חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 104ראשיהפצה

סופר מהסרטים - בגליון השבוע

´כשראיתי איך מכוונים אותי מהשמים לשוב אל היהדות, הבנתי שיש במאי גדול יותר מסטיבן ספילברג´, אומר הסופר צבי פישמן ● בספרו החדש, ´הדיסקמן והגורו´, הוא מבקש להעביר את קוראיו במסע רוחני שיחסוך להם את הנסיעה האופנתית למזרח הרחוק ●
05/08/04, 00:00
חגית ריטרמן

כדי לספר סיפור, צריך שני דברים: כשרון וחומרים מעניינים. לסופר צבי פישמן יש את שניהם, וכששומעים את סיפור חייו, מבינים שמי שחנן אותו בכשרון הכתיבה, גם כתב לו עצמו חיים שהם סיפור מעניין, או כמו שפישמן יאמר כאן כשיתאר נסים שהקב"ה עשה לו: "יש במאי גדול יותר מסטיבן ספילברג".

לפישמן יש שלושה ספרים בעברית: ´טוביה בארץ המובטחת´, ´ימות המשיח´ ו´בר-מצווה במנהרת הזמן´. בנוסף עיבד את הכוזרי לנוער. ועכשיו צבי פישמן חובק ספר חדש: ´הדיסקמן והגורו´, רומאן מרתק על מסע של נער יהודי-אמריקני, כל הדרך מאמריקה להר-הבית, שכמעט מביא למלחמת עולם שלישית. המסע עובר דרך אירופה, המזרח הרחוק ואפילו מכה, וכששומעים את סיפור חייו של הסופר, נראה שבכמה מקומות בספרו החדש, הגיבור, סם סינגר, פוגש את צבי פישמן. אבל עוד נחזור לדיסקמן.

אנטישמיות באמריקה

לפני כמה שנים פרסמה הטלוויזיה הישראלית, אז הערוץ היחיד, שהיא עומדת להקרין את הסרט ´חוק ואי-סדר´. חבר של צבי פישמן, ששמע על כך, הודיע לו ובמקביל התקשר לאולפנים והציע להם רעיון לראיון: יוצר הסרט ההוליוודי הוא חוזר בתשובה שלומד במכון-מאיר. מה הקשר בין הוליווד לישיבה בירושלים? אז זהו, שיש קשר.

"גדלתי בבית שהיו בו חנוכייה ועץ חג המולד", מספר פישמן. "החינוך היהודי היה כל-כך דל, שלא הורגש. בר-המצווה שלי היתה בכנסייה. היה בסביבה בית-כנסת רפורמי, אבל הוא היה בבנייה. זה היה חסר משמעות ולא רציתי להמשיך בקשר עם היהדות". צבי למד בתיכון יוקרתי באמריקה ששייך לפרוטסטנטים. בימי ראשון, כשהתפללו, נתנו ליהודים להתפלל למטה, במרתף הכנסייה. "הרגשתי כמו סוג ג´ של דת ורציתי להיות כמו כולם, אמריקני".

בהמשך למד פישמן באוניברסיטת ניו-יורק. הוא בעל תואר שני בקולנוע. "ראיתי אלפי סרטים, שעות ארוכות של בזבוז. נכנסתי לעולם הדמיון של הספרות והקולנוע, הזדהיתי עם הסופרים, הבימאים, השחקנים, החיים הבוהמיים. מ"ט שערי טומאה". בשנה האחרונה באקדמיה כתב תסריט מקורי, ובמאי צ´כי מפורסם שהגיע לארה"ב התלהב וביקש שיכתוב תסריט בנושא אחר. חברת ´קולומביה´ המפורסמת הפיקה את הסרט בעלות של עשרה מיליון דולר.

אחרי האוניברסיטה, פישמן כתב רומן עב-כרס, התקבל להוצאת הספרים ´דל´ והוזמן להתראיין בחמש תוכניות טלוויזיה. יום לפני הראיון הראשון, כשהגיע לפלורידה, נכנס לחנות ספרים ולתדהמתו גילה שהספר עדיין לא על המדפים. אחרי השידור התקשר המו"ל אל חדרו במלון, אמר כמה הוא מצטער, לא סיפק הסברים והזמין אותו לבקר כשישוב לניו-יורק. "הגעתי, וישבתי עם סגן-העורך. הוא אמר: ´הבעיה היא השם שלך´. בהתחלה לא הבנתי. בסוף שאלתי: ´בגלל שאני יהודי?´, והוא אמר: ´נכון´. ואז הוא הוסיף: ´אגב, השם שלי זה לא היגנס, אני שפירא. החלפתי כדי להתקדם´. זו היתה סטירת לחי".

מחלה שהובילה לחיפוש עצמי

כששיערו ארוך ותרמיל זרוק לו על הגב, נסע פישמן לאירופה. המילים הראשונות ששמע על אדמתה היו כשמרצדס נעצרה לידו והנהג צעק: ´הייל היטלר!´. כשחזר לאמריקה הגיע להוליווד ונתבקש לכתוב סרט פעולה נוסף. "כתבתי סיפור, סתם ג´אנק על מתאגרף כושי, שילמו לי הרבה והפיקו את הסרט. זמן קצר אחר-כך כתבתי סרט אימה, בכל חמש דקות מישהו נהרג באופן מוזר. נתנו לי מאה אלף דולר בשביל הג´אנק הזה, ובזמן קצר מכרתי שלושה סרטים בהוליווד". פישמן, כמו כוכב עולה, קנה אוטו ספורט עם גג מתקפל ודירה מפוארת על חוף הים, היו לו חברים מפורסמים ובמכון הכושר הוא התאמן עם ארנולד שוורצנגר, אז שחקן מתחיל. בימים השתזף על החוף, בלילות הלך לדיסקוטקים. הרגיש שהגשים את החלום האמריקני.

"הכל היה SHOW. ופתאום בתוך כל ה´טוב´ הזה חליתי מאוד. הרופאים אמרו לי לקחת קורטיזון, ושאם זה לא יעזור, אצטרך לעבור ניתוח מורכב. התרופה היתה רעל. אחרי שלושה חודשים המצב השתפר, אבל כשהפסקתי הכל חזר: דימומים, פנים נפוחות. זה שבר את האגו שלי. אחרי שנה וחצי הבנתי שהישועה לא תבוא מהתרופה.

"בכל הצלחה שהיתה לי, סרט שיצא, רכוש חדש, הרגשתי שמשהו חסר. שצריך להיות משהו שהוא יותר מפרסום וכסף. התחלתי בחיפוש רוחני. ניסיתי דיאטה, מריחואנה (שה´ יסלח לי, באמריקה זה כמו מים), אקופונקטורה וטיפול פסיכולוגי, כאילו משהו לא בסדר איתי, כי אם כל החברה שלמה עם הדברים הגשמיים ואני לא, בטח אני זה שלא בסדר".

ואז שאל אותו חבר ישראלי, בן למשפחה מסורתית שבא להוליווד: "למה אתה לא יודע שום דבר על יהדות?". פישמן: "השאלה נכנסה לי כמו פיצוץ אטומי בראש. למדתי את כל הדתות האחרות, ושום דבר על יהדות. קניתי חומש ואמרתי לקב"ה: ´כמו שנכנסתי ברצינות ליוגה ולמדיטציה, ככה אני רוצה להיכנס לזה. תן לי להיכנס´. ואני קורא – ´בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ´, אני ממשיך לקרוא: אברהם אבינו, משה רבנו, אני נותן לכם את התורה ומביא אתכם לארץ-ישראל... לא ידעתי שום דבר על ארץ-ישראל, הייתי בור לגמרי, מנותק. אם שמעתי משהו, זה היה במלחמת ששת-הימים, אבל חוץ מזה? לוס-אנג´לס מלאה יהודים אז שאלתי את עצמי: ´אם זה נכון שהקב"ה רוצה שהיהודים יהיו בישראל, מה הם עושים פה?´.

"קניתי ספר על יסודות היהדות וקראתי שיש מנהג תשליך. אז זרקתי את כדורי הקורטיזון לים ואמרתי לקב"ה ´אני מצטער שלא שמתי לב. תקבל את הכדורים כאילו הם חטאיי, ותן לי את התרופה´. איבדתי בערך 25 קילוגרם אבל לא רציתי לחזור לתרופה. הרגשתי שאני הולך למות, איבדתי הרבה דם, וזו התאבדות לזרוק כדורים.

חלום על תפילין

"ואז חלמתי חלום: אני נכנס לחנות בגדים ובפנים יש עוד דלת. אני נכנס דרכה ויש שם המון ספרים בעברית, כמו בבית-מדרש. והרגשתי הרגשה של רוגע. לא ידעתי לקרוא עברית, אבל רציתי להישאר שם. בעל חנות הבגדים רצה לסגור וביקש ממני לצאת. ביקשתי שייתן לי עוד חמש דקות, והוא הסכים. פתאום ראיתי דלת נוספת, יותר פנימית, ונכנסתי לחדר השלישי. החדר היה ריק ועל הרצפה היתה קופסה שחורה ענקית, כמו בסרט של וודי אלן. זה היה תפילין של ראש. איך ידעתי מה זה? לסבא שלי היו תפילין באיזו מגירה. שמעתי קול באנגלית: ´זאת התשובה! אתה צריך לדבוק בה´!´. קמתי בפחד, זה היה ברור וצלול, כאילו שזה לא חלום".

ואתה כאן. אז בעל החנות נתן לך להישאר.

"נכון", הוא מחייך וממשיך את הסרט, או סיפור חייו: "ניגשתי לבית-חב"ד בלוס-אנג´לס וביקשתי משליח חב"ד במקום שיניח לי תפילין. הוא הניח ואמר לי לומר קריאת שמע. מדי יום הייתי מניח שם תפילין, ובערב הולך לדיסקוטק".

פעם אמר לצבי החבר הישראלי: "הרב ישראל אודסר בא לארה"ב לגייס כסף לצדקה. בוא נלך לראות אותו". מישהו מהמתאספים שאל למה בלוס-אנג´לס יש זיהום אוויר כל-כך כבד. הרב ענה שלכל דבר גשמי יש מקבילה רוחנית. "זה עשה לי משהו עמוק", מספר פישמן. "הרב חילק חוברת ´התיקון הכללי של רבי נחמן´. קראתי וגיליתי שיהודי צריך לחיות באופן קדוש, והנה חייתי בהפך הגמור. זה היה כאילו מישהו מגלה שחייו היו מסלול טעויות וההפך מרצון ה´. הבנתי שאני צריך להפוך את החיים: להפסיק את הדיסקוטקים, הסמים, הרדיפה אחר כבוד ופרסום, להפסיק לדאוג איך אני נראה מבחוץ ולדאוג לנשמה".

דואר מהקב"ה: לך לירושלים!

ואז הוא החליט שקודם צריך לברוח מהוליווד. צבי מכר הכל ועבר לניו-יורק כי חשב: "שם זה יותר יהודי". בניו-יורק, כשהוא כבר חלש פיזית, ביקש ממנו דוד שלו שילווה אותו לניתוח קטרקט. "שלושת-רבעי שעה עמדתי מחוץ לחדר-הניתוח ואמרתי בריכוז גדול אותו משפט: ´ה´, נא לתת רפואה שלמה לדוד שלי´. כשחזרתי לדירה, פתאום, בפעם הראשונה מאז שחליתי, הדימום הפסיק. נגמר. הייתי בהלם. הרגשתי שהקב"ה שם את האצבע שלו על הבטן שלי והעיף את המחלה. זה היה נס.

"מאוחר יותר למדתי במכון-מאיר שכשאתה מתפלל על השני, הקב"ה עונה קודם לך. כשעליתי על מסלול חיובי, ולא התפללתי רק על עצמי, זה נתן כוח לתפילות. הרופאים לא הצליחו להבין איך יכול להיות שהמחלה נעלמה פתאום. שאלתי את הקב"ה ´למה עשית לי את הנס הזה? האם בשביל שאכתוב באמריקה סיפורים על יהודים בעיתון יהודי או אולי כדי לעלות לארץ-ישראל? תן לי אות מה אתה רוצה´. הלכתי לישון. בבוקר יצאתי ובתא הדואר שלי היתה חוברת תיירות עם תמונות של ירושלים והכותל, והיה כתוב: ´ירושלים – עיר הבחירה שלי´. אז אמרתי: ´יש במאי גדול יותר מסטיבן ספילברג´. ה´ ידע מראש, לפני שביקשתי, וסידר שמישהו ישלח את זה קודם וזה יגיע בדיוק. בחיים שלי לא קיבלתי שום דואר מגורם יהודי, ופתאום זה".

באותו יום נכנס פישמן למשרדיה של חברת נסיעות וקנה כרטיס טיסה לישראל. "כשהגעתי לירושלים, חזרה אליי השלווה שהרגשתי בחלום, עם ספרי-הקודש". הוא התפלל כל יום בכותל ופגש את הרב שוסטר, שהציע לו שוב ושוב להצטרף לישיבה. פישמן, שלא ידע עברית, העדיף לסייר במקומות הקדושים. "הרגשתי שהגעתי הביתה, אבל אני לא יודע איך להיכנס. חזרתי לניו-יורק ולמדתי עברית באולפן של הסוכנות היהודית".

מניו-יורק למכון מאיר

בתחילת מלחמת של"ג, הגיעו לניו-יורק שליחים ממרכז הרב. יהודה חזני ז"ל ומאיר אינדור חיפשו צעירים יהודים שיעזרו בארץ כשהגברים יצאו ללבנון. על עלונים שחולקו הופיע מספר טלפון במערכת עיתון יהודי, אליו המעונינים היו אמורים להתקשר. לא היה מי שיענה לטלפונים, אז צבי התנדב.

כשהגיע תאריך הטיסה היו כ-500 יהודים, אבל הרב חזני ביקש ממנו שיישאר במשרד לגייס עוד מתנדבים, וכך לכל טיסה פישמן רצה להצטרף וחזני היה מתקשר ומבקש שיישאר. כעבור שנתיים הרגיש שהוא לא יכול יותר ועלה.

"הרב חזני לקח אותי אל ראש מכון-מאיר, הרב דב ביגון, ואמר: ´תדאג שהיהודי הזה ישב שנה בבית-מדרש בלי לברוח´. כשישבתי במכון-מאיר הרגשתי את השלווה, כאילו חזרתי לספרים מהחלום שלי. אחרי תקופה של לקבל, רציתי לתת, לכתוב. אמרתי לרב אבינר והוא אמר: ´אתה בוסר, תשב ללמוד תורה, ואחרי שתבנה עצמך בעולם תורני איתן, תכתוב; אבל ברור שאתה חייב לכתוב´. הוא גם אמר: ´אנחנו לא יכולים לשלוח בחור ישיבה ללמוד בהוליווד איך עושים סרטים כי הוא יתקלקל, אבל מה שעברת שם זה כמו ההבטחה של ה´ לבני-ישראל במצרים: ויצאו ברכוש גדול. תכתוב מעט כדי לא לשכוח, אבל תמשיך ללמוד´".

צבי הכיר את יפה, שלמדה במכון-אורה, המקבילה הנשית למכון-מאיר, והם התחתנו והביאו לעולם שבעה ילדים. יפה עובדת כמנחה לזוגיות. בשנים הראשונות הם גרו בבית-אל וצבי למד בישיבת בית-אל, אחר-כך בעטרת-כוהנים. כשאמו חלתה באלצהיימר, הוא נסע לארה"ב, עזר להוריו לסגור את העניינים והעלה אותם ארצה. ההורים גרו לידם בשילה, וכיום הם גרים איתם באותו בניין
בירושלים. "בגלל המחלה, אמא שלי היתה מסתובבת בהרים ואשתי הלכה אחריה והחזירה אותה. היא טיפלה בה במסירות, אבל זה היה קשה, ובסוף, גם בשביל הטיפולים הרפואיים, החלטנו לעבור לירושלים".

לקדש את הספרות

איך נראה סדר יומו של סופר מאמין? תורה ויצירה. פישמן טובל במקווה, אומר את התיקון הכללי של ר´ נחמן מברסלב ולומד תורה בטרם הוא ניגש לכתוב. "הרב קוק כותב ב´אורות-התחייה´ שסופר ישראלי לא יטבול עטו בלי טהרת הנשמה וקדושת הרעיון. לפחות להקדים מחשבה של תשובה, הרהורי תשובה. צריך לקדש את הספרות. לפי הרב קוק, אם אנשים יקראו ספרות עם מסרים חיוביים, זה יעלה את העם".

בעבר לימד תסריטאות, כשנמנה עם הצוות הראשון של ´מעלה´, וכיום הוא כותב, מפיק ומביים סרטים עבור גופים שפונים אליו, ומתרגם ספרים ומאמרים. עשרה ימים לפני המשאל על תכנית ההתנתקות, טלפנו אליו ממטה מאמץ וביקשו סרט שיציל את גוש-קטיף. היו לו לשם כך שלושה ימים.

זה בלתי אפשרי.

"נכון, אבל בעזרת ה´ עשינו את זה. משה הרשטיק מגוש-קטיף, חבר שלי, עשה סרט מצוין, אבל לצערנו היה צורך בעוד אחד, ועבדנו עליו ביחד".

פישמן חיבר ארבעה ספרים באנגלית על משנתו של הראי"ה קוק יחד עם הרב דוד סמסון. "זה שילוב טוב: הרב סמסון נותן את הצד התורני ואני את הדיו. באנגלית יש ספרייה שלמה של יהדות, אבל נושא ארץ-ישראל חסר. כמעט כל שבוע אנחנו שומעים על מישהו מחו"ל שקרא והחליט לעלות".

כשכתב את ´טוביה בארץ המובטחת´, הספר הראשון שלו בעברית, התכתב פישמן עם ´טוביה החולב´ של שלום עליכם, ובעיקר הושפע מהגרסה הקולנועית ´כנר על הגג´: " זה הסרט היחיד שראיתי בחו"ל שהיה לו קשר ליהדות. לא עושים סרטים על יהודים, והנה, גיבור יהודי עם עומק. זה השפיע עליי, וכשעליתי והבנתי שזה המקום האמיתי של היהודים, לבי כאב שטוביה של שלום עליכם עדיין בחו"ל, אז עצרתי לו באיזו צומת והעליתי אותו לארץ-ישראל. בספר שלי הוא הופך להיות גיבור שמוכן להילחם על הארץ".

קובץ הסיפורים שלו, ´ימות המשיח´, הוא מסוג הספרים שצריך לקרוא. בכתיבה חכמה שגם הומור לא נעדר ממנה, פישמן הראה שוב שאפשר להיות סופר מחונן גם כשכותבים ב´יד ימין´. לצבי פישמן, שזכה בפרס שר החינוך ליצירה ותרבות יהודית, יש מה להציע לספרות הישראלית. אבל מי שרוצה לקרוא את ספריו, שנמצאים רק בחלק מהחנויות, יצטרך לפנות להוצאה לאור בירושלים או לסופר עצמו.

איך זה ייתכן? פישמן מסביר: "אני כותב בעד המתנחלים ובעד התורה, אז זה מרגיז קצת את השמאלנים. שלחתי את הספרים להוצאות לאור, אבל המו"לים לא רצו לפרסם. ישראל גולדברג מ´פרסומי ישראל´ הסכים".

כאיש קולנוע, הוא רצה לעשות מהכוזרי סרט, אבל לא הצליח לגייס כסף והחליט להוציא, במקום זה, ספר לבני נוער "שיכיל את הרעיונות המרכזיים, ושהורים יוכלו לשבת ללמוד אותו עם ילדיהם". יחד עם איוריה המרהיבים של בת-שבע חדד-לבון, הוציא את הספר, שאפילו מורים משתמשים בו, והרב חיים שטיינר אמר למו"ל: "אפילו אם פישמן היה כותב רק את זה, זה היה שווה את כל ההקמה של ההוצאה לאור".

פישמן: "אפשר לראות בכל הסיפורים את המשלים לגאולת ישראל. התשובה של כל אחד זה המיקרוקוסמוס, הצמצום של מה שעם ישראל עובר. אפילו טוביה הגלותי הופך להיות יהודי של גוש-אמונים. הדיסקמן ודוד דור (סוכן שב"כ שחוזר בתשובה, בקובץ ´ימות המשיח´. ח.ר) חוזרים לשורשים. זה גם הסיפור של הכוזרי. החיפוש אחר האמת עובר על כולנו. אנחנו בבוץ כשאנחנו מנסים להיות כמו הגויים. הקב"ה לא החזיר אותנו לפה כדי שנהיה אמריקנים בארץ ישראל. החוקים שמנסים להעביר, חזיר וגויות... הקב"ה לא ייתן לנו מנוחה עד שנחזור לעצמנו".

השמאל משתמש בסופרים שלו כתימוכין מוסריים.

"בכל כנס והפגנה של השמאל, יש להם הסופרים שלהם, כאילו יש להם מונופול על מוסר ואינטליגנציה. ואנחנו לא מעריכים את האנשים שלנו שמנסים ליצור יצירה יהודית מקורית. כמו שקידשנו את השפה העברית כשחזרנו לארץ-ישראל, צריך לקדש גם את היצירה היהודית, הספרות היהודית, ולתמוך בה".

לבטוח בה´, לא בדולר

כששאלתי את פישמן מאלו סופרים הושפע, הוא אמר שמצד הכתיבה יש רשימה ארוכה של סופרים אמריקנים ורוסים, "אבל דעות לא לקחתי. רוב הסופרים היהודים-אמריקנים מנסים למצוא חן בעיני הגויים, אז אפילו כשכבר כותבים על יהודים, זה נעשה במבט שלילי. ´העבד´ של בשביס-זינגר, שלצערנו מלמדים באולפנות, זה ספר פורנוגרפי עם תעודת כשרות של פרס נובל. כשנתתי פעם שיחה באולפנא בעפרה, שאלתי איזה ספר לומדים לבגרות ואמרו ´העבד´. השתגעתי, זה מלא פריצות. אז אחת הבנות אמרה ´אבל הוא קיבל פרס נובל´".

גם שמעון פרס קיבל פרס נובל.

"זה בדיוק מה שעניתי. על אוסלו. התלוננתי במשרד-החינוך, והם אמרו ´יש בספר דברים טובים´. אמרתי ´בסלט יש דברים טובים, אבל אם יש בין הירקות תולעת, אפשר לאכול אותה איתם?´".

אז מבחינה אסתטית, לא מבחינת התכנים, אלו סופרים השפיעו עליך?

"דוסטוייבסקי – קראתי את כל ספריו כמה פעמים, תומס וולף, ארנסט המינגווי".

וסלינג’ר.

"נכון, גם סלינג’ר".

הוספתי לרשימה של פישמן את סלינג’ר כיוון שבספרו החדש, ´הדיסקמן והגורו´, ספרתי כעשרה הדהודים של ´התפסן בשדה השיפון´, ספרו הנודע של סלינג’ר. בשני הספרים המספר הוא ´מספר-גיבור´ שפונה אל נוכחים כלשהם בנוסח דומה: "שתבינו", "חשוב שתדעו". הולדן, גיבורו של סלינג’ר, מכריז "אני התפסן!", וסם, גיבורו של פישמן, מכריז "אני הדיסקמן!", לאחר שהוא מספר שתמיד ´תכנתו´ את מוחו בדיסקים. שניהם מרגישים שהם חיים בעולם שקרי ומזויף. שניהם מסתכלים כבוגרים על תקופה מאוחרת בנעוריהם. שניהם חשודים בשיגעון עד כדי צורך באשפוז. ויש עוד. "נכון של´תפסן בשדה השיפון´ היתה השפעה גדולה עליי", מודה פישמן באשמות שייחסתי לו.

"סם סינגר הוא לא רק אדם פרטי. הוא גם עם ישראל שגדל בגלות של אלפיים שנה והכניסו לו דיסקים לראש, שאיפות מזויפות של אומות העולם. הוא מרגיש שהוא לא מזדהה איתן, אבל לא יודע מה נכון בשבילו, יש לו רק את ריח הטלית של סבא שלו בארון בו הוא מסתתר. הוא מריח את העבר היהודי ומרגיש שיש משהו מעבר לעולם של דוגמניות והוליווד".

סם שואב כוחות מהכיתוב על הדולר ´IN GOD WE TRUST´, האמונה באל מנוסחת על השטר האמריקני. ומצד שני אמריקה ברומאן היא אמריקה של זיוף: של דיסקים שזה דבר מתחלף ושל אופנה שגם היא, מטבעה, משתנה.

"בזכות היהודים שהגיעו לאמריקה קיימים הדברים הטובים שבה. אבל יש זיוף, בדיוק כמו על הדולר: כותבים ´אנחנו בוטחים באל´, אבל אמונתם בדולר. סם זוכר את הדולר כדבר הראשון שקיבל מהאבא. הוא חשב שהאבא מלמד שצריך לבטוח בה´, אבל האבא רצה ללמד שהדרך להצלחה עוברת בדולר. האבא היטיב לו במתנה כספית; סם, כילד, ירד לעומק הדברים. יש טוב באמריקה, אבל כל דבר שלא קשור לתורה, מתקלקל".

שילוב החול והקודש

סם עורך מסע לחיפוש האמת ועובר בין הדתות. גם בספר הכוזרי, שאותו עיבדת לנוער, יש חיפוש דומה.
"זה נכון. והרבה מאתנו עוברים את זה: לא מוכנים לקבל את המסורת מהבית ורוצים לנסות בעצמם. אם הספר שלי יכול לקצר את בזבוז המסעות האלה, מה טוב. ניסיונו של היהודי לברוח מזהותו, מתפקידו בעולם, מביא אותו לשדות זרים, עד השיבה הביתה. יש כאלה שמגלים את האמת מוקדם ויש שעוברים איזה גיהינום עד שהאסימון נופל. ויש גם כאלה שלעולם לא פוקחים את העיניים".

אביו של סם, רלף סינגר, הוא יהודי בעל השפעה עצומה על נשיא ארה"ב, ביל בוסטון הטקסני, שמראה לו חיבה אבל בעצם מחבב את ארנקו. יש בספרך שר חוץ יהודי ובכירים נוספים. הכוח שיש ליהודי אמריקה הוא ´טוב ליהודים´?

"המציאות של עם ישראל בחו"ל היא קללה. זה שיהודי משפיע שהאמריקנים יהיו יותר מוכשרים או יותר עשירים – זה שלילי. הקב"ה בירך את המדינות בזכות היהודים ששם, יש השפעה ברוכה איפה שיהודים נמצאים. כשתהיה עלייה גדולה מאמריקה, היא תתפרק ותהפוך לחסרת משמעות, תהיה מה שהיא צריכה להיות, ועם ישראל יהיה מספר אחת, כמו בימי שלמה המלך. אם כל היהודים שהם סופרים, אנשי הוליווד, ספילברג למשל, אנשי היי-טק ומדעים יעלו לארץ – איזה אור יצא מציון! אבל כעת הם נותנים את כוחם לאויבים".

אתה מדבר על שילוב החול והקודש.

"כן. הקב"ה אוהב את בעלי התשובה במיוחד. לא גדלתי במשפחה דתית ואני לא מצטער על זה, ככה לא הייתי כותב את הספרים. הרב קוק מסביר ב´אורות´ שיש נקודה חיובית בכך שעם ישראל עבר את הגלות, כי חזרנו עם אוצר אומות העולם. הבאנו מה שהיה שם טוב וקידשנו אותו פה. את המדעים קידשנו עם שילוב הקשר לתורה ולקב"ה. יש תועלת גדולה בכך שמישהו שהיה רחוק מתקרב. כמובן, זו לא סיבה לרדת".

קצת לפני שנפרדנו, צבי פישמן אמר שאם ´הדיסקמן והגורו´ יעזור לקרב אפילו יהודי אחד לאבינו שבשמיים, הוא השיג את המטרה. "הטיולים להודו נפוצים פה, וחשבתי לפוצץ את הבלון הזה. רציתי שהקורא ירגיש שהוא כאילו היה שם, נתן צ´אנס, ובסוף גילה שהכל בלוף. המטרה בבודהיזם זה לברוח, מטרת היהדות הפוכה: לקדש את העולם, לבנות".

עמוד 1 מתוך 2
הקודם | הבא