גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 104ראשיהפצה

סערה עצומה - על דעת עצמי

05/08/04, 00:00
אבי סגל

סערה עצומה

"אנו הח"מ, בעלי דעות פוליטיות שונות מימין ומשמאל, מבקשים למחות על ההשתלחות קלת הדעת והנמהרת, הבלתי מרוסנת, בלשון גסה ומתלהמת, באל"מ (מיל.) יונתן בשיא", כך נפתחת עצומת תמיכה בראש מנהלת ההתנתקות, שפורסמה לאחרונה באינטרנט. קראתי את הנוסח המלא בעיון, ומה יש לדבר - אני מסכים כמעט עם כל מלה. גם אני חושב שחלק מן ההתבטאויות נגד בשיא היו קשות מדי, מתלהמות וחסרות אחריות. נו, אז לחתום על העצומה או לא לחתום?

עיינתי ברשימת שמות החותמים, ואכן, ביניהם ניתן לזהות שמות מוכרים מימין ומשמאל, מתנחלים וקיבוצניקים, רבנים ועיתונאים, אנשי צבא ואנשי רוח. כואב לדעת שאנשי גוש קטיף, אלה שחרב הפינוי מונחת על צוואריהם, לעולם לא יזכו לתמיכה גורפת מסוג זה. אם היו מפרסמים עצומה נגד "ההשתלחות הגסה וחסרת הרסן" במתנחלים (למי שאינו יודע על מה אני מדבר - אני ממליץ להתחבר לעולם התקשורת), יש לי הרגשה שרשימת החותמים כבר לא היתה כה הטרוגנית וחוצה מפלגות.

אלא שהתמיכה האנושית הנרחבת בבשיא אינה מצביעה דווקא על הסכמה לאומית בנושא גבולות הדיון הציבורי. כלל לא בטוח שהביטוי "השתלחות חסרת רסן" מתפרש בשמאל הישראלי כפי שהוא מתפרש בימין. בעוד אנשי ימין עשויים להתנער מדברי השנאה של אנשי כך, ואולי גם מאזכור השואה בדבריהם של אמנון שפירא ואדיר זיק, בשמאל מן הסתם רואים כל ביקורת קשה, כל כעס וחוסר נימוס, כהשתלחות אסורה. "נזכור את הלקח שלמדנו זה כבר: מלים מסוגלות לרצוח", כפי שנאמר בחלק המעצבן יותר של העצומה.

אבל זאת לא הסיבה שבגללה החלטתי לבסוף לוותר על הוספת שמי לרשימה המכובדת. הסיבה האמיתית היא האכסניה שבה הופיעה אותה עצומה, אתר האינטרנט של ´ציונות דתית ריאלית´. מדובר בתנועת שמאל דתית חדשה, לא גדולה במיוחד, שעיקר מאמציה מופנים כיום להתנפחות עצמית בתקשורת: ראיונות לעיתונות, כתיבת מכתבים למערכת, פרסום מאמרים וכעת גם החתמת פטיציות.

אין לי בעיה עם העובדה שחברי ´ציונות דתית ריאלית´ (אם הם כאלה ריאלים, אולי מן הראוי שימצאו לעצמם שם קצר ושימושי יותר?) תפסו טרמפ על פרשת יונתן בשיא. אבל גם אין לי שום עניין לתרום לניפוח התקשורתי המוגזם של תנועה דלילה זו.

באשר ליונתן בשיא: אף שאני מצטער על הבחירה שעשה, ולמרות שמותר וראוי לכעוס עליו ולבקר אותו, הרשו לי להביע סלידה מההתבטאויות הקשות והאלימות נגד האיש ומהאיומים על משפחתו. אבל אעשה זאת מכאן, ממדור זה, מתוך ביטחון כי גילויי השנאה והקיצוניות אינם מקובלים גם על כלל קוראיו של מדור זה.

ריאליזם מהאגדות

ובהמשך ישיר: יהיה זה קל מדי להתייחס ל´ציונות דתית ריאלית´ כתנועה קיקיונית של קשקשנים בשלב הטרום-התפתחותי של חייהם. אחרי הכול, החבורה הצעירה הזאת נותנת ביטוי לתחושה המלווה גם לא מעט אנשי ימין, כאילו העיסוק האינטנסיבי בעתיד יש"ע מונע מהחברה הציונית-דתית לעסוק בשאלות חברה, חינוך, יחסי דת ומדינה ועוד.

רק מה, מתברר כי אותה תנועה חוטאת בדיוק בדבר שבו היא מאשימה את מנהיגי הכיפות הסרוגות: ראיית המאבק על יש"ע כחזות הכול. שהרי לתנועה ´הריאלית´ אין השקפה חברתית-כלכלית מוגדרת, או עמדה אחידה בנושא דת ומדינה. גם לא שמעתי על פעילות סוציאלית או חינוכית מטעם התנועה, בעיירות פיתוח או במקומות אחרים. מה שכן, צד"ר תומכת בוויתור על חלקים ביש"ע, גם אם לא תצליחו לסחוט ממנה עמדה ברורה על גבולות הארץ. וכדי שלא נחשוד כי יש כאן בסך הכול גרסה חיוורת של מרצ, מסבירים לנו חברי התנועה כי אם נפסיק את השליטה בעם אחר ואת המאבק על ארץ ישראל השלמה, נוכל לרכז את מאמצינו ב"קיום חיי תורה במציאות האקטואלית של מדינת העם היהודי".

האמנם? ומה יקרה כשהקסאמים ימשיכו ליפול בשדרות? וכשנשק יוברח לגורמים עוינים בתוך הקו הירוק? וכשערביי ישראל ישנו את המאזן הדמוגרפי? האם אז תהיה ההנהגה הדתית פנויה יותר לנושאים הפנימיים? המחשבה – כי יום אחד נוכל לעזוב את המאבק הביטחוני לטובת ענייני חברה – היא רומנטית לא פחות מחזון המזרח התיכון החדש, ציונות ריאלית בעולם של אגדות. בעולם המורכב ששמו מציאות, העיסוקים בפערים חברתיים, זהות יהודית וחינוך הנוער חייבים לבוא אך ורק במקביל למאבק הקיומי על הארץ.

ובכל זאת, מי יודע. אולי בזכות ´ציונות דתית ריאלית´ יקבלו אותם עיסוקים חשובים, מלבד המאבק על ארץ ישראל, מקום בולט יותר בסדר היום של הציונים הדתיים הריאליים באמת.

חמסה עלינו

א. אזהרה אחרונה: עוד פעם אחת אני רואה כותרת בנוסח "משבר בשיא" או "פורש בשיא", אני צורח.

ב. "תכנית ההתנתקות סותרת את התפישה המדינית של מפלגת העבודה", כותב חבר לשכת מפלגת העבודה, דני כהן, המתנגד לנסיגה חד-צדדית. טועה מר כהן: התפישה המדינית היחידה של מפלגת העבודה לדורותיה היא ´לעולם לא לוותר על פחות ממה שמוותר הליכוד´.

ג. זה רק אני, או שלח"כ גלעד ארדן מהליכוד יש בדיוק את הקול של זבולון המר ז"ל?

ד. יו"ר מכבי הרצליה, אריאל שיימן, נפגש לסולחה עם סגן נשיא מכבי תל-אביב, אלי דריקס. ומי ארגן את פגישת הפיוס? לא אחר מאשר האזרח נטול האויבים זאב רוזנשטיין. אז אני לא יודע מה אמר רוזנשטיין לשתי הצ´ילבות, אבל נראה כי לאיש יש דרכים משלו לשכנע אנשים להיפגש.

ה. ולא אכפת לי מה אומרים פרשנינו הבכירים: האנרכיה ברשות הפלשתינית היא אחד הדברים המענגים ביותר שקרו לנו בעשור האחרון.


יודע את מקומי

נושא המכות החינוכיות של הורים לילדיהם עלה לאחרונה שוב על סדר היום הציבורי. אבל בביתנו הדל, שבו מסתובב בינתיים רק ילד אחד בן מעט יותר משנה, נמצא הנושא עדיין בעצימות נמוכה, כאיזושהי תחנה המצפה לנו בעתיד ומאיימת מרחוק על המרקם העדין של היחסים במשפחתנו. נכון לעכשיו, ההתעללות היחידה שלנו ביורש העצר היא רק בנשיקות ובחיבוקים שאנו מרעיפים עליו חמש פעמים בדקה. בינינו, לפעמים אני תוהה אם הילד לא היה מעדיף מכות.

המעבר העתידי בין גיל הינקות, שבו סולחים לילד על הכל, לבין גיל החינוך על כל משבריו, מטריד לא אחת את שלוותנו. המחשבה כי יום אחד נצטרך להפוך את עורנו ולהעניש את אהוב לבנו, עם או בלי פאצ´ים על היד, היא פשוט מזעזעת. האם באמת יחסי ההורה עם ילדו חייב לעבור שינוי דרסטי כל כך? וכיצד בדיוק מגיע המהפך? האם אנו אמורים לערוך לילד מבחנים כדי לדעת אם הוא מסוגל להבחין בין טוב לרע? ואולי הילד עצמו יודיע לנו יום אחד כי מעתה הוא מבין הכול, ולפיכך אנו רשאים להעניש אותו על חטאיו ושובבותו?

אני מצטער אם אני מפגין כאן את בורותי. אני פשוט לא רוצה להיות מופתע, לגלות בשניה אחת כי אני קשוח עם הילד באופן מופרז. אני חייב לשלוט במצב, לשלוט בהתנהגות שלי כשיגיע אותו עימות חינוכי עם הפעוט. אני לא רוצה למצוא את עצמי מבקש שמישהו ינסה לעצור אותי.

בשעות הקטנות של הלילה, אני שוכב במיטתי וחולם על חינוך ללא אלימות, על הקניית ערכים בדרכי נועם, על יחסים חמים עם בני ולא על נשק חם. אני שואף להיות תקיף וסמכותי, אבל בלי שהמצב יגלוש לאלימות פיזית. כי מה לעשות, זה פשוט לא יהיה מחזה יפה אם בני הקטן יעמוד מולי ויכסח לי את הצורה.