גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 104ראשיהפצה

עלו הביתה - בגליון השבוע

בנמל התעופה בן גוריון יש בימים אלה לא רק טיסות יוצאות, אלא גם נכנסות. באחת מהן הגיעו ארצה מאות עולים מארה"ב. את משפחת אליאבזן, מניו ג´רזי, לא הרתיעו המצב הביטחוני ואווירת היאוש מלהגשים את חלומם: לעלות ולהתיישב בנגב.
05/08/04, 00:00
חגית רוטנברג

הגעתי למשכנה הזמני של משפחת אליאבזן במבשרת ציון כדי לשמוע על ציונות נוסח 2004. יצאתי משם לאחר שעה וחצי, עם מטען שווה ערך לשיעור משגיח בישיבה. מעביר השיעור, יהושע אליאבזן, אבי המשפחה, אמנם צבר רק שתי שנות ישיבה, אך יש לו הרבה מה לומר על הסתכלות של תורה וחיים, אהבת ישראל והקשר לארץ ישראל. הראיון התמים הפך לשיחה מן הסוג שראוי לשמוע ולהשמיע בימים אלו, ערב שבת חזון, כאשר חורבן העבר עדיין רובץ עלינו, ועל העתיד מאיים חורבן מסוג אחר.

משפחת אליאבזן הגיעה לארץ ביום רביעי שעבר מניו ג´רזי שבארה"ב. יחד איתם הגיעו עוד כמה מאות משפחות מצפון אמריקה, בגל עלייה שלו אחראי ארגון ´נפש בנפש´. העלייה המיוחדת הזו מתאפיינת במשפחות צעירות שבהן ההורים משכילים ומבוססים. הם החליטו לעזוב את חיי הרווחה והנוחות בארה"ב ולעלות לארץ דווקא עכשיו, מונעים ממוטיבציה נדירה במחוזותינו – ציונות טהורה.

בדירה הזמנית במבשרת ציון מקבלים אותנו יהושע ויעל במאור פנים. הילדים: מעין (9), רויטל (7), יאיר (5) וזוהר (3) מתרוצצים מסביב בעליצות. מאחורי השמות הישראליים המובהקים של הילדים עומדת חשיבה מעמיקה, כפי שיבואר בהמשך. ליהושע סממנים יהודיים בולטים, החל בעברית השגורה בפיו וכלה בתליון מגן דוד התלוי בשרשרת זהב דקה על צווארו. הישיבה במכנסיים קצרים בבוקר קיץ ישראלי משתלבת אצלו איכשהו עם היכולת לשזור במשפטיו מדרשים ורעיונות מדברי חז"ל.

להרגיש את הארץ בלב

יעל ויהושע לא צמחו בחלל ריק בכל הנוגע לארץ ישראל. הוריה של יעל ירדו מהארץ בטרם נולדה, לצורך עבודת הדוקטורט של אביה, ובתהליך צפוי מראש השתקעה המשפחה בארה"ב. אבי סבו של יהושע היה ממייסדי תל אביב, אך הבן נאלץ לרדת מהארץ בשנות ה-40 עקב קשיים כלכליים חמורים שפקדו את היישוב היהודי בארץ. הזרעים הרדומים נבטו מחדש בלבם של הצאצאים, יעל ויהושע.

יעל אומרת כי מרגע שנישאו היה בהם הרצון לעלות ארץ. אצל יהושע זה התחיל בשלב מוקדם הרבה יותר: "כשהייתי בן 9 באנו לארץ לשלושה שבועות, לטיול בר המצווה של אחי הגדול. בתום הטיול, כשנסענו לשדה התעופה, הרגשתי שמשהו צובט לי בלב. מן כאב כזה שלא הרגשתי כל החיים. עם השנים ההרגשה היטשטשה. כשלמדתי בתיכון הגענו לטיול נוסף בארץ. כשיצאתי מהמטוס וראיתי שוב את ארץ ישראל – חזרה אלי הצביטה הזו בלב. אז ידעתי שזה המקום היחיד בעולם בשבילי".

יהושע מצטער שאת התחושה הייחודית והבסיסית הזו ניתן לרכוש רק כיהודי שנולד בגלות: "לישראלים שנולדו בארץ קשה להבין את ההרגשה מה זה להיות יהודי בלי שורש, בלי ארץ, יהודי מהגלות. יש כאן מציאות, לראשונה מזה 2000 שנה, שבה יהודי לא מכיר את כאב הגלות. אלו שנולדו פה לא מבינים בעצם את השינוי שקרה לעם שלנו. זה כמו נישואין: אתה יכול להסביר, לספר ולתאר בלי סוף איך זה, אבל עד שלא תחווה נישואין בעצמך לא תוכל להרגיש באמת מה זה. הניסיון שעלינו לעמוד בו הוא לא לקבל את עובדת היותנו כאן כמובנת מאליה".

יהושע מוסיף ומתאר את ההתלהבות שאחזה בו כשבירך ברכת המזון בפעם הראשונה כיהודי בארץ ישראל: "כשאמרתי ´ארץ חמדה טובה ורחבה... ועל שהוצאתנו ה´ אלוקינו מארץ מצרים´ באמת הרגשתי שיצאתי ממצרים. אמנם יש לי הרבה הכרת הטוב לארה"ב, על היחס שלה כלפינו וכלפי ישראל בכלל, אבל צריך לזכור שההתבוללות שם היא בשיעור של 50 אחוזים. זה הורס אותנו, ממש כמו גלות מצרים".

"על מאסם בארץ חמדה"

מדוע התפוצה היהודית בארה"ב לא פועלת בהתאם להבנה הזו?

"קשה ליהודים להוציא את עצמם מהגלות. אבל כדאי שישמעו את מה שאמר לנו ראש הממשלה כשנחתנו בשדה התעופה. הוא אמר שלמען בטחון ישראל צריך היום עוד מיליון יהודים שיעלו לארץ. מצד שני, המקום הבטוח היחיד ליהודי הוא ארץ ישראל. לכן העלייה כאסטרטגיה היא תרומה חשובה הן ליהודים בישראל והן ליהודי העולם. אני, כעולה שהגיע רק עכשיו, לא אביע את דעתי על שרון, אבל הוא היה מהמפקדים החשובים בכל מלחמות ישראל, וכיום הוא ראש הממשלה. נראה לי שאם הוא אומר שעלייה היא צעד הכרחי, צריך לשמוע ולחשוב על הדברים".

חברי הקהילה של משפחת אליאבזן בניו ג´רזי מדברים גם הם ציונות, ושמחו לשמוע על החלטת בני הזוג לעלות ארצה. אך רובם הגדול עדיין נשארים שם, למרות השאיפה הכללית להגיע לארץ. לכל אותם מתמהמהים, אומר יהושע: "עלינו להכיר בהיסטוריה שלנו – האם הדברים עדיין חיים בתוכנו, או שמדובר רק בקובץ סיפורים נפלאים לילדים? ´התקווה בת שנות אלפיים´ – אלו סתם מילים, או שבאמת רוצים להיות עם חופשי בארצנו? ר´ יהודה הלוי מסר את נפשו כדי להיות בארץ דקה אחת. צדיקים גדולים צעדו ברגל מאירופה כדי להיות פה זמן קצר".

ברוח הימים מוסיף יהושע את התיאוריה שלו לגבי השאלה מדוע טרם זכינו לבניין בית המקדש: "בשנים האחרונות, כשלמדתי את ההיסטוריה שלנו, הגעתי לתובנה חדשה: תמיד חשבתי שהפספוס אחרי הניצחון בששת הימים היה בגלל החילונים, שלא הכירו בערך השעה ולא הניחו את אבן הפינה לבית המקדש. חשבתי שבגלל שבהנהגה לא ישבו אנשים יראי שמים, הם לא הבינו מה יש לנו ביד, מה צריך לעשות, ולכן הוחמצה ההזדמנות. אבל היום אני מבין שזה לא היה תלוי בהם, הפספוס היה של הציבור הדתי. הכל היה נראה אחרת אילו כל הדתיים היו מנצלים את הפתח שנפתח ב-48´ ועולים לארץ בהמוניהם מתוך מניעים דתיים של קשר לארץ והבנה שזהו חלק מעבודת ה´.

"בנות צלפחד קנאו לזכותן לקבל נחלה בארץ. לציבור הדתי לא היתה מספיק קנאה לזכות בארץ ישראל. אילו הוא היה מנצל את המומנטום וחוזר לארץ מתוך החלום של בניית בית המקדש השלישי, אז אחרי 19 שנה, משה דיין לא היה עוצר את עצמו מלהגשים את החלום הזה. אבל זה לא היה כך, ורוב האנשים שבאו לבנות את הארץ לא הכירו את ההיסטוריה הדתית, והחיובים הנובעים מכך.

"זה החטא שלנו, שלא דחפנו מספיק. מי יודע איזה פתח עומד הקב"ה לפתוח לנו בעוד חודש, או שבוע? אנחנו באים לארץ עכשיו, כדי שהקב"ה ירגיש את הקנאה שלנו לארץ, את החלום, את התקוות שבשמן הגענו לכאן".

דברים שרואים מכאן

ארבעת הילדים של בני הזוג אליאבזן היו הסיבה העיקרית להחלטה לעלות לארץ דווקא כעת. יעל מתארת את חיי הנישואין בארה"ב, כאשר בכל שנתיים נוספה חוליה חדשה בשרשרת הצאצאים. "פתאום שמנו לב שהבת הגדולה שלנו בת 9, וזה מה שזירז את ההחלטה לעלות. אמרו לנו שהגיל הכי קשה לילד להסתגל למקום חדש, הוא מ-10 עד 13. רצינו לעלות כשזה יהיה בגיל פחות קשה לילדים.

"על עלייה דיברנו כל השנים, ואנשים התחילו לומר לנו שאנחנו רק מדברים ולא באמת מתכוונים לעשות משהו. גם זה דרבן אותנו להחליט שהגיע הזמן". יעל מספרת שההורים של שניהם קבלו די קשה את ההחלטה לעלות לארץ. אמה של יעל חרדה מפני החיים בארץ, שמארה"ב נראה שכולם נהרגים בה.

המצב הביטחוני כאן באמת מרתיע יהודים מארה"ב לעלות?

"לפי מה שמדווחים בתקשורת הזרה, אפשר לחשוב שכל הכבישים כאן מוצפים בנהרות של דם. לפי התיאורים זה נשמע שיש פה מלחמה. את התקשורת לא מעניין שיש פה חנויות מכולת, כלכלה, חיי שגרה. הם מדברים רק על שפיכות דמים, וזה מה שהיהודים שם רואים. כשאני נמצא פה, אני שואל ממה אנחנו מפחדים בעצם".

למרות שיעל ויהושע לא חוששים ממגורים ביהודה ושומרון, ואף שקלו לגור בגוש עציון, ההחלטה הסופית נפלה על כפר מימון שבנגב. בין שאר השיקולים נכלל גם אלמנט ההתחשבות בהורים, שחוששים מספיק מעצם המגורים בארץ, ומגורים מעבר לקו הירוק יהפכו את חייהם לחרדה יומיומית, כפי שמסבירה יעל.

יהושע ערך מסע טיולים ארוך ברחבי הארץ כדי לבחור את מקום המגורים האידיאלי למשפחתו, כשהוא מצויד ברשימת קריטריונים ברורה: "רצינו מקום שבו נרגיש חופשיים לחיות אורח חיים דתי, אבל גם שיהיו בו דרגות שונות של דתיים. חשוב לנו שהילדים יגדלו במקום שיהיה להם נוח לחיות את אורח החיים הדתי, אבל גם שתהיה להם בחירה חופשית לעצב את הדרך שלהם, ולא שנדחף להם הכל בכוח. שיראו דרכים שונות ויפתחו את הדת שלהם באופן עצמאי.

"רצינו גם מקום פתוח, כדי שהקרובים והידידים הלא-דתיים שלנו יוכלו להתארח בו ולא להרגיש במתח. חשוב לנו גם שהמקום קטן ואינטימי, שכולם יכירו את כולם. כשמגיעה משפחה חדשה כולם מתעניינים בה, פותחים לה דלת".

בעיית המרחק מהמרכז, שמרחיקה את רוב הישראלים מהנגב, נראית להם שולית. יהושע היה רגיל גם בארה"ב לנסוע למעלה משעה לעבודה, כך שציר כפר מימון-תל אביב לא ממש מאיים עליו. גם משאר ההתמודדויות הם לא חוששים: את בעיית ההסתגלות החברתית של הילדים הם יפתרו בעזרת שיחות באינטרנט עם החברים בארה"ב, והשפה העברית של הילדים תירכש בהדרגה בעזרת האולפן בכפר מימון.

יהושע ימשיך בעבודה שבה החל בחו"ל: הוא עובד באתר אינטרנט שנפתח לא מכבר: The Lockers.Net. האתר מעלה בני נוער יהודים מארה"ב, שמציגים באופן אנונימי בעיות מהותיות שםה מתמודדים עמן, החל בסמים וכלה בקשר לה´. מקימי האתר רוצים ליצור במה אותנטית לקולו של הנוער ולהביא את החומר לידי רבנים ומחנכים, שימצאו לדרכים לתת מענה למצוקות. יעל, שהיתה טכנאית מכשירי שמיעה, החליטה להקדיש את עצמה בארץ לגידול הילדים.

יהודי באופן אוטומטי

בכפר מימון, שאליו יעברו בשבוע הקרוב, מצאו בני הזוג את עיקר דרישותיהם, בעיקר את הפתיחות לרמות שונות של חיים דתיים. הפתיחות מהווה עיקרון יסודי בהשקפתו של יהושע, ובעניין זה יש לו ניתוח מעמיק של החברה היהודית בארץ ובעולם. הוא נזהר מאוד בהשמעת ביקורת, ואומר בצניעות שכיוון שלא חי פה אין לו זכות להתחיל לחלק ציונים. עם זאת, הדברים נאמרים בדם לבו ממש, והוא כואב את הבעיות הבוערות בציבוריות הישראלית והיהודית, אולי אף יותר מרבים אחרים שנולדו כאן.

הבעיה נעוצה, לדעתו, בהבדל המנטלי בין יהודי חו"ל ליהודי ארץ ישראל: "כדי להיות דתי בחו"ל אתה צריך לחשוב. קשה להיות דתי בארץ שבה החג הלאומי הוא חג המולד. בסופו של דבר זוהי ארץ נוצרית. להיות לא דתי בארה"ב זו לא בעיה, לא מצריך שום מאמץ. לעומת זאת, בישראל אפשר להיות דתי מאוד ולא לחשוב בכלל – מי שזורק אבנים על חילונים בשבת לא חושב על זה באמת.

"הרי אם הם עושים את זה בגלל חובת ´הוכח תוכיח´ – לא מוכיחים אדם שלא רוצה לשמוע, אתה רק הופך אותו מאנוס למזיד. אתה רוצה להוכיח אותו לשם ה´, ואתה רק משניא עליו את דרך ה´ עוד יותר. אוירה של ארץ ישראל גורם לך להיות דתי בלי לחשוב, במובן החיובי – אתה נתפס לתורה ולעבודת ה´ אוטומטית. אבל יש בזה סכנה: מרוב תורה תשכח איך להתנהג, כמו רשב"י שיצא מהמערה, מעולמה של תורה, ושרף את העולם במבטו".

יהושע טוען כי החילונים בארץ ישראל דווקא חושבים הרבה על הקשר להם לה´: "כשאני נוסע עם נהגי המוניות פה, הם מספרים לי איך הם מאמינים בה´ בדרך שלהם. אותנו, הדתיים, מפתיע שאנשים לא דתיים מרגישים קשר לתורה, אבל צריך לשמוע אותם. אם יש להם הסתייגות חיצונית מהתורה, זו לא השתקפות הנשמה שלהם. זו השתקפות של היחס שלנו כלפיהם. זה הניסיון של הציבור שלנו – להראות לציבור החילוני את היחס למצוות ה´ באופן שימיס כל לב יהודי".

התבטאויותיו של יהושע מביאות אותי לשאול לאיזה זרם בעולם הדתי הוא משייך את עצמו: "אני לא אוהב הגדרות. יש כאלה שהולכים אחרי ה´ באמת, ויש מי שעושים קיצורי דרך. אני מכבד כל יהודי שהולך עם האמת. זה בא מכוחה של ארץ ישראל. האמת פה נכנסת בנו כמו אש. יש בארץ הזו טבע שמעניק אמת לכל מי שיושב בה. אני מרגיש שהדרך שלי אמיתית. בדת שלנו לכל אחד האמת שלו ואין סתירה, ´אלו ואלו דברי אלוקים חיים´. כל דרך שמביאה לעבודת ה´ היא לגיטימית, המבחן הוא אם אנחנו עושים זאת בדרך האמת".

בתור אדם שמגיע לכאן מחו"ל, ספוג בערכים ובאהבת הארץ, מה התחושה לבוא לכאן ולשמוע את היאוש, הזלזול בערכים, ובפרט בחשיבותה של ארץ ישראל, בימים אלו?

"שמעתי פעם מהרב קרליבך ז"ל שבפסוקי זכירת עמלק יש להחליף את מילת ´עמלק´ במילה ´ספק´, ואז נבין את המשמעות. כשיש לנו ספק על הזכות לארצנו – ערפאת מקבל חיזוק. כשהיינו מאוחדים בתכניות שלנו הוא נעלם. בתורה רואים שלעמלק אין ארץ וקיום עצמי. הוא מתעורר פתאום, כשיש ספקות בעם ישראל. כששאול התמהמה בהחלטה לעשות את דבר ה´ מיד נוספו עמלקים, למרות שכולם מתו קודם במלחמה. עמלק אינו איש, אלא כוח שנולד מהספקות שלנו".

יהושע רואה בעלייתם לארץ דווקא עכשיו מתנה משמים. הוא רואה שליחות גם בראיון הזה, כדי להסביר לכולם מדוע הוא כאן: "יהודי שבא מצרפת, לא שואלים אותו למה באת, ברור שהוא ברח מהאנטישמיות. אבל אותנו כולם שואלים: ´למה באתם לכאן? למה דווקא עכשיו?´ בדיוק בגלל זה באנו עכשיו, להראות לכולם שעלינו לארץ רק לשם ה´, לשם העם שלנו ולשם הארץ הזו".

ואלה שמות

את הפרק האחרון בראיון אנו מקדישים לשמות המיוחדים של הילדים: מעיין אורית היא שילוב של מים – כוח האישה, ואש – כוח הגבר. ההורים בירכו אותה שיהיה לה קודם כל את כוח האישה, אך במידת הצורך גם את כוח הגבר, באופן מינורי: אור, ולא אש ממש.

אצל רויטל שחר חוזר מוטיב המים והאש, עם דגש על הטל – ברכת הגאולה ותחיית המתים. הטל הוא עדין, בניגוד לגשמי זעף. שחר הוא אור הגאולה שמגיע קמעה קמעה, וגם אורה של שחר יהיה עדין והדרגתי, לא מסנוור.

יאיר אמיתי (כשאת השם אמיתי כותבים גם בע´), בחרו ההורים כדי ליצור רב-משמעיות בשם: יאיר לעם ישראל בע´ – עמיתי, ויאיר את דרך האמת בא´ – אמיתי. שתי ההארות תלויות זו בזו.

הבן הקטן, זוהר נדיב, הוא בחירה מיוחדת לדברי ההורים. הוא נולד בין תשעה באב לשבת ´נחמו´, וההורים הרגישו את הכאב של העם ואת הנחמה של הימים הללו. הם התפללו להביא נשמה נוספת לעולם בימי הנחמה. השם נבחר על פי הביטוי ´נדיב לב´, המיוחס לאנשים שבנו את המשכן ודרשו את ה´ בקנאות. זוהר נדיב מעצים את אותה דרישת ה´: "למה אתה מחכה, הקב"ה? תראה את הבכייה שלנו, אנחנו שבים אליך ומחכים – מתי תשוב לציון?" מסביר יהושע בהתרגשות.

הוא מצליח לראות את האחדות הגדולה בעם ישראל, למרות המחלוקות: "אם לא היה בינינו כזה קשר חזק, לא היו המחלוקות כל-כך כואבות. אנשי זק"א לא מסתכלים בפיגוע איזה יהודי הם אוספים, והחיילים לא בודקים על איזה יהודי הם שומרים. בסופו של דבר, אף אחד לא מוותר על הצד השני".

עלייה מבוססת

ארגון ´נפש בנפש´ הוקם לפני כשלוש שנים. היוזמים היו הרב יהושע פאס ואיש העסקים טוני גלברט, תושבי ארה"ב. הרב יהושע פאס, שאיבד קרוב משפחה בפיגוע בישראל, החליט שכתשובה לנפשות שניטלו בפיגוע צריכים לבוא יהודים חדשים לישראל. הם פנו לשי בזק, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל במיאמי, ואיש עסקים. יחד הם גיבשו מתווה מיוחד על בסיס כלכלי שיפתח ליהודים רבים בצפון אמריקה חלון הזדמנויות לעלות לארץ.

הם גילו שמשפחות רבות מעוניינות לעלות, אלא שיש להן צורך בהלוואה התחלתית לצורך כיסוי החודשים הראשונים, עד למציאת העבודה. כמו כן, רבים נרתעים מנפתולי הביורוקרטיה הישראלית, ועל כן מציע הארגון למבקשים לעלות חבילה הכוללת הלוואה בסך 2,500 דולר בממוצע, ומבטיחה ליווי והקלות בסידורים הביורוקרטיים עד לקליטה המלאה.

הארגון גם מצמיד לעולים משפחות מלוות מהארץ ומסייע במציאת מקומות עבודה. כרגע פועל מנגנון קטן בארה"ב, במימון תורמים פרטיים, ומפרסם מודעות המציעות את החבילה. שי בזק אומר כי ישנם פונים רבים, ואילו היה לארגון תקציב מתאים היו יכולים לעלות לארץ 10,000 עולים בשנה. עד כה העלה הארגון כ-1,500 איש. השנה עלה גל שלישי, שימנה כ-1,600 איש.

רוב העולים נקלטו כבר במקומות עבודה ומתכננים להישאר בארץ. חלק הארי שלהם משתייך לזרם האורתודוקסי-מודרני. הם צעירים, בעלי מקצועות חופשיים, ולדברי בזק, תרומתם של עולים רבים כאלו למדינה תצדיק את ההשקעה הכספית הקטנה יחסית: "הם מתכוננים לשרת בצבא, הם בעלי כישורים מקצועיים מעולים, ויכולים לשנות את פני החברה כאן. ישנה קבוצת רופאים מומחים שעלתה בעקבות הרצח של ד"ר אפלבאום. הם מודעים לבעיות כאן, אך יודעים שבסופו של דבר העלייה טובה למדינה וטובה גם להם".

פעילות הארגון נתמכת על-ידי הסוכנות היהודית, וגם גורמים ממשלתיים רואים אותה בעין יפה ומתכננים לשתף פעולה.