ-40 אלף שקלים. בציבור הדתי, שמשופע בילדים, הופכת המטלה של מימון החתונה לנטל קשה מנשוא למשפחות רבות.

פלק: "נניח שאתה יוצא למסעדה בירושלים. בשישים שקלים תוכל לקבל ארוחה עסקית טובה עם מלצר שיחוג סביבך. אם היית בא למסעדה כזו ואומר לה: 'אני מבקש לבוא כל יום, אפשר לקבל הנחה של חמישה שקלים?' ודאי שהיו מסכימים. ואם היית חוזר אליהם ושואל: 'יש לי משרד עם 300 עובדים שכולם יגיעו אליכם כל יום לצהריים', לא היו עושים לך הנחה של עשרה או עשרים שקלים נוספים?

"אז למה זה לא עובד בחתונות? כי שם מגיע מדי לילה אדם חדש, שלא מכיר איך עובדת המערכת אז אפשר לחלוב אותו. בעל השמחה תמיד רוצה להראות לכולם שהוא לארג', אלא שבמקום להיות נדיב כלפי הבן שלו ולסייע לו יותר בדיור או בריהוט הבית, הוא יוצא לארג' בעיקר עם תעשיית אולמי השמחות.

"המצחיק הוא שחלק גדול מהאוכל נשאר בסוף החתונה. במקרה הטוב הוא מועבר לצדקה, ובמקרה הפחות מוצלח – לחתונה של היום למחרת. גם בבר בכניסה, שבדרך כלל מגיעים אליו רק כמחצית מהאורחים, האולם גובה על מנות הפתיחה לפי מספר האורחים. ובוודאי שאת המנות האחרונות חלק גדול לא אוכל.

"יוצא שאם הזמנת 500 אורחים, אתה משלם על 500 מנות כשבפועל האולם מכין משהו כמו 250 מנות בבר ובמנה האחרונה. דרך אגב, גם את מנות הבשר לא מכינים כמספר האורחים אלא 20 אחוזים פחות. בעל אולם אחד אמר לי שבכל שולחן של עשרה יש אחד שאוכל שתי מנות ושלושה שלא נוגעים בבשר. ואם בשולחן מסוים חסר, אז מוסיפים".

גם בנושא עלויות שמלת הכלה אפשר לחסוך המון: רוב הגמ"חים המשכירים שמלות כלה לוקחים בין 500 ל-800¤. רובם מבקשים שיחזירו את השמלה אחרי ניקוי יבש. "שאלתי חבר שעוסק בתחום כמה זה עולה", מספר פלק. "תשובתו היתה: לפי העיניים של הכלה. אם רואים כלה שחזרה מאושרת והצ'קים נופלים לה מהתיק, אומרים לה 372 שקלים – והיא משלמת בלי ויכוח. וכמה זה באמת עולה? שאלתי אותו. הוא צחק ואמר לי: 'זה אותו צינור של קיטור שמנקים איתו את שאר הבגדים. העלות היא 50 שקלים, אבל אף אחד לא לוקח פחות ממאה בשום מקרה'".

יוזמתו של פלק מתחילה לתפוס תאוצה: יש רבנים שלא מחתנים זוגות שעלות החתונה שלהם גבוהה מ-6000 דולר. בהזמנה לחתונה שנערכה לאחרונה בירושלים נכתב "יוגש כיבוד קל". המוזמנים מעידים שהעדר רבע העוף והבורקס לא פגם בשמחה, אולי להיפך.

נכון להיום עובד פלק בשיתוף עם 'היכל הפאר' בעלות מנה של כ-13 דולר, כמחצית ממחירה של מנה סטנדרטית בשוק. הוא הגיע גם להסדר עם חברת אמפא-תדיראן לרכישה מוזלת של חבילת מוצרי חשמל.

שברנו את השוק, מעיד פלק, בעלי האולמות לא אוהבים אותנו ואפילו כועסים עלינו, אבל בעיני זה עדיף על פני משפחה שמתביישת לחתן את ילדיה.

הר הבית, הדבר האמיתי

מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים עלו להר בעיקר אנשי תנועת 'נאמני הר הבית'. בהמשך הוקמו התנועה לכינון המקדש ומכון המקדש. עד לשנים האחרונות, הנטייה הכללית, אפילו בציבור הדתי, היתה לסווג את העולים להר כתמהונים. המפנה חל, אומר אליקים ויסנשטרן, המשמש כדוברן של מספר עמותות הפועלות בנושא הר הבית, דווקא עם סגירת ההר ליהודים לפני כשלוש שנים וחצי, בעקבות המהומות.

על מנת לשמר את הקשר להר חודש המנהג הקדום של סיבוב השערים. אגודת אל הר המור, שבין חבריה הרב פליקס, הרב חנן פורת והרב ליאור, היא שנתנה דחיפה לחידוש המנהג. מדי ראש חודש וגם בחגים מקיפים את שערי ירושלים יותר ויותר אנשים. בסיבוב של חודש ניסן השתתפו על-פי נתוני המשטרה יותר מעשרת אלפים איש. גם אנשי ציבור ורבנים, לאו דווקא כאלה שמזוהים עם הר הבית, השתתפו בסיבוב. לסיבובים מגיעים גם אנשים שאינם דתיים, ומצד שני גם חרדים מזרמים שונים.

ההר נפתח מחדש לפני כתשעה חודשים, ומאז עולות אליו קבוצות במספר גדל והולך. מגיעות ישיבות מכל רחבי הארץ, חלקן מגיעות מדי חודש באופן קבוע. על-פי נתוני המשטרה מלפני שלושה חודשים, עלו להר יותר מארבעת אלפים איש. מאז מעריך ויסנשטרן שמספר העולים הוכפל. "אני חושב שסיבוב השערים, יחד עם הקריאה של ועד רבני יש"ע לעלות להר הם שנתנו דחיפה לנושא", הוא אומר.

נערכים גם ימי עיון בנושא, שאליהם מגיעים רבנים חשובים. לאחרונה נערך גם קורס למדריכים בהר הבית על-ידי אגודת 'אל הר המור', שנועד להכשיר מדריכים להובלת סיורים בהר הבית על-פי מגבלות ההלכה ובהתאם לפסיקות האחרונות בנושא. קיימת גם אגודה של נשים למען המקדש, העורכת ימי עיון וחוגי בית בנושא – אם כי נושא עליית נשים להר מורכב מאוד מבחינה הלכתית, ועל-פי ויסנשטרן, רוב הרבנים מעדיפים שנשים לא יעלו.

אנשי הוואקף, באופן טבעי, אינם מאושרים מהתגברות התופעה. "כבר בתקופה שההר היה סגור ועשינו רק סיבובי שערים הם לקחו את זה קשה. היתה התייחסות רחבה בתקשורת הפלשתינית לכך. כשנפתח ההר מחדש החרדות שלהם גדלו. לפני כמה שבועות, כשנערכה תפילה המונית בכותל, עלה עשן ממסגדי הר הבית. המשטרה טענה שהדלקת הנרות בעזרת הנשים מהכותל גרמה לעשן; הערבים, לעומת זאת, הוציאו הודעה שהיהודים ניסו לשרוף את המסגדים. היו גם מקרים שיהודים הותקפו שם, אומר ויסנשטרן.

למרות התחזקות גל העולים, גופים רשמיים כגון עיריית ירושלים, המשטרה ורשות העתיקות עדיין נוהגים ברגישות, שלא לומר באדישות, כשמדובר בטיפול בהפרות חוק מצד הוואקף, כמו המסגד הענק הנבנה באורוות שלמה והחפירות במתחם שפוגעות בשרידים יהודיים.

האם הפרסום של פעולות הוואקף תרם גם הוא להתגברות העלייה להר? ויסנשטרן מעריך שייתכן שהיתה לו השפעה מסוימת, אבל מוסיף: "הכניסה להר הבית לא צריכה להיות קשורה לשום גורם חיצוני. הר הבית הוא מקום קודשנו, וכל יהודי צריך להרגיש רצון לעלות לשם".

לפני כמה חודשים נערך כנס רב משתתפים של רבנים מכל רחבי הארץ מטעם 'מכון אריאל' שעסק בנושא הר הבית. ויסנשטרן: "היה נעים לראות כל-כך הרבה רבנים ואישי ציבור שמתעניינים בנושא. נראה שהוא מתחיל לחלחל לשכבות רחבות בציבור בארץ ובחו"ל. זה לא מפתיע, כי הרי לא מדובר באיזה גימיק, אלא בדבר האמיתי".


מוסיקה: מחסידית ליהודית

"למי שעד לפני מספר שנים לא התחבר למוסיקה החסידית מבית היוצר של אברהם פריד ודומיו, ונאלץ לשמוע את שלמה ארצי ודומיו, יש כיום לא מעט אלטרנטיבות יהודיות", מאבחן אריאל וולף, מגיש התכנית מוצ"ש חסידי בערוץ 7. אמנים כמו אהרן רזאל, סיני תור, עדי רן ולהקת רבע לשבע הם חלק מהמוסיקה היהודית האלטרנטיבית, אחת התופעות הבולטות בתחום המוסיקה החסידית-יהודית. על פי וולף, הז'אנר הזה משתלב היטב במגמה של חזרה לטבע וחיפוש האמת. מובילים אותו לא מעט חוזרים בתשובה שמביאים איתם סטנדרטים מקצועיים חדשים וגישה יותר אישית. "זה סגנון אמיתי יותר שהנוער מתחבר אליו: הלבוש פשוט ונטול חליפות, יש פחות ניפנופי ידיים ותרועות חצוצרה וחלקים גדולים מהטקסטים נכתבים על יד האמנים עצמם, שזה חידוש בתחום". ויש גם לא מעט יוצרים מיש"ע כמו להקת בין השמשות מאלקנה ונפתלי אברמסון מעתניאל.

'שיר המעלות' של יוסף קרדונר, חסיד ברסלב, היווה לדעת וולף את ראשיתה של התופעה לפני כעשור. בערך באותו זמן נפטר ר' שלמה קרליבך, הרב המרקד, וסגנון השירה שלו המבטא חיפוש מתמיד אחרי האמת, הוליד חסידים רבים, והיווה את חיל החלוץ של המוסיקה היהודית האלטרנטיבית.

למעשה כיום, אומר וולף, המטרייה של המוסיקה היהודית נפתחה והיא מקיפה את כל מי ששומר מצוות וגם עשוה מוסיקה, לא חשוב באיזה סגנון.

בציבור החרדי, שצורות הבילוי שלו מוגבלות יחסית, המוסיקה תופסת מקום נרחב בסל התרבות, אומר מנחם טוקר, שדרן ב"רדיו קול חי" ומנחה "חסידישקייט"..

"פעם לא היו בכלל חנויות נפרדות לדיסקים. היו מדפים של דיסקים בתוך חנויות ספרים. היום יש
בשכונת גאולה לבדה ארבע חנויות וכך גם בבני ברק. הפריחה הביאה איתה גם עיתונים שעוסקים במוסיקה חסידית, תכניות בערוצי הרדיו השונים ואפילו ביקוש לתמונות של המבצעים".

הטרנד האחרון, מעדכן טוקר, בעיקר אצל החרדים הוא מוסיקה חסידית מזרחית. בין קהל השומעים גם תלמידי ישיבות ליטאיות. ויש אפילו ראפ חסידי. אבל עדיין, הוא מרגיע, הסגנון של מרדכי בן דוד הוא הזרם המרכזי.

המוסיקה היא הז'אנר המוסיקלי המצליח ביותר בארץ כיום, קובע טוקר. באופן יחסי, מרדכי בן דוד לוקח להופעה יותר משלמה ארצי, ואוף שמחס מוכרים מסבלימינל. גם המפרסמים הבינו את זה והם מנסים לרתום את הזמרים למבצעי המכירות שלהם. מונה רוזנבלום הוציא דיסק בשיתוף עם אסם. מתי אי פעם שמעת שמי שקונה במבה מקבל דיסק חסידי?


סייעו בהכנת הכתבה: חגית רוטנברג ואסתי רמתי