גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 104ראשיהפצה

מכתבים למערכת - מכתבים למערכת

05/08/04, 00:00

אפשר להוריד כובעים
(בתגובה ל'זיקוקים בעיתון', גיליון 103)

אדיר זיק מביא בטורו שיחה בשרשרת: "חברה שלנו ציינה שהיא לא רואה 'כאלה בלי כיפות'. מישהו אמר לה: זה מה יש, עם שלוש מאות המלקקים יושיע ה' את ישראל, כמו בימי גדעון".

כשאני ומשפחתי עומדים בין מאות האלפים, שרובם חובשי כיפות, בהפגנות ובצמתים, אנחנו אוהבים אותם ורוצים להצטרף אל מחנם ולחבוש כיפה. אלא שאז אנו נזכרים שעיתונאי התשקורת סופרים כמה "כאלה בלי כיפות" הגיעו.

לפני שנים שמע בני בערוץ 7 לקראת חצות: "הגיעו ידיעות כי רבין מתכוון להביא חיילים לפנות קרוואנים מבית אל ב', בואו בהמוניכם". דהרנו למקום. כשהגענו סוף סוף, נשמעה קריאה שהדהדה בכל האזור:

"תראו מי בא. כאלה בלי כיפות". מיד הקיפו אותנו במעגל והחלו רוקדים ושרים.
גם בצד הדרך העולה לירושלים, ביום השרשרת ז' באב, הסרתי את כובעי – למען העיתונאים.

יונתן אדר, מעלה אדומים


שמחה קטנה מאוד
(בתגובה ל'לא בשמים היא', גיליון 102)

חשתי הזדהות גדולה עם ביקורתה של אסתי רמתי על ספרה של אמונה אלון, 'שמחה גדולה בשמים'.
כל סופר, ובמיוחד כזה המגדיר עצמו כדתי ומחנך, צריך לכתוב באחריות גדולה. חזקה שספר כזה ייקרא בשקיקה על ידי הנוער, משום שנכתב על ידי סופרת דתית מוכרת והוא לכאורה 'כשר'.
אבל בפועל, הספר מלא בבלבול ובתהיות ומסתובב סביב סיפור אהבה מפוקפק.

מדוע יש לסופרים הדתיים-לאומיים נטייה להכניס את כל הפסולת לתוך ספריהם? האם אין לנו שאיפה ליצור ספרות נקייה, ערכית, מרוממת, כקונטרה לספרות החילונית החולה כל כך?

פנינה קורנינסקי, ירושלים

זבולון, חזור הביתה

מלשכתו של השר אורלב נשלחו השבוע עדכונים לראשי מוסדות התורה של הציונות הדתית, כדי לבשר על הצלחתו להגדיל את תקציבם. לאחרונה אף הוקמה ועדת שרים בראשותו של אורלב לענייני דתות.
קשה שלא להתרשם כי פעולותיו של השר, החשובות בפני עצמן, תפסו תאוצה דווקא בזמן האחרון, כדי להכשיר את הישארותו על כורסת המיניסטר.

אורלב חייב לדעת, שכשישפוט הציבור את פועלו, כל המעשים הנאים האלה לא יוכלו לכפר על ישיבה בממשלה הפועלת לגירוש יהודים מבתיהם.

ידידיה באב"ד
מושב נוב


טילים בתל אביב

בימים האחרונים נופלים טילי קסאם כמעט מידי יום בעיר שדרות ובקיבוצי הנגב המערבי. כל מדינה נורמאלית היתה רואה בירי טילים על עריה הכרזת מלחמה. אולם ממשלת ישראל מקבלת מציאות זאת בהכנעה, כמעט ככוח עליון שלא ניתן לשנותו. צה"ל שולח חיילים לאתר מחרטות לייצור טילים, אך מיד מוקמות אחרות תחתיהן.

הדרך היחידה להתגבר על הקסאמים היא להכריז קבל עם ועולם כי ירי הטילים על ישראל הוא הכרזת מלחמה מצד הרשות הפלשתינית, וכתוצאה מכך לישראל אין ברירה אלא להשיב מלחמה.
ובמלחמה כמו במלחמה: החוקים אחרים. רק במצב כזה צה"ל יוכל באמת לפעול כמו שצבא צריך לפעול כאשר מתקיפים את מדינתו.

מעניין מה היה קורה לו היו טילים נופלים על תל אביב. האם גם אז היתה תגובתנו מהוססת כל כך?

אדוה נוה
שערי תקוה


מאז ולתמיד

ביום שלישי השבוע מלאו 75 שנה להירצחם של 67 מיהודי חברון ע"י ערביי העיר. באותה שנה, שנת תרפ"ט (1929), התחוללו פרעות בכל רחבי הארץ.

ראשי הציבור היהודי בחברון לא האמינו ששכניהם הערבים, בקרבם חיו שנים רבות ביחסים טובים, ילכו בדרכי אחיהם בכל הארץ.

התברר להם כי טעו טעות מרה: ערביי חברון טבחו בשכניהם היהודים ללא רחם, לא חסו על נער וזקן, טף ונשים, התעללו בקשישים ובנשים אומללות שנאנסו ונטבחו.

כאשר הועברו השרידים מחברון לירושלים, עמדו מאות ערבים על גגות הבתים, והסתכלו בשמחה לאיד ביהודים האחרונים העוזבים את חברון.

כל זה קרה לפני הקמת המדינה, ולפני מה שמכונה היום "הכיבוש".

משה בודק
חיפה

מה שמותר לשמאלנים

כינויי הגנאי קשים שהוטחו ביונתן בשיא על הסכמתו לשמש כראש מינהלת גירוש יהודי עזה, גררו ביקורת קשה ועוררו חשש מפגיעה פיזית באיש.

אך היכן היו מותחי הביקורת כאשר נעמי שמר המנוחה הותקפה בביטויי גנאי ע"י עיתונאי בכיר, שכינה אותה "גזענית נמוכת מצח" והפציר לעבור למדרכה השנייה כאשר נתקלים בה?

מדוע לא גינו את ההחרמה השיטתית של המשוררת דגולה, רק משום שהעזה לומר את האמת על פראותם ואכזריותם של שכנינו?

ומדוע לא גינו את החרמתה של הסופרת נעמי פרנקל, מחברת 'שאול ויוהנה', מיום שעברה להתגורר בחברון?

יונתן בשיא, לעומת זאת, אינו מותקף על דעותיו כי אם על שותפותו במעשה עצמו, גירוש יהודי קטיף, שבראשו התנדב לעמוד. ואילו נעמי שמר ונעמי פרנקל הוחרמו ונודו רק בגלל דעותיהן.
שוב אנו למדים שמה שמותר לשמאל, אסור בתכלית האיסור לימין.

ציפי שנקמן
רמת השרון